יום רביעי, 29 במאי 2013

אלזה לסקר-שילר / תשוקתי העצובה, שירי השקט



הוֹ תְּשׁוּקָתִי הָעֲצוּבָה...
חֲלוֹמִי הוּא עֲרָבָה צְעִירָה, פִּרְאִית
וְּנְמַקָּה בַּיֹבֶשׁ.
כְּפִי שֶׁהַבְּגָדִים בּוֹעֲרִים כָּל הַיּוֹם...
כָּל הָאֲדָמוֹת רוֹגְשׁוֹת.

הָאִם עָלַי לְפַתּוֹתְךָ בְּשִׁירַת הָעֶפְרוֹנִי
אוֹ לִקְרֹא אֵלֶיךָ כְּצִפּוֹר הַשָּׂדֶה
טוּהוּ! טוּהוּ!

כְּמוֹ שֶׁשִּׁבֹּלֵי הַכֶּסֶף
רוֹתְחוֹת סְבִיב רַגְלַי - - -
הוֹ, תְּשׁוּקָתִי הָעֲצוּבָה
בּוֹכָה כְּמוֹ יֶלֶד.


שִׁירִי הַשָּׁקֵט
לִבִּי הוּא זְמָן עָצוּב
הַמְּתַקְתֵּק לְלֹא קוֹל.

לְאִמִּי הָיוּ כַּנְפֵי זָהָב
שֶׁלֹא מָצְאוּ עוֹלָם.

הַקְשִׁיבוּ, אִמִּי מְחַפֶּשֶּׂת אוֹתִי,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ אוֹרוֹת וְרַגְלֶיהָ חֲלוֹמוֹת נוֹדְדִים.

וּמֶזֶג-אֲוִיר מָתוֹק עִם מַשָּׁבִים כְּחוּלִים
מְחַמֵּם אֶת שְׁנָתִי

תָּמִיד בַּלֵּילוֹת
שֶׁיְּמֵיהֶם נוֹשְׂאִים אֶת כֶּתֶר אִמִּי.

וְאֶשְׁתֶּה יַיִן שָׁקֵט מִן הַיָּרֵחַ,
כְּשֶׁהַלַּיְלָה מַגִּיעַ גַּלְמוּד.

שִׁירַי נָשְׂאוּ אֶת כְּחוֹל הַקַּיִץ
וְשָׁבוּ הַבַּיְתָה קוֹדְרִים.

לָעַגְתֶּם לִשְׂפָתִי
וְדִבַּרְתֶּם עִמָּה.

אֲבָל חִפַּשְׂתִּי אֶת יְדֵיכֶם
כִּי אֲהָבָתִי הִיא יֶלֶד וְחָפֵצָה לְשַׂחֵק.

אֶת הָאַחַת נָטַלְתִּי מִכֶּם וְאֶת הַשְּׁנִיָּה
וְנָשַׁקְתִּי לָה.

אֲבָל מַבָּטַי נוֹתְרוּ מֻפְנִים אָחוֹרָה
אֶל נִשְׁמָתִי.

הִתְרוֹשַׁשְׁתִּי
מִצְּדָקָתְכֶם הַקַּבְּצָנִית.

וְלֹא יָדַעְתִּי חֹלִי
אֲבָל מִכֶּם חָלִיתִי.

וְאֵין גַּנָּב גָּדוֹל מִן הַחֹלִי
הוּא שׁוֹבֵר לַחַיִּים אֶת הָרַגְלַיִם.

הוּא גּוֹנֵב מִדֶּרֶךְ הַקֶּבֶר אֶת הָאוֹר
וּמוֹצִיא שֵׁם רַע לַמָּוֶת.

אֲבָל עֵינִי
הִיא פִּסְגַּת הַזְּמָן.

אוֹרָה נוֹשֵׁק אֶת
כְּנַף-בִּגְדּוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

וְעוֹד בִּרְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם
בְּטֶרֶם תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ חֲשֵׁכָה.

אִם אַתָּה הַצָּעִיר בֵּינֵיכֶם
תֵּדַע בְּוַדַּאי אֶת בְּכוֹרִי.

