לזכר סבי וסבתי

סבי משה שטרסברג וגם סבתי שפרה מתו בחג הסוכות. סבי משה בהושענא רבא, וסבתי שפרה שנים אחר כך בא' סוכות. תמיד יצא שלא הייתי שם. כשסבי מת הייתי בטיול של הצופים, אינני זוכרת היכן, רק שהלכנו בשדות ומצאנו שיחי סברס וקטפנו סברס ואכלנו. לפני האכילה גלגלנו אותם בנייר עיתון. מישהו אמר שזה מוציא את הקוצים, אבל פינו וידינו התמלאו קוצים של סברס, וכשהגענו לאכסניה הוצאנו אותם לאט לאט. למרות הקוצים בלשון ובשפתיים היינו מאד מאושרים ולא הפסקנו לצחוק. ואז חזרתי הביתה ואמרו לי שסבא נפטר. סבתי לבשה שחורים, צבע שקודם לכן לא לבשה מעולם, ואמרה לי: קרה לנו אסון. הייתי בעיקר בהלם. שנים אחר כך אחי אמר שסבי ירק דם שלושה ימים ולא סיפר על כך לאיש. אולי זה נכון ואולי לא. יש אצלנו הרבה סיפורים במשפחה ורובם אינם אמת. אינני זוכרת מתי מצאתי את מודעת האבל ובכיתי. רק אז בכיתי, כשראיתי את מודעת האבל, שהיתה כאילו הדבר המוחשי ביותר ממותו של סבי. הייתי רוצה שיודיעו לי מיד. הייתי רוצה להיות נוכחת בלוויה של סבי. היה לי מוזר שלא הודיעו לי על מות סבי, אבל בשנים שאחר כך למדתי לא להתפלא על שום דבר. את סבתי ראיתי זמן מה לפני מותה, כשהתגוררה כבר בבית אבות קטן, לא רחוק מהוריי. באתי לבקר אותה עם שתי בנותיי הפעוטות, והיא דיברה בעיקר על יופיין, ושוב חזרה על דברי שילר שהיתה מדקלמת לעתים קרובות: "הזיקנה איננה אושר גדול, אבל זו הדרך היחידה להאריך ימים". היא התענתה כמה שבועות עד שמתה. אחי אמר שנאנחה, למרות שלכאורה איבדה את הכרתה. אחרי מות סבי חזרה ואמרה: ארבעים וארבע שנים – תקופת נישואיה – לא שמעתי מלה רעה, וסיפרה לי שוב ושוב איך סבי היה משכים קום ואומר לה: את תישארי לשכב, אני אביא את העיתון. אני זוכרת את סבי מניח תפילין ומתפלל. התמלאתי יראה ופחדתי לדבר, וקצת פחדתי מרצועות התפילין, במיוחד אלה שכרך סביב ראשו. אף אחד אחר במשפחתי לא הניח תפילין. אינני יודעת היכן התפילין של סבי. מדליית אומץ-הלב שקיבל בצבא האוסטרו-הונגרי שמורה אצל אמי. דודתי אמרה שסבי היה בחיל התותחנים ונהג לדבר עם בעלה, הדוד רפי, שהיה גם הוא בחיל התותחנים, על תותחים. אבל אתי סבי מעולם לא דיבר על תותחים. רק סיפר לי שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה כתב לאמו מכתב מלא רמזים למלחמה המתקרבת וקראו לו לשיחה והוא פחד שישאלו אותו על הרמזים שטמן במכתב לפרוץ המלחמה אבל רק אמרו לו שיש לו כתב יד יפה ולקחו אותו לשרת במודיעין. זה הסיפור שאני זוכרת. יכולתי ללכת ולבדוק בארכיון הצבא בוינה. התגוררתי שם הרבה זמן ועבדתי בארכיון הצבא, אבל מעולם לא ביקשתי לברר פרטים על סבי. אינני יודעת להסביר זאת. התחלתי לחקור ולכתוב על הצבא האוסטרי בגלל הסיפורים של סבי, אבל על סבי עצמו לא חקרתי. אמי סיפרה שהיה לו אח צעיר מוסיקאי בשם יצחק שנהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה, אבל סבי מעולם לא דיבר על כך איתנו, ונדמה לי שכשעוד היה בחיים לא שמעתי בכלל על אחיו יצחק. הייתי רוצה לשאול את סבא הרבה שאלות, אבל כל השאלות עלו בראשי רק שנים אחרי שסבא מת. הוא סיפר לנו תמיד על החייל הטיפש יאן סימבליסטר, שקרו לו כל מיני דברים שנורא