יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

יואב בן-דב ז"ל



לא היכרתי אישית את הד"ר יואב בן-דב, אבל מותו בטרם עת גרם לי צער רב, כי בכל פעם שקראתי דברים עליו או מפיו חשתי כלפיו חיבה גדולה, ולא משום שאני מתעניינת בקלפי טארוט או באסטרולוגיה שהירבה לעסוק בהם, החיבה שעורר בי יואב בן-דב נבעה מן האתגר שהציב ליומרתם של המדענים לחשיבה רציונלית טהורה מאמונות ורגשות, לקושי שלהם להודות במגבלותיה של התבונה האנושית, ובצורך שלהם לשלול כל גילוי של תבונה אנושית שאיננו מתבסס על המדע המקובל או ליתר דיוק על מה שמקובל כמדע, או לפחות מתקשה לבסס את עצמו ככזה. שהרי העוינות שעוררו עיסוקיו בקלפים בעולם האקדמי לא נבעה רק מכך שאין זה עיסוק מדעי – טענה להעדר ביסוס מדעי אפשר לטעון גם כנגד הפסיכואנליטיקאים, ובכל זאת אין הם מודרים מן העולם המדעי, למרות שלמיטב ידיעתי טרם נתגלה מקומו של התת-מודע במוחנו, גם לא ממש ברור היכן שוכן האני שלנו ומה בדיוק מגדיר אותו. ההשוואה בין האסטרולוגיה לפסיכואנליזה מאד מתבקשת, מכיוון ששתיהן הינן, אם להשתמש בניסוח של יואב בן-דב עצמו בחוות-דעתו בתביעת הדיבה של האסטרולוג אליצור קדושי כנגד טומי לפיד שכינה אותו "נוכל", שתיהן הינן "פרקטיקות של ייעוץ אישי", שיחסי הגומלין המתהווים במהלכן בין היועץ והנועץ, כמו גם האינטואיציה של היועץ, שנגדיר אותה כאן כמערכת של תחושות ותובנות שהיועץ מסוגל לנסח במלים את השלכותיהן, אך לא את סיבתן ודרך הגעתו אליהן, משפיעות על המתרחש במהלכן לא פחות מהנחות או גוף ידע כלשהו. אני מניחה שפסיכואנליטיקנים לא יאהבו להיות מוגדרים דוקא כמי שעוסקים בפרקטיקה מסוימת של ייעוץ אישי, ובוודאי לא יאהבו שמשווים אותם לאסטרולוגים, למרות שכמי שהתנסתה בעבר בשתי הפרקטיקות, נדמה לי שהסיכוי שפסיכואנליטיקנים יאמרו למטופל שלהם דברי הבל חסרי שחר ואפילו מזיקים, איננו פחות מהסיכוי שאסטרולוגים יאמרו ללקוחותיהם דברי הבל חסרי שחר, ובכל זאת פסיכואנליטיקנים נחשבים בדרך כלל לאנשים מאד רציניים, למרות שהם מתבססים לא פעם ביחסם למטופליהם על התרשמויות סובייקטיביות והרבה מאד על דיעות קדומות, דבר שדוקא כן הוכח מדעית. בכלל לאנשים רבים שאין להם יומרות למומחיות כלשהי, יש לפעמים תחושות ונבואות-לב שאינם יודעים להסביר, לעתים הן מבוססות על ניסיון העבר או פחדים מהעתיד שקשה לנסח במלים, ולעתים נבואות-הלב ותחושות הבטן האלה מתממשות. מישהו הציע פעם שאינטואיציה אכן מבוססת על ניסיון העבר. הוא הביא דוגמה נפלאה: כבאי ותיק שהורה במפתיע לכל הכבאים לצאת מיד מבניין בוער, שקרס דקה לאחר שיצאו. כשנשאל על כך הכבאי היה מסוגל לדבר רק על החום העז שחש בכפות הרגליים, מה שגרם לו, על סמך ניסיונו בן עשרות השנים בכיבוי שריפות, לחוש בסכנה. אבל לא תמיד אפשר להסביר אינטואיציה ונבואות-לב בניסיון העבר. מה גרם לי לחוש בניצחונו המתקרב של דונלד טראמפ ולשקוע בדיכאון עוד לפני הבחירות? הרי אינני יודעת הרבה על ארצות-הברית, מעולם לא ביקרתי בה, והיא מוכרת לי רק מקריאה ומצפייה בטלויזיה ובקולנוע. אולי החרדה מן הניצחון הזה והשפעותיו השליליות חידדה את חושי? מי יודע? אולי זו בכלל לא היתה נבואת-לב אלא רק חרדה שהפכה למציאות? והרי כאלה יש לנו למכביר: אנשים רבים מנבאים מלחמות, פיגועים, אסונות שיקרו בעתיד, והרי אינם יכולים באמת לדעת מה יקרה. האם נגנה את כולם?
