שלושה שבועות לפני מותו נשך אותי הכלב ליד ברך שמאל. זו לא היתה ממש נשיכה אלא מכה עזה שבה פצעה את ברכי קלות שן עליונה אחת ואילו שתי השיניים החדות התחתונות ננעצו מעט ליד הברך מעט עמוק יותר, והפצעים הכאיבו לי מאד. מכיון שזינק עליי בעוצמה רבה, משום שהתכוון לזנק על הכלב הלבן הגדול שעבר לידינו ואני מנעתי אותו מכך, הופיע על ברכי שטף דם כחול סגול מהמכה. זה היה בשבת אחר הצהרים, כשהכלבה האמא חשה ברע, ומשום כך יצאנו לטיול בחמש אחר הצהרים, שעה בלתי שגרתית, שבימים כתיקונם הייתי עסוקה בה בענייני והכלבים נימנמו על הרצפה בימי הקיץ ועל הספות בימי החורף. אבל באותה שבת יצאנו לטיול. לא ציפיתי שהכלב יישך אותי, דבר שעשה פעמים אחדות כשהיה צעיר יותר, ופעם אפילו נשך אותי עמוקות מאחורי ברך ימין והפצע מיאן להירפא. אבל בשנים האחרונות לחייו נדמה היה שנרגע מעט מזעמו, ולא ציפיתי שיזנק עליי שוב בחמת זעם וינעץ בי את שיניו במקום בכלב שעימו רצה לריב, וכמעט תמיד רצה לריב עם כל כלב שעבר לידינו או כל חתול שנם מתחת למכוניות החונות על המדרכה.
פחדתי שהפצעים יזדהמו ופחדתי עוד יותר שאצטרך ללכת לרופא, והרופא יגיד לי שצריך ללכת למשרד הבריאות ולומר שהכלב נשך אותי, וצריך לקחת אותו להסגר. לא יכולתי לתת שיקחו את הכלב שלי להסגר, כי הוא לא יכול היה להיות בחברת כלבים אחרים מלבד אמו, ובנוסף לכך סבל מלידתו ממחלת הנפילה ונתקף תמיד בעוויתות, ואילו לקחו אותו להסגר בוודאי היה מת, או שהיו הורגים אותו, ואני פחדתי מאד שהוא ימות, לפעמים פחדתי יותר שהוא ימות מכפי שפחדתי שאמות בעצמי, ולא ידעתי שבעוד שלושה שבועות הוא ימות ממילא, עוד לפני שהפצעים שלי יגלידו לגמרי, אם כי כבר לא כאבו לי יותר ונותרו רק שלוש צלקות קטנות ליד הברך השמאלית שהסתכלתי בהן ומיששתי אותן כל העת, כי הן היו של הכלב שלי, ואני אהבתי את הכלב הכי בעולם ועכשיו כשהוא מת חיפשתי אותו כל הזמן בפינות הבית וראיתי אותו שוכב כדרכו על הרצפה, רגליו האחוריות מקופלות מתחת לישבנו הקטן והזנב השחור שלו שבקצהו ציצה לבנה, ראשו המתוק מונח על צדו ועיניו עצומות. ככה בערך שכב על המיטה בבית החולים כשבאתי להיפרד ממנו ולנשק אותו בפעם האחרונה, והוא כבר היה מונשם, כי הרופאים החזיקו אותו בחיים רק בשבילי, כדי שאוכל עוד להיפרד ממנו בפעם האחרונה.
יומיים הוא שכב בבית החולים והכרתו הלכה והתערפלה. הבאנו אותו לבית החולים לאחר שאיבד את הכרתו ולא שב אליה. תחילה חשבנו שזו מחלת האפילפסיה שממנה סבל מלידה, וגרמה לו מדי פעם לאבד את הכרתו ולהתעוות, ולפעמים גם להשתולל, להרוס כל מה שבדרכו, לחבוט את ראשו בקיר ולנשוך את לשונו עד זוב דם. ההתקפים האלה, שהתרחשו אחת לכמה שבועות היקשו עליי מאד, אבל אהבתי את הכלב הכי בעולם והשלמתי איתם. שמחתי שככל שהוא הזדקן ההתקפים פחתו, או אולי כך היה לי נדמה מאחר שהתרגלתי אליהם.
כשאיבד את הכרתו חשבנו תחילה שמדובר בעוד התקף אפילפסיה, אבל במהרה התברר שהפעם זה גרוע בהרבה. הכלב נשאר מוטל על הרצפה ללא ניע. הרופא בא ואמר שהמצב מאד גרוע וכדאי שניסע לבית החולים. גם בבית החולים מצבו המשיך להידרדר. אמרו לי שאסע הביתה ונישקתי אותו וליטפתי אותו, אבל לא ידעתי אם הוא מרגיש משהו, למרות שהיה נדמה לי שכן. למחרת התקשר הרופא מבית החולים ואמר שזו לא רק הפגיעה במוח, שגם מצאו לו גידול סרטני מדמם וקטלני בטחול, ואין שום טעם להמשיך ולהחזיקו בחיים. בנסיבות אחרות הגילוי הזה היה מזעזע אותי, אבל כעת, לאחר יומיים של אובדן הכרה וסיכוי אפסי שיתעורר, הבנתי שזה כבר לא באמת משנה. הוא כבר כלב זקן, בן שלוש עשרה, אמר הרופא. הוא רק בן שתים עשרה וחצי, התעקשתי, והרופא צחק ואמר: סליחה שהוספתי לו חצי שנה. הוא ביקש שנבוא בערב, אבל ביקשתי שיחכו עד למחרת, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד ממנו באותו יום.