עַל נִשְׁמָתְךָ יְשַׂחֲקוּ מִכָּאן וָאֵילָךְ
כָּל הָעוֹלָמוֹת.

וְהַלַּיְלָה יְקוֹנֵן זֹאת
לַיּוֹם.

אֲנִי הָהֵירוֹגְלִיף
שֶׁעוֹמֵד תַּחַת הַבְּרִיאָה.

וְאֲחַרֵיכֶם אֵלֵךְ
בִּגְּלַל הַכְּמִיהָה לִבְנֵי אָדָם.

קָרַעְתִּי אֶת מַבָּטֵי הַנֶּצַּח מֵעֵינַי,
אֶת הָאוֹר הַמְּנַצֵּחַ מִשְּׂפָתַי –

הַתֵּדַע אַסִּירִים קָשִׁים יוֹתֵר
מְכַשְׁפִים רָעִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי?

וּזְרוֹעוֹתַי שֶׁחָפְצוּ לְהִתְרוֹמֵם
שׁוֹקְעוֹת...

הערה: לא ברור אם "שירי השקט" כתוב בלשון זכר או נקבה, האם זה מונולוג או דיאלוג, האם הדוברת היא המשוררת? אולי בנה המת? או שכל אחד מהם דובר בתורו? לכן העדפתי לתרגם את הפעלים בלשון עבר או עתיד ולהשאיר את זהות הדובר ומינו ככל האפשר לפרשנותו של הקורא. 