והרי גם התייצבותו של הד"ר בן-דב לצדו של אליצור קדושי, שהוא עצמו לא הכיר כלל אישית, נגעה ללבי דוקא משום שאני היכרתי את אליצור קדושי, גם אם היכרות מאד שטחית. חברתי עדנה התגוררה בדירת שותפים עם תומס החמוד, אחיה של ארוסתו של אליצור אוטה, ופעם כשבאו אליצור ואוטה לבקר את תומס גילו לפתע שטבעת האירוסים שקנה אליצור לאוטה נעלמה. הם לא מצאו את הטבעת בדירה וחשבו שאולי נפלה מאצבעה לחצר כאשר נשענו קודם לכן על מעקה המרפסת. אז הם ירדו לגינה שכבר היתה חשוכה כי ירד הלילה, וניסו לחפש את הטבעת בגינה, ואז עבר ברחוב יעקב פרי, שהיה אז ראש השב"כ, ואליצור שאל אותו אם בתור ראש השב"כ יש לו רעיון איך לחפש את הטבעת, ויעקב פרי אמר לאליצור שאולי הטבעת נפלה על ענפי העץ וכדאי לנענע את העץ כדי שאולי הטבעת תיפול מהם, ואליצור ואוטה ניענעו את ענפי העץ, אבל הטבעת לא נפלה. את כל זה סיפרה לי עדנה וכל זה קרה שנים לפני שטומי לפיד קרא לאליצור קדושי, אדם תם לב מאין כמוהו, נוכל, כי בתכנית פופוליטיקה אליצור קדושי ניבא את העתיד לפי מפה אסטרולוגית שהוא הכין, וטומי לפיד לא האמין באסטרולוגיה, ואליצור קדושי תבע את טומי לפיד תביעת דיבה, כי אליצור קדושי האמין באמונה שלמה באסטרולוגיה ובמפות שהוא הכין, ואי אפשר לקרוא נוכל לאדם שאומר דברים שהוא מאמין בהם באמונה שלמה, כמו שאי אפשר לקרוא למישהו נוכל אם הוא טוען שאלהים הציל אותו מנפילה ברחוב ושבירת רגל ודאית, שזה דבר שאני יכולה לפעמים להגיד.
אני עצמי די מחבבת אסטרולוגים, גם אם אינני מאמינה בתחזיותיהם, ובוודאי שאין לי שום כעס עליהם. הרבה יותר מתחזיות האסטרולוגים חמורה בעיני התנהגותם של פרופסורים שמנצלים את תאריהם כדי לקדם אינטרסים זרים של גורמים שונים, ממשלות, חברות, תאגידים, והרי כאלה מופיעים באמצעי התקשורת השכם והערב, ובוודאי היו תובעים דיבה את מי שהיה מכנה אותם נוכלים, למרות שלא פעם הם מנצלים את בורותו של הציבור הן בתחום עיסוקם והן בקשריהם וענייניהם שמאחורי הקלעים, ומשקרים לציבור ביודעין. הם גרועים בעיניי בהרבה מאסטרולוג שמאמין בתחזיותיו בכוכבים.
הד"ר יואב בן-דב שהיה פיזיקאי וגם פילוסוף וגם אסטרולוג חובב, סבל מעוינות רבה מצד עמיתיו המדענים, כי הם חשו שעיסוקיו בלא-מדע ובלא-מודע חושפים את צדו השברירי של המדע, שהידע שלנו בו הוא הגדול ביותר בכל הזמנים הידועים לנו, וכפי שניבא סוקרטס הוא גורם לנו בעיקר להיות מודעים למה שכלל איננו יודעים וכלל איננו מבינים. יואב בן-דב לא טען מעולם שהלא-מדע והלא-מודע הוא כן מדע, ועל כך הסתייגו ממנו המאמינים במדעיותה של האסטרולוגיה שהוא לא היה ביניהם. הוא רק טען שלא הכל אנחנו מבינים, ובכלל זה פרקטיקות אנושיות שאינן מדעיות למיטב ידיעתנו הנוכחית, ובכל זאת יש להן ערך אנושי כאמצעי לקשר וליחסי גומלין בין בני אדם, ולפיכך, כתופעה שיש בה עניין אנושי, הם צריכים לעניין גם את המדען, אבל לא מתוך התנשאות ובידול, אלא כמשהו שהמדען צריך לעמוד בו פנים אל פנים עם העוסקים בו, כאחד מהם, ולא רק כמי שמתבונן בהם מלמעלה. הניסיון הזה שלו לעסוק במה שאינו מדעי מבלי להעמיד אותו בהכרח על מדרגה נחותה מן המדע, הוא זה שעמיתיו המדענים לא יכלו לשאת. הם ראו בכך איום בלתי נסבל על מעמדם, והם הרחיקו את יואב בן-דב מן האקדמיה.