שאלתי את בנותיי אם תרצינה לבוא איתי להיפרד מן הכלב והן השיבו תחילה בחיוב אבל אחר כך התחרטו. נסעתי איפוא לבדי באוטובוס לבית החולים ומצאתי את הכלב שוכב על מיטה גדולה מחובר לצינורות ומונשם. שאלתי אם כבר איננו יכול לנשום בכוחות עצמו והרופא אמר שהוא יכול, אבל איננו נושם טוב. הרופא אמר לי שאי אפשר לחכות עוד כי הוא סובל, ואני הבנתי בעצמי שחייו של כלבי הגיעו לקיצם, אבל ביקשתי שיחכו עד שאלך משם והרופא הסכים. "היו לו חיים מאושרים" אמר הרופא שלא הכיר אותנו קודם, רק כדי לנחמני. כך ניחם אותי גם חתני שהכיר אותנו היטב. אני מאד מקוה שהכלב חשב גם כן שהיו לו חיים מאושרים, למרות מחלתו. הוא נולד בביתי לכלבה שלנו קאיה, ומכיון שנראה בלידתו דומה מאד לאמו, קראנו לו קאי קטן ואחר כך קאי-קאי. מאוחר יותר גילתה בתי האנתרופולוגית שקאי-קאי בשפה פולינזית פירושו לאכול, והיא חשבה שהשם הזה פשוט נולד איתו. הוא אהב לאכול ואכל כמויות עצומות, למרות שנשאר רזה. במיוחד אהב לאכול כבד עוף, שהכנתי גם כמה ימים לפני מותו והוא אכל ואכל ובתי שבאה לבקרני כעסה שאני נותנת לו לאכול כל כך הרבה. אבל אחרי שהוא מת שמחתי שלפחות נתתי לו להינות מהחיים כל עוד יכול היה.
עכשיו אני לומדת לומר לאנשים שהכלב שלי מת. אני רוצה לספר לכולם וגם לא רוצה, אבל אני מספרת. וגם כשאינני מספרת אנשים שואלים: איפה הכלב השני שלך? כי רואים אותי מטיילת רק עם הכלבה הזקנה, שהיא אמו של הכלב שלי שמת, והיא עוד ברוך השם חיה, אם כי הזדקנה מאד. מוזר לי לטייל רק עם הכלבה והכל מוזר לי. מוזר לי לישון ומוזר לי לאכול. כי הכלב שלי תמיד ביקש שאתן לו לטעום מכל מה שאכלתי, ואחר כך ביקש שאתן לו עוד ועוד וציקצק בשפתיו שאדע כמה הוא רעב ומשתוקק לאכול, ותמיד אהב לשכב למרגלותיי במיטה, ועוד לפני ששכבתי לישון נשכב באמצע המיטה וכשרציתי לשכב הביט בי כאומר: אני כבר תפסתי, את תלכי לישון במקום אחר. ואני חיבקתי אותו ונישקתי אותו בכל כוחי כי אהבתי אותו הכי בעולם, והוא נעתר וזז מעט הצידה כדי שאוכל לשכב ולהירדם עד הבוקר. ככה ישנו ביחד ואני הרגשתי מוגנת, כי הכלב היה מסוגל לנשוך אותי בעצמו, אבל תמיד תמיד שמר עליי, ותמיד תמיד אהב אותי. אני מקוה שאינני פוגעת באיש מאוהביי האנושיים, כאשר אני אומרת שאיש מעולם לא אהב אותי כמו הכלב.
פצעי הנשיכה שהציקו לי זמן רב נרפאו בינתיים. לא הלכתי לרופא שיטפל בהם, כדי שלא אצטרך לדווח למשרד הבריאות על הנשיכה ושלא יקחו לי את הכלב להסגר שמשם הוא עלול לא לחזור. לא שיערתי בנפשי שבתוך שלושה שבועות, עוד לפני שהפצעים יירפאו, הכלב שלי ימות ממילא, ואני לא אוכל לעשות דבר להצילו. את כל חסכונותיי שילמתי לבית החולים עבור הטיפול המסור, ולא נותר לי כסף לקבור את הכלב. מבית החולים שלחו את גופתו הקטנה לשריפה. ליד ברכי השמאלית נותרו שלוש צלקות קטנות אדומות, ואני ממששת אותן ונזכרת בשיניו הקדמיות החדות של הכלב שדוקא שיוו לו מראה חמוד, כמו שפתיים משורבבות של ילד. היה לו פרצוף מתוק שהמיס את כל הלבבות, ועכשיו נותרו לי רק שלוש הצלקות כמזכרת. בימים לאחר שנשך אותי כעסתי עליו מאד, אפילו נעלבתי, אבל הכעס כבר מזמן עבר, ואני מסתכלת בצלקות האדומות הקטנות ונזכרת בו, קצת בוכה וקצת צוחקת. לא היה לי מימיי חבר נאמן כמו הכלב, וכשאני מביטה בצלקות אני יודעת שנאמנים פצעי אוהב, נאמנים מכל נשיקה שקיבלתי בחיי.