הצחיקו אותנו, למשל שהוא נפל לבור חרא. אני עסקתי בצבא האוסטרו-הונגרי כשאוסטרו-הונגריה עוד לא נקראה כך, כשהיא עוד היתה הקיסרות הרומית הקדושה ואצילים עוד החזיקו את גדודי החיילים שהם פיקדו עליהם באחוזתם הפרטית. כתבתי הרבה על ספינות שהובילו אספקה לצבא על פני הדנובה. סבא סיפר לנו רק סיפור אחד על שייט: על כך שנגמר להם הלחם בספינה והם ביקשו לחם מספינה אחרת ששטה אחריהם, וזרקו להם את הלחם מספינה לספינה והוא נפל למים, והם דגו את הלחם והטבח טיגן להם אותו, וזה היה כל כך טעים. סבא וסבתא אהבו מאד לחם. סבתא אמרה שפרוסת לחם עם גבינה לבנה זרויה בסוכר זה הדבר הכי טעים, וסבא מרח את הלחם בחמאה וחתך לקוביות והישרה אותן בתוך ספל הקפה שלו כדי שיתרככו והוא יוכל ללעוס אותן בלי השיניים התותבות. היכרנו את סבא וסבתא רק בתור אנשים זקנים, וכל מה שידענו על נעוריהם ידענו רק מסיפוריהם. הרי הכל קרה בארץ אחרת לפני המלחמה ושום דבר לא נשאר. אף פעם לא רציתי לנסוע לטיול שורשים בפולין. גם סבא וסבתא מעולם לא שבו לפולין ובכלל מאז שהם עלו לארץ ישראל הם לא עזבו אותה מעולם. כשאני שומעת על אנשים שעלו לארץ וחזרו לבקר בפולין אני תמיד מתפלאת. במשפחתי המחשבה לחזור לפולין ואפילו רק לביקור לא עלתה על הדעת. כלומר, סבתא דוקא רצתה לחזור אבל סבא התעקש להישאר, ועד סוף ימיו הוא היה מזכיר לה בכעס: את רצית לחזור, בחכמה גדולה הייתי עושה אם הייתי חוזר, בחכמה גדולה. וסבתא שתקה נזופה ולא אמרה דבר. סבא סיפר לנו על האחיות שלו שנרצחו, חיה ומילכה ועתליה, ועל האחות אלנה שמתה עוד לפני המלחמה ודודה אראלה היתה קרויה על שמה עד שעיברתו לה את השם לאראלה. סבא התעקש לעלות לארץ ישראל וככה הם ניצלו, וכל מה שקרה לו בארץ ישראל היה מבחינתו בסדר גמור. היתה לו חנות גדולה של עורות ברחוב החלוץ בחיפה, ושם היינו יושבים לפעמים ומשחקים בחותמות. עדיין אני מתרגשת מריח של עור, ריח כזה של נעליים חדשות. יש לי כל כך הרבה זיכרונות מסבא וסבתא, אבל בעצם לא ידעתי עליהם הרבה. הבנתי את זה רק מאוחר מדי. סבא תמיד ישב בערבים וקרא בתלמוד וכתב הערות שרציתי תמיד לקרוא והוא לא הירשה. אחרי שהוא מת קיויתי למצוא את הדברים שכתב, אבל מעולם לא מצאתי אותם. גם כשפינו את הבית לא הייתי שם, וזרקו הרבה דברים שאולי הייתי רוצה לשמור. תמיד היה מישהו שבא לפניי וזרק. הייתי רוצה להכיר את סבי יותר, למשל לשמוע סיפורים של חברים ששירתו איתו בצבא בשנות שירותו הארוכות. זה כמובן לא היה בגדר האפשר. העולם שבו חיו סבי וסבתי נקרע מאיתנו. בכל פעם שנסעתי לאוסטריה חיפשתי אותו. במאפייה הקטנה מתחת לאוניברסיטה אפו את העוגות של סבתי, סהרוני החמאה וכיסוני ריבת השזיפים והשטרודל, הריח שעלה היה הריח שעלה ממטבחה, ובמוזיאון להיסטוריה צבאית ראיתי תמונות של חיילים יהודים, הבנתי עד כמה סבי וסבתי היו אוסטרים, מבלי שחשבו את עצמם לאוסטרים אי פעם, אבל לא למדתי עליהם הרבה יותר משידעתי קודם. עדיין אני אומרת לעצמי שיגיע הזמן לחקור וללמוד את עברה של משפחתי. בחג הסוכות אני חושבת על כך במיוחד, על מה שאעשה אחרי החגים, ועל מה שאני רוצה עוד לדעת על משפחתי, ושאולי כבר לא אדע לעולם.  

ספר תרגומי קפקא שלי