אתמול בשוק עצר אותי מכר ואמר לי שדיברתי יפה בטלויזיה. אמרתי לו שכבר שנים לא התראיינתי לטלויזיה, והוא אמר אבל ראיתי אותך לפני כמה ימים בערוץ 2, צילמו אותך מטיילת עם הכלבים. הבנתי שאלה היו קטעים מסרטו של שגיא ברונשטיין "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא", שכבר הוקרן לעיתונאים, אבל אני עדיין לא ראיתי אותו. כבר אין לי כלבים בלשון רבים, רק הכלבה הזקנה נשארה לי, כי הכלב מת במפתיע ביוני, ושגיא שהתעקש לצלם אותי גם מטיילת עם הכלבים, כדי שלא יראו אותי רק יושבת ומדברת כל הזמן, שלח לי קטעי סרטים שלי מטיילת עם הכלבים, ועכשיו הם המזכרת האחרונה שלי מהכלב, שעוד נראה בריא לגמרי, ופתאם קיבל שבץ ומת. הסרט יוקרן ב-15 במאי בפסטיבל דואביב בסינמטק תל אביב, וב-18 במאי בבית התפוצות.
ראיתי במאקו את כתבתו של ציון ננוס בערוץ 2:
זאת היתה כתבה די מעניינת, אבל כמקובל בערוץ 2 מאד דרמטית. זה לא "קרב משפטי אכזרי" כמו שיונית לוי אמרה, רק משפט יותר מורכב מהרגיל, עם הרבה מאד עורכי דין והרבה מאד בירוקרטיה. אני מעורבת במשפט בכל מיני דרכים ואסור לי לדבר על הרבה דברים, אבל אני יכולה כמובן לדבר באופן כללי על מכס ברוד ופרנץ קפקא. בכתבה קראו לי חיה פרי, ואני מברכת את ערוץ 2 שלפחות צדקו בשם המשפחה, ולעורך הדין של הספרייה, עו"ד מאיר הלר, קראו משום מה עודד הלר, וטוב שערוץ 2 טועה רק בשמות פרטיים. חוץ מזה ציון ננוס שעשה את הכתבה אמר שפרנץ קפקא מת מבלי שהספיק לפרסם אפילו ספר אחד שזה קצת מוגזם. קפקא הספיק לפרסם כמה ספרים והרבה מאד סיפורים בחייו, ואפילו את הפרק הראשון של הרומן "הנעדר", שקפקא פירסם בשנת 1913 כסיפור קצר בשם "המסיק", ושני קטעי סיפורים מתוך "המשפט", שבגרמנית בעצם קוראים לו "ההליך", Der Prozess. אפשר גם לתרגם את זה "המשפט", אבל "ההליך" זה שם שהרבה יותר מתאים לקפקא, כי משפט זו מלה גדולה וגם מלה נרדפת לצדק, וברומן של קפקא אין משפט, יש רק הליך שנמשך ונמשך ואז נגמר בהוצאה להורג. קפקא לא פירסם את הרומנים הגדולים שלו בחייו כי הוא לא הצליח לסיים אותם לשביעות רצונו, והוא היה מאד מאד קפדן ואהב שכל משפט וכל קטע בסיפור יהיה פשוט מושלם. אבל הוא פירסם הרבה מאד בחייו והיה סופר מאד מאד מוערך בקרב האינטליגנציה היהודית והגרמנית, וכשהוא פירסם בשנת 1915 את "הגלגול", הסיפור עורר רושם עצום והערכה עצומה, וכבר אז הוכתר קפקא כאמן הסיפור הקצר, כשפירסם גם את הסיפורים הנוראים "גזר-דין" ו"מושבת העונשין". בשנת 1917 הוא פירסם בכתב העת של מרטין בובר Der Jude את הסיפורים "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", ומרטין בובר היה בין אלה שהכירו מיד בגדולתו של קפקא, וכל חייו הוא גילה בו וביצירתו עניין עצום. בכספות של אסתר הופה בתל אביב נמצאו גם מכתביו של מרטין בובר למכס ברוד, שללא ספק כוללים התייחסויות מרתקות שלו לקפקא. מכל פרשניו של קפקא היה בובר הקרוב לברוד ביותר, ובדומה לברוד ראה אף הוא בכתיבתו של קפקא חיפוש אחר האל. על תוכן ההתכתבות בין ברוד לקפקא אפשר ללמוד ממכתב תשובה של ברוד לבובר שנמצא בארכיון בובר בספרייה הלאומית ואני מתרגמת כאן חלק ממנו:
ד"ר בובר הנכבד –
תודה על מכתבך. הספר הגיע. ריגש אותי מאד, שגם אתה מוצא אצל קפקא אמירה מהותית. המשמעות שעליה אתה מדבר כלולה לפי דעתי בכל יצירתו של קפקא. הצורה המגוחכת שבה היא מופיעה אינה צריכה להרתיע מכך, ש"משפט" זה, (או בדומה לכך "טירה" זו), משמעותם ביסודה היא מלכות העולם הגבוהה ביותר, כשהיא נראית, או ליתר דיוק נתפסת, ממרחק רב. קפקא היה כה ענו באופן העמוק ביותר, שהוא העיד על האלוהות, שהוא חש באופן כה עז ואמיתי עד אינסוף, בכל תו של הוויתו, וגם עשאה מוחשית לאחרים סביבו, כמו אצל צדיק. [צדיק נכתב עברית באותיות לטיניות], - שהוא העדיף אמנם לתאר אלוהות זו תמיד רק כמשהו מאד מרוחק, בלתי נתפס, כמשהו ש"אינו מסוגנו" (כפי שאתה כותב כה נכון במכתבך). שגיבור הרומן "המשפט" מתייצב בכל זאת למשפט, למרות שהוא מאמין שהמשפט מוציא את דיבתו ומשפיל אותו, - זה כל כך אופייני לקפקא לענוותו ההומוריסטית (הביטוי צץ במוחי זה עתה). בדומה לכך ב"טירה", מה שניסיתי לרמוז בסוף דבר.