מחוץ לאקדמיה היו ליואב בן-דב אוהדים רבים, והוא התפרנס מהרצאות. אינני יודעת אם התפרנס בכבוד, כי קשה מאד למדענים להתפרנס מחוץ לאקדמיה. האם הרחקתו מהאקדמיה העיקה עליו, כלכלית ונפשית, והביאה עליו את מותו בטרם עת? האם גם הוא מצא את עצמו במצבו של אליצור קדושי, חסר פרוטה ומבוזה בין הבריות על לא עוול בכפו? אינני יודעת אם כך הדבר, אבל אינני יכולה להתעלם מן המחשבה שאולי כך הדבר, והמחשבה הזאת מכאיבה לי מאד. גם אחי, שהיה פרופסור להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת חיפה, חלה בסרטן מוח ומת בהיותו בן 55 שנים בלבד. אחרי שאחי חלה התקשר אלי ידיד משותף ואמר לי שאיננו מתפלא שאחי חלה בסרטן, כי היו לו שנים קשות. הוא דיבר על עניינים אישיים שאינני רוצה להזכיר, שעליהם ידעתי, וגם על כך שסילקו את אחי מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממייסדיו, ומינו במקומו אנשים נוחים יותר לממשלת גרמניה שמממנת את המכון, שעל כך לא ידעתי. זו היתה נקמתה של ממשלת גרמניה על מחקרו עטור-הפרסים של אחי על תרבות הזיכרון הגרמנית, שמנסה להעצים את סבלם של הגרמנים, כדי להציבו כמשקל נגד לפשעיהם. אחי לא סיפר לי מעולם לא על המכון ולא על סילוקו ממנו, וגם אני לא שאלתי אותו על כך מעולם, אבל גם בת זוגו אסתי סיפרה לי שחש את עצמו רדוף בשל כך. ממשלת גרמניה תמיד דרשה ופעלה לסלק גם אותי מכל מקום, אבל לי זה לא כל כך אכפת, אולי מפני שבניגוד לאחי אף פעם לא הייתי חלק מהמימסד האקדמי ותמיד הרגשתי מאד זרה לאנשים השייכים אליו, ואולי גם מהסיבה הזאת תמיד חשתי חיבה ליואב בן-דב, ששילם מחיר כל כך כבד על כך שחשף את ההתנשאות והעדר הצניעות של המימסד הזה, שאוהב כל כך לגנות את מי שאינם שייכים אליו, אבל בעצמו מאמץ נורמות של צביעות ושקרנות וחנופה וסילוף, כדי להתחנף ולשרת את בעלי המאה והעוצמה ואת כוחנותם.  
אחי בניגוד ליואב בן-דב, וגם בניגוד אלי, לא התעניין בדברים שאינם רציונלים, ולא האמין בשום דבר שאיננו רציונלי, ואני חשבתי שגם ההערכה המוגזמת שהוא ייחס לרציונליות, ולפיכך למדע הרפואה, הרגה אותו, או לפחות הגבירה מאד את סבלו. בעיני ההתעקשות על רציונליות איננה אלא סוג של אשליה אנושית לגבי יכולתנו להבין את העולם בדרך מושכלת, והפחתה בערכו של הרגש האנושי, שאני רואה בו את מהותנו החשובה ביותר, ואת יסודו של המוסר. הצער שאני חשה על מותו של אחי בטרם עת, אולי גם כתוצאה ממעשים של רישעות כלפיו, מגבירה את צערי על מותו של הד"ר יואב בן-דב, שהיה פיזיקאי, אבל קודם כל פילוסוף, פילוסוף של השאיפה האנושית להקטין את אי-הוודאות בחיינו ולצפות את העתיד. האם יכול היה לצפות את מותו? האם ידע שימות בטרם עת? או שהמות בא עליו בחטף, שאולי כך טוב יותר מאשר לשבת ולצפות למותך כפי שקרה לאחי. בכל מקרה, שניהם הלכו לעולמם בטרם עת, והם חסרים ויחסרו לרבים, ואני מדליקה לזכרם נר זיכרון.

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

איפה ואיפה



אני לא יודעת אלו מחשבות עלו בכם כששמעתם על התפטרותו של ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף חגי טופולנסקי, בגלל שלקח הביתה מחשב עם חומר מסווג ולרוע מזלו ביתו נפרץ והמחשב נגנב והוא זומן לחקירה באזהרה. אני חשבתי מה היה קורה אם האלוף חסר-המזל לא היה נוהג ברשלנות בחומר מסווג, אלא היה אונס חיילת שבפיקודו, וחובל בגופה ובנפשה לכל ימי חייה. איזה עיתונאי היה כותב מיד שזה מבחן בוזגלו של הרמטכ"ל להעיף אותו מהתפקיד ומהצבא, כמו שכתבו על האלוף טופולנסקי, ושאין ברירה אלא להעניש אותו בחומרה, אם היה מדובר באונס של חיילת. היו כותבים רק כמה הוא גיבור ומוכשר וערכי, שזה מה שאומרים על מישהו שכבר מתביישים לומר עליו מוסרי, אבל בכל זאת רוצים לומר עליו משהו שנשמע כמו מוסרי. ומיד החברים והמעריצים שלו היו פותחים דף פייסבוק לתמוך בו, וחושפים שם את שם החיילת שהתלוננה נגדו, שזאת עבירה פלילית, אבל אף אחד לא היה מברר את זהותם ומזמן אותם לחקירה, וגם לא את האנס שהם היו מגבים, כי אפשר להעניש קבוצת כדורגל שהאוהדים שלה מתפרעים ופורעים חוק, אבל אי אפשר להעניש קצין גבוה בצה"ל שהחברים שלו, שהוא כמובן לא אחראי להם, מנהלים בשמו מסע הכפשה אלים נגד חיילת שהתלוננה על כך שהוא אנס אותה וחושפים ברבים את שמה שאסור לחשוף כדי להתיר את דמה ולעודד פגיעות נוספות בה, כמובן בלי שיש לו שמץ מושג על כך, רק לגמרי במקרה זה לגמרי משרת אותו, ועירית לינור תגיד שצריך לוותר לו כי הוא גיבור והמעריצות שלה יפתחו דף פייסבוק נגד החיילת שהתלוננה ויכתבו שהיא זונה ומגיע לה שאנסו אותה, ועד שיגיעו למשפט שלא יתקיים בסופו של דבר כי רק יורידו אותו בדרגה אחת והוא לא יישב יום אחד בכלא, כבר לא יהיה לחיילת שהתלוננה שום סיכוי לפרטיות ולהמשך חיים נורמליים, ולא ממש יעזור לה שהרמטכ"ל יודיע שוב שצה"ל יטפל בחומרה בעבירות מין, כמו שצה"ל הוכיח במקרה שלה. צה"ל מטפל בחומרה בעבירות ביטחון מידע כי יש בזה המלה ביטחון, זו מין מלה כזו שגורמת למפקדים בצה"ל ולפוליטיקאים וגם להרבה אזרחים מן השורה לעבור מיד לדום ולהצדיע, כי ביטחון זה מונח מופשט ששייך למדינה שגם היא מונח מופשט, ביטחון זה אף פעם לא משהו מוחשי כמו ביטחון של גבר או אשה או ביטחון של חייל או של חיילת, ביטחון הגוף שלה וביטחון הנפש שלה כשהיא משרתת בצה"ל, וביטחון החיסיון על שמה והמידע החסוי מחקירתה כשהמפקד שלה שאמור לדאוג לביטחונה אונס אותה. כנראה זו הבעיה הפרטית שלי שביטחון החיילות ואונס של חיילת בידי המפקד שלה מטרידים אותי יותר מגניבת מחשב עם חומר מסווג שאת רובו אפשר בקצת מאמץ לאסוף גם ממקורות גלויים, כפי שהמצב בדרך כלל, ולנוכח הענישה המהירה והכנראה מוסכמת על הכל הזאת, על עבירה זניחה שנהייתה משמעותית בגלל פשע של מישהו אחר שבאמת לא קשור לעבריין בשום צורה, כל מה שאני מרגישה זה לא שום כבוד למערכת הענישה הצבאית אלא עלבון צורב, עוד עלבון צורב אחד שאני מרגישה באופן הולך ומצטבר על היחס לנשים ולאלימות נגד נשים, שלדעת החברה הישראלית ברובה היא רק צורה של יחסי מין, אולי לא הכי מנומסת, אבל לא יותר מצורה של יחסי מין, לא פשע ולא אלימות, ולכן גם לא ראויה לענישה של ממש, ואולי בכלל פשע של הנאנסת שעוררה את תאוותו של המפקד האנס, אולי בכלל צריך להוציא להורג נשים שנאנסו ובכך לסלק את המיפגע לתומתם המוכחת של המפקדים שאנסו וגם למחוק עקבות מביכים לכל מה שעלול להעיר שדים מרבצם, לכל מה שעלול להפריע למחרישים ולמשתיקים את קול הזעקה העולה השמיימה.          

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

הסתכנות ללא תכלית



אני לא מבינה למה אנשים שבאים לטלויזיה לדבר אחרי שקורה אסון, מרגישים חובה להגיד שמה שקרה הוא רק חוסר מזל, ובעצם בכלל לא מסוכן לגלוש על צוקים במדבר, או לטפס על האוורסט, או ללכת על שביל על פי תהום. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שלעמוד מעל תהום זה תמיד מסוכן, כי אם אתה מחליק, אתה עלול ליפול לתהום וליהרג, בדיוק כמו שמסוכן לעלות על גג של בניין גבוה, ושום הורה נורמלי לא יניח לילד שלו להלך על מעקה הגג של בניין המגורים שלו, למרות שרוב בנייני המגורים שלנו הם בגובה שבין עשרה לעשרים מטר ולא בגובה שבעים מטר מעל תהום. אז למה הורים מניחים לילדים שלהם לטייל בשביל על פי תהום, או לטפס על מצוק על פי תהום? כי בחברה שלנו הסתכנות ללא צורך היא מחלת נפש קולקטיבית, שמקבלת המון עידוד חברתי ומעניקה המון יוקרה. ללכת לטייל ברגל באיזור המגורים שלך, שזה הדבר הבריא ביותר וגם הידידותי ביותר לסביבה, והוא באמת מתאים לכל המשפחה, זה מעשה שאיננו זוכה ליוקרה חברתית כמו מסע למרחקים ועוד יותר מכך מסע שיש בו סיכון, כמו טיפוס על צוקים או על ההרים הגבוהים והתלולים בעולם שאין במרומיהם די חמצן ויש סכנת מפולות שלג או סלעים או נפילה לתהום ואין תקשורת ואם מישהו נפגע כמעט בלתי אפשרי להציל אותו, וכמובן שמאד יוקרתי גם לצנוח ממטוס או לדאות או כל דבר שמנתק אותך מיציבה בטוחה על הקרקע ומציב אותך בסכנה ליפול אל מותך. הסתכנות לצורך יוקרה חברתית זה מעשה ילדותי, או אולי משוגה של גיל ההתבגרות, שבחברה שלנו נמשך עד בלי די, אבל רוח הזמן היא שכל הסתייגות ממעשי הסתכנות בטיפוס על הרים או בשיט נהרות מסוכנים או בצניחה ממטוס או בכל סוג אחר מהפעילויות המהוללות מסוג זה, נחשבת לטרחנות של תרח זקן שאיננו מבין עניין. ואני שמחה להיות תרח טרחן שכזה.
כי כל ההסתכנות המיותרת הזו הורגת חיים רבי סיכויים ומשאירה משפחות שבורות שמתקשות להתאושש, ולמה? בשביל מה? באמת שוה לסכן חיים שלמים בשביל לעמוד במרומי האוורסט, מדהימים ככל שיהיו הנופים הנשקפים משם? כמה אנשים היו באמת מסכנים את עצמם בכל ההסתכנויות שבהן נהרגים מטיילים לו ידעו מראש שימותו? כמה אנשים באמת היו משליכים את חייהם מנגד כדי לצפות בנופים, מדהימים ככל שיהיו, ולספר שעשו משהו מיוחד, כלומר את המשהו המיוחד שעכשיו אופנתי לעשות, שזה יותר לעשות משהו שאחרים עושים ומתפארים בו, מאשר לעשות משהו באמת מיוחד, כמו ילד שמטפס על עמוד חשמל כדי להרשים את חבריו, מבלי שיש לו שמץ הבנה מהו מות ומהם חיים.
וכמה מכעיס לשמוע את אלה שאומרים "יותר מסוכן לעבור כביש". וודאי שמסוכן לעבור כביש, כשעוברים כביש אפשר להידרס ולמות. בארצנו הקטנה לבד נהרגים בכל שנה באופן כזה עשרות אנשים. אבל לעבור כביש אנחנו מוכרחים כדי לקיים את חיי היומיום שלנו, ורובנו משתדלים לחצות בזהירות, ולא מניחים לילדים קטנים לחצות את הכביש לבדם. לשוט בנהר מסוכן בדרום-אמריקה או לטפס על האוורסט אנחנו ממש לא מוכרחים, וגם לגלוש על צוקים במדבריות הצחיחים של ישראל ממש לא הכרחי. אפשר לחיות חיים מאד יפים ואפילו ציוניים מבלי לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה ולאבד את החיים, ומה שהכי לא חושבים עליו, אפשר לטפס על האוורסט ואחר כך לחיות חיים מאד משעממים, כי סיכון חיים איננו בהכרח נותן טעם לחיים. התקוה שמעשים נועזים ומסכני חיים יתנו טעם לחיים, גם היא תקוה מאד ילדותית, ויותר משיש בה אופטימיות ותקוה, יש בה סוג של יאוש מההנאות הבטוחות, מהשמחות הקטנות שבחיי היומיום הרגילים, שיש בהם כל כך הרבה עושר, אם רק שמים לב ומסתכלים,  
אי אפשר להתבונן בהורים שאיבדו את ילדם בטיול שאחרי צבא באיזו ארץ אומללה בעולם השלישי,  מבלי לחשוב על כל מה שלא קרה להם ולילדם המת: המקצוע שרצה לעסוק בו ולא עסק, המשפחה שרצה להקים ולא הקים, אינספור החוויות ורגעי האושר של יצירה, של אהבה, של הולדת ילד, של גידול ילד, של מיפגש משפחתי משמח, של חברות, של נחת ממעשה ידיך. אכן כל אלה נדמים רגילים כל כך, מובנים מאליהם כל כך. אבל האם הם באמת כאלה? האם הרגיל והשגרתי באמת מובן מאליו, או שכאשר מכה בנו אסון אנו מבינים ששום דבר איננו מובן מאליו, שהחיים הם פלא גדול, ושאסור לסכן אותם ללא סיבה, וודאי שאסור לסכן אותם לשם היוהרה שבהסתכנות, כדי להוכיח יכולת שאיננה אלא יוהרה לשמה, התפארות לשמה, שלא לומר טיפשות, וודאי שאין שמץ הצדקה לסכן כך ילדים, שטרם עמדו על דעתם, ונגררים אחר הוריהם, ספק מרצון, ספק כדי לרצות.
ומכעיס במיוחד לשמוע את אלה המקדשים את ההסתכנות, כאילו היתה משימה לאומית, ואומרים שדוקא עכשיו, אחרי שקרה האסון, דוקא עכשיו נמשיך לטייל, ואפילו מוסיפים נימוק לאומי, שצריך לאהוב את הארץ ברגליים. מאד יפה לאהוב את הארץ ברגליים, אבל יפה עוד יותר להשתמש גם בראש, ולהרחיק את הרגליים ממקומות שבהם עלול הראש להתנפץ אל הסלע, ובפרט כשמדובר בילדים, שחייהם זקוקים להגנה מיוחדת מטיפשות של מבוגרים. אחרי אסון כדאי לעצור רגע לפני שחוזרים לטייל ולהפעיל קצת את הראש, במחשבה איך למנוע אסון נוסף. אבל אולי קל יותר להתנהג כאילו האסון הוא מכת גורל, מאשר להפעיל את הראש במחשבה איך למנוע אסון נוסף, כי אז צריכים גם לקחת אחריות לאסון שכבר קרה, ולקחת אחריות זה קשה מנשוא. קל יותר להעמיד פנים שההתנהגות שאיפשרה את האסון היתה הכרחית ושהאסון היה בלתי נמנע, ושאף אחד לא אשם בדבר.
אבל התנהגויות שמובילות לאסון אסור לקדש ואסור לפאר. אין שום חובה להמשיך לטייל במקומות מסוכנים. יש חובה להציל חיים ולמנוע את הסכנה.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

צה"ל כסדום ועמורה



כשבתי הצעירה שירתה בצה"ל כחובשת בבסיס צפוני רחוק מהבית, הגיע מפקד בסיס חדש שמיד החל להתעלל ברופאים ובחובשים, ואיים לשלוח את בתי לכלא אם לא תודה באשמתה לכך, שלא הצליחה לקבוע לחיילים הנזקקים לכך תורים לטיפולים במרפאות בתי החולים, שהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג בטלפון, ולא היה לה די זמן במסגרת עבודתה במרפאה העמוסה, גם לטפל בחיילים הפונים לעזרה וגם לשבת שעות על קו הטלפון. בתי סירבה להודות ב"אשמה". למרבה המזל הצליחו הרופאים שעמם עבדה לשכנע את המפקד להניח לה. באותם ימים רציתי להפוך את העולם ולשחרר אותה מצה"ל, אבל בסופו של דבר היא סיימה את שירותה כחוק ואפילו שירתה במילואים. רק שנים מאוחר יותר נודע לי, שכליאה על לא עוול בכפה לא היתה הסכנה הגרועה ביותר שאיימה עליה בימי שירותה בצה"ל: רק כשפרצה שערוריית החיילים ששימשו כשפני ניסיון לתרכיב האנתרקס, סיפרה לי בתי שגם היא התבקשה להשתתף בניסוי הזה ולקבל זריקות שהשפעתן ותוצאות הלוואי שלהן לא היו ידועות. למרבה המזל היו לה התבונה והאומץ לומר לצה"ל לא ולהינצל מבעיות הבריאות שמהן סובלים נפגעי ניסוי האנתרקס, שצה"ל כדרכו ניסה להתנער מאחריותו כלפיהם. חינכתי את בתי לשרת בצבא ולתרום למדינה. גם אני שירתי בצבא כמורה חיילת, אבל בעצם הייתי אמורה לשרת בחיב"ה, חיילות בשירות המשטרה, ורק בזכות פרוטקציה של קרובת משפחה זכיתי לשרת כמשאלתי כמורה חיילת. גם בשירות הזה הייתי עדה לניצול חסר-הבושה של המתגייסים לצה"ל, אבל יחסית למה שקרה לחברותי ששירתו בצבא ממש, הייתי בת מזל. מי יודע מה הייתי עוברת אילו נאלצתי לשרת במשטרה, שיחס קציניה לנשים צעירות מוכר וידוע, או בבסיס סגור של חטיבה, עם מפקדים כמו לירן חג'בי ואופק בוכריס. כשהורים שולחים את ילדם לצבא בישראל, הם יודעים שחייו עלולים להיות בסכנה, אבל הם לא ערוכים לכך שהסכנה נשקפת דוקא מצד הצבא שבו ילדיהם משרתים.
אני מרבה לחשוב על הדברים האלה, מחשבות שמזעזעות אותי בכל פעם מחדש, ואתמול חשבתי עליהם שוב ושוב כשצפיתי בתחקיר "המקור" בערוץ 10 על החיילים הפגועים של חטיבת גבעתי, פקודיו של מפקד הגדוד לירן חג'בי, שמתגלה לא רק כמי שהטריד חיילת בפיקודו ונישק אותה בכוח – והורשע ב"התנהגות שאיננה הולמת קצין" והורדה בדרגה אחת, מה שמצטייר כדפוס צה"לי קבוע לענישת עבירות מין חמורות – אלא כמי שניהל קן צרעות של שחיתות וזימה, שבו משמשים חיילי החובה כבשר תותחים – לא לתותחי האויב אלא לניצול המיני ולסאדיזם של מפקדיהם, שבוחרים להם מבין החיילים והחיילות הנתונים למרותם, שפחות מין ומושאי התעללות. גם שני אנשי קבע ששירתו בגדוד התאבדו בנסיבות לא לגמרי ברורות, ולכך נוספו עלילות כנגד מי שניסה לחשוף את העבירות בגדוד ולהתלונן על העבריינים, והטלת עונשים על חיילים שנפגעו והתלוננו. ארד אביטל, שהיה חייל מצטיין בחטיבה, נפל קורבן להתעללות מינית מצד מפקד שפגע גם בחיילים נוספים. לאחר שהתלונן למפקדיו, המג"ד חג'בי והמח"ט עופר וינטר, נאמר לו שהמפקד הפוגע הודח מצה"ל והוא עצמו נשלח לבסיס אחר – שבו ראה את המפקד הפוגע במדים, דבר שגרם לו להימלט משם בעודו לובש מדי ב', אך לרוע מזלו בתחנת האוטובוס הקרובה לבסיס תפס אותו המח"ט וינטר ודן אותו לשבועיים ריתוק על יציאה מהבסיס במדי ב'. כמו במילכוד 22, שם מגלה יוסריאן כי בצבא צעידה עקומה במיסדר היא עבירה חמורה בהרבה מרצח, נאלץ אביטל לגלות שהעבירה החמורה ביותר בצה"ל היא להתלונן על מפקד עבריין. לאחר מסכת יסורים שוחרר החייל המצטיין וקורבן ההתעללות אביטל מהצבא בפרופיל 21, וכעת הוא חושש שהדבר יפגע בו לאורך כל חייו. רק כפסע היה בינו לבין התאבדות. מי שהציל אותו מכך הם כנראה העובדה שהיה לו חבר לצרה – חברו שאף הוא נפל קורבן להתעללות מינית מצד אותו מפקד, ובעיקר עזרתה של כרמלה מנשה, "אם החיילים", שהתגייסה לסייע לחיילים הפגועים. גם כשהמפקד איים לשלוח את בתי לכלא על לא עוול בכפה, הציעו לי ידידים לפנות לכרמלה מנשה, שמסירותה הצילה מי יודע כמה חיילים מהתעללות ואפילו מהתאבדות.
גם ארד אביטל וגם מאי פטאל, שהותקפו בידי מפקדיהם האמורים לדאוג לשלומם, הדגישו את האימה שחשו מפני כוחו הכמעט בלתי מוגבל של המפקד על חייליו. למזלה של פטאל התגייס אביה להגן על שלומה והתעמת עם חג'בי והורה לו להתרחק מבתו. לאביטל היה פחות מזל: הוא נדון שוב ושוב לעונשים על ידי מפקדיו, לכאורה בשל עבירות כיציאה מהבסיס במדי ב' ודומות להן, אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שמפקדיו פשוט ניצלו את סמכות השיפוט שלהם כדי להעניש אותו בעצם על כך שהתלונן על הפגיעה שנפגע, ואילץ אותם לפעול נגד אחד מחביביהם, כי בתחקיר המקור מצטיירת חטיבת גבעתי כנחלתם הפיאודלית של חבורת קצינים מקורבים, ששוכבים עם חיילות, מתעללים בחיילים, ומשתמשים בסמכות השיפוט והענישה שלהם כדי להתעלל ולסגור חשבונות. ואם הם נתפסים, הם מוצאים את עצמם מוקפים בחגורת הגנה של עמיתיהם, המושחתים כמותם אך טרם נתפסו, ובמקרה הרע ביותר פורשים מצה"ל ללא שום עונש ממשי, כשעבירותיהם החמורות מופחתות ל"התנהגות שאינה הולמת קצין", שלפיכך הם מורדים רק בדרגת קצונה אחת, ולקול קינות עמיתיהם ומעריציהם על "המחיר הכבד ששילמו". הקורבנות, לעומתם, נושאים את כאבם ועלבונם לכל ימי חייהם.  
כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, וכזה הוא כוחם של קצינים בצבא על פקודיהם, ובפרט חיילי החובה הצעירים, כמעט בני נוער, הנתונים למרותם. כמה נורא לשלוח ילד לשירות חובה ולדעת שיותר מאויבינו הרבים, מאיים על שלומו הצבא עצמו, בדמות מפקדיו הישירים, שכוחם לפגוע בחייל הנתון למרותם הוא כמעט בלתי מוגבל. לפחות דבר אחד ניתן לשינוי בקלות יחסית: את סמכות השיפוט המופלגת יכול הצבא ליטול ממפקדיו, וגם בכוחה של הכנסת לחוקק חוק שיטול מהם סמכות מופלגת זו. אין שום הצדקה לכך שמפקד יוכל לכלוא חייל בגלל שלא חבש את כומתתו כהלכה, ויעשה בכך שימוש נלוז ונקמני כדי להטיל על חיילים אימה לבל יתלוננו על מעשי שחיתות, ניצול ועבריינות הנעשים נגדם. אם חייל עבר עבירה של ממש, או התנהגותו בכללה איננה הולמת, יובא נא בפני בית דין צבאי ויישפט על ידי שופטים בעלי השכלה משפטית, ואם כומתתו עקומה או נזם אסור באוזנו, יורה לו מפקדו ליישר את הכומתה ולהסיר את הנזם, אך לא יוכל להעניש אותו מעבר לכך, כפי שכל מעביד בחברה האזרחית יכול להעיר לעובד, אבל לא יכול לרתק אותו למקום העבודה. אכן צבא איננו מקום עבודה רגיל, הוא גוף שצריך לסכן את חייו כנגד האויב, ובדיוק משום כך הוא צריך להיות גוף מוסרי והגון, ולא סדום ועמורה של שחיתות, אכזריות וזימה, שהורים יתחלחלו מהמחשבה שילדם משרת בו.