יום שבת, 25 במאי 2013

נתן בלנק וסרבנות שירות



בעיתון "הארץ" התפרסמו מאמרים של אורי משגב ואייל גרוס שקראו לשחרורו של נתן בלנק שהוא סרבן גיוס ונשפט לתקופות מאסר חוזרות בכלא. הגדיל לעשות אורי משגב שהישווה את בלנק לגלעד שליט. באופן כללי אני בעד ביטול גיוס החובה ובעד הקמת צבא שכיר, שחייליו יקבלו משכורת נדיבה שתצדיק את ההקרבה שנדרשת מחיילים, ואז כמובן מי שלא ירצה לשרת לא ישרת בצבא ולא ייענש על כך. לא זה המצב כיום. כיום יש חובת גיוס שאכן מיושמת במידה רבה של צביעות ומניחה לצעירים רבים לחמוק מגיוס בתואנות שונות ומשונות, ומצד שני מכבידה את ידה על אחרים, אבל את זה אפשר לומר גם על מס הכנסה, שלעתים יורד לחייהם של עוסקים זעירים ומקל עם בעלי הון, וזה עדיין איננו פוטר איש מתשלום מס הכנסה כחוק. ההשוואה שעשה אורי משגב היא בעיניי פשוט חוצפה. לגלעד שליט לא היתה ברירה. לנתן בלנק יש. הוא בחר לסרב להתגייס, למרות שהוא חי במדינת ישראל ומעוניין להמשיך ולחיות בה, ואי אפשר לדרוש מאנשים לרחם עליו שהוא נמצא בכלא במקום לשרת בצבא. לא בשבוע שבו נהרג חייל צעיר כמו רועי אלפי בפיצוץ מוקש בעת שהשתתף באחד המבצעים החשובים ביותר של צה"ל שנועדו למנוע פגיעה בחיי אדם ולפנות את שדות המוקשים. המוות הנורא של רועי אלפי צריך להזכיר לנו דבר מאד חשוב שהכותבים ב"הארץ" מבקשים להשכיח: שצה"ל עוסק בהרבה מאד משימות, לא רק בדיכוי פלשתינים, ושחיילי צה"ל מתאמצים והרבה פעמים מסכנים את חייהם לא רק כדי לפגוע בזכויות אדם, גם אם לגורמים מסוימים יש אינטרס להציג את צה"ל כצבא שנועד אך ורק להפר זכויות אדם שצריך להלל ולשבח את מי שמסרב לשרת בו. מבחינתו של אייל גרוס צה"ל אכן עושה מעשים שפוגעים בפלשתינים ולכן מותר לסרב לשרת בו. אין לי ספק שצה"ל מבצע פעולות רבות שגורמות לפגיעה בחפים מפשע ולהפרת זכויות אדם, אבל עובדה זו איננה פוטרת איש מהחובה לשרת בצה"ל. לחייל יש כמובן זכות וגם חובה לסרב לבצע פקודה שגורמת לפגיעה בחפים מפשע ואם יעשה כך מערכת המשפט תגן עליו. אבל זו איננה בשום אופן סיבה לסירוב כללי לשרת בצה"ל, שמאפשר לחייליו הרבה מאד בחירה לגבי אופי ויעד שירותם הצבאי. אדם שאיננו רוצה לפגוע באזרחים יכול לבקש לשרת כחובש, כטבח, כמחסנאי, או במיגוון תפקידים אחרים שבהם הוא יכול גם למלא את חובתו וגם להימנע ממעשים שמנוגדים למצפונו. גם עמידה במחסומים המושמצים איננה פעולה המפרה זכויות אדם לכשעצמה, ואם חייל רוצה לנהוג על פי צו מצפונו איש איננו מפריע לו לנהוג בהגינות ובסבלנות כלפיי הפלשתינים וגם לשמש לחבריו דוגמה. אם יש משהו שמקומם אותי אלה אנשים שמסבירים שצה"ל גרם להם להתנהג באכזריות ומסירים כל אחריות אישית מעצמם. שום אדם שיש לו מצפון איננו מתנהג כך, ואיש איננו מכריח חיילים להתנהג כמו חלאות אם יש להם מצפון ואם חשוב להם להתנהג כמו בני אדם. חייל איננו כבשה בעדר ואיש איננו מצפה ממנו להיות כזה. חיילים שמתגייסים לצה"ל אינם מתבקשים להשאיר בבית לא את המצפון ולא את המוח, ועדיף שלא יעשו זאת.
יצחק רבין התנגד לסרבנות משום שחשב שישנם אנשים שיעדיפו לשבת בכלא מאשר להסתכן בצבא ושמתן לגיטימציה לסרבנות הוא מתן לגיטימציה לפחדנות. אינני יודעת אם זה נכון, אבל משהו בתוכי מתקומם כנגד המצפוניות המפונקת הזאת, שמגובה בתמיכה ממוסדת של בעלי עניין. מצפון איננו אמור לפטור אנשים מחובות קשות ומסוכנות ולהותיר אותן לאחרים. הסרבנות המשתמטת הזו איננה רק תופעה מצפונית אלא מייצגת סוג של חוצפה שמאפיינת מגזרים מסוימים בחברה הישראלית, ודוקא מגזרים שחשים את עצמם חזקים ולא חלשים. אני שירתתי בצבא כמורה חיילת ואתי שירתו בנות מרקע קומוניסטי שמאד לא רצו להילחם בערבים אבל לא חשבו להשתמט משירות. בין מקפלי המדים בבקו"ם היו כל כך הרבה חיילים וחיילות מרקע קומוניסטי-פציפיסטי שנהגנו להתבדח שראשי התיבות בקו"ם פירושן ברית-קומוניסטים. חבר אחר שהיה פציפיסט בכל נפשו ביקש לשרת כטבח בפנימיה הצבאית ובמשך שלוש שנים קירצף בהכנעה סירי ארבעים ושמונה ולא אמר מלה כנגד הצבא. למותר לציין שלמרות שמניעיו הפציפיסטיים נודעו לחבריו הכל חיבבו אותו. דוקא כיום ישנן אפשרויות רבות בהרבה לשירות בעל אופי אזרחי מכפי שהיו בימי שירותי לפני ארבעים שנה, אבל הסרבנים של היום אינם מחפשים דרך להימנע מפגיעה בחפים מפשע, ויש הרבה דרכים להימנע מפגיעה בחפים מפשע ולעשיית מעשים טובים גם במסגרת הצבאית. הסרבנים מסוגו של נתן בלנק, לרוב בתמיכת הוריהם וסביבתם החברתית, וכך גם מגיניהם ותומכיהם, מבקשים