אני מאד מקוה, שתאמר את מילתך החשובה על יצירתו של קפקא מיד כשתחשוב שהגיע הזמן לכך.
ממש לפני מותו הספיק קפקא להגיה את קובץ ארבעת הסיפורים "אמן רעב", שכולם פורסמו בין השנים 1924-1921 בכתבי עת ספרותיים. הסיפור האחרון שידוע לנו שכתב והתפרסם שלושה חודשים לפני מותו היה "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", סיפור שמתכתב באירוניה הארסית האופיינית לקפקא עם חיבורו של ריכרד וגנר "היהדות במוסיקה". "יוזפינה הזמרת" היה הסיפור האחרון בקובץ "אמן רעב" שהתפרסם רק באוגוסט 1924 בברלין, חודשיים אחרי מותו הנורא של קפקא בסנטוריום קירלינג באוסטריה. הוריו קברו אותו בבית הקברות היהודי בפראג, ושם מבקרים רבים את קברו, והצ'כים, שבזמן הדיכוי הסובייטי נאסר עליהם לקרוא את קפקא, כי השלטונות הסובייטים ראו ב"משפט" משל אירוני על משפטי הראוה של סטאלין, הקימו לכבודו מוזיאון, אבל צ'כיה בכלל לא מעורבת במשפט ואיננה תובעת לעצמה נכסים שיהודים הבריחו מאימת הכיבוש הנאצי, כי צ'כיה בעצמה סובלת מאד מתביעות חצופות של גרמנים, חלקם בנים של נאצים, להחזיר להם רכוש של גרמנים שגורשו מחבל הסודטים אחרי המלחמה.
הטענה שקפקא לא היה מפרסם דבר לולא דחק בו ברוד לעשות כן, ושרק בזכות ברוד זכה קפקא להכרה, היא טענה מוגזמת מעט, שמסתמכת אך ורק על דבריו של ברוד לאחר מות קפקא. כך כתב ברוד בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט:
"כמעט כל מה שקפקא פירסם, גרמתי לו לפרסם בעורמה ובשידול. דבר זה איננו עומד בסתירה לכך שלעתים קרובות, בתקופות חיים ארוכות, הוא מצא בכתיבתו (הוא אמנם דיבר תמיד רק על "שירבוט"), אושר רב. מי שזכה לשמוע אותו מקריא, אמנם רק בחוג מצומצם, את הפרוזה שלו, בלהט בוער, בקצב, בחיוניות ששום שחקן לא יכול היה להגיע אליה, חש באופן בלתי אמצעי את תאוות ותשוקת היצירה האמיתית והמתפרצת, שעמדה מאחורי יצירה זו. העובדה שלמרות זאת הוא גינה אותה, נבעה בעיקר מהתנסויות עצובות מסוימות, שהובילוהו לחבל ביצירתו שלו ואפילו להשמידה, ושבלי קשר לכך גם בעובדה, שהוא מדד יצירה זו (אמנם מבלי לבטא זאת), באמת המידה הדתית הגבוהה ביותר, שאכן לא יכול היה לעמוד בה, בהיותו אחוז מבוכה. שיצירתו יכלה לסייע לרבים, למרות זאת, לשאוף לאמונה, לטבע, לבריאות נפש שלמה, היתה חסרת משמעות עבורו, שתמיד חיפש אחר הדרך הנכונה ברצינות חסרת רחמים, ורצה קודם כל לעוץ לעצמו ולא לזולתו.
כך מפרש אני לעצמי את עמדתו השלילית של קפקא כלפי יצירתו. לעתים קרובות דיבר על "הידים הטועות שפושטות עצמן לעומתו בזמן הכתיבה", גם על כך, שמה שנכתב ופורסם מפריע לו להמשיך בעבודתו. היו הרבה התנגדויות להתגבר עליהן, בטרם הופיע כרך מיצירותיו. אף על פי כן גרמו לו הספרים המוכנים היפים ולעתים גם השפעותיהם שמחה אמיתית, והיו זמנים, שבהם בחן את עצמו כמו גם את עבודתו, במבטים שוחרי טוב, לעולם לא בלי אירוניה, אבל באירוניה ידידותית, שמאחוריה הצניע את הפתוס העצום של חתירתו ללא פשרות לפיסגה.
בעזבונו של פרנץ קפקא לא נמצאה כל צוואה. בשולחן הכתיבה שלו שכב, בין ניירות רבים אחרים, פתק מקופל, כתוב בדיו, עם כתובתי. תוכן הפתק היה כדלהלן:
מכס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, (כלומר בארון הספרים, בארון הכביסה, בשולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שיכול היה להתמקם בו ולהתגלות לעיניך) יומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או חתום שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.
שלך, פרנץ קפקא.
בחיפוש מדוקדק יותר נמצא עוד דף בבירור ישן יותר, מצהיב, כתוב בעיפרון. תוכנו:
מכס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת, לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.
ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:
מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של "התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור נחשבים, אינני מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש ויימסרו לדורות הבאים, להיפך, לו יאבדו, יתאם הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.
בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד זאת, (מודפס בכתבי עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע לגברת פליצה מ., לגברת יולי לבית ווריצק ולגברת מילנה פולק, במיוחד אל תשכח כמה מחברות שאצל הגברת פולק) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.
פרנץ. "
לרוב מקריאים בדרמטיות גדולה את הפתקים האלה, שקפקא כתב בימים שמחלתו גברה עליו, כפי שהוא מעיד בעצמו. אבל כשקוראים את הפתקים בעיניים פקוחות, קשה להימלט מן האירוניה העוקצנית של קפקא כלפיי חברו הלהוט כל כך לכתבי היד שלו, ומן התמונה העולה מן התיאורים, של מכס ברוד מחטט אחר יצירותיו של קפקא בכל פינה, משולחן הכתיבה ועד ארון הכביסה. פתקים אלה הינם בעצם סיפורים קצרים של קפקא, ביטויים שנונים של הומור שחור, יותר מאשר צוואה, ויש בהם לא מעט רשעות כלפיי ברוד, שכל כך רצה להיות המו"ל והעורך של כתבי קפקא. ועם זאת יש בהם גם רצון אמיתי להעלים את פרשיות האהבה המביכות של קפקא שאת מכתביו לאהובותיו ביקש להשמיד, כמו גם את מכתביהן אליו, שאכן נעלמו מאיתנו, איננו יודעים כיצד.
ויש בפתקים גם יסוד אחר, יסוד מצמרר של השבעה מאגית, שהרי בפתח הפתק השני מודה קפקא בכך שהוא מאמין בכוחה המסוים של הכתיבה להניס את המות. מנקודת מבט זאת פתקים אלה אינם צוואה אלא השבעה - ניסיון להרחיק בכוח הכתיבה את אימת המות. וכדי לתת מישנה תוקף לפעולת הכתיבה הזו כנגד המות המרחף מעל ראשו, מוסיף קפקא קורבן – את היקר לו מכל. את שריפת כל יצירתו הוא מבקש, את שריפתה עד תום כקורבן עולה, בתקוה שהקורבן הזה יגביר את כוח הכתיבה להרחיק ממנו את המות. אין זה רצון בכליון יצירתו, אלא ניסיון לרצות את האל הממית בהקרבת היקר לו מכל. בד בבד זו עדות לאמונתו של קפקא שיצירתו היא זו המביאה עליו את מותו, שכוח היצירה ממית ומכלה את גופו, שיצירתו מאכלת את חייו ומביאה עליו את המות, ושהוא, כמו אמן הרעב שלו, איננו יכול לחדול מן האמנות שמביאה עליו בהכרח את מותו.
וראו גם את רשימתי: האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?
http://anatperi.blogspot.com/2011/04/blog-post_26.html
וראו גם את רשימתי: האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?
http://anatperi.blogspot.com/2011/04/blog-post_26.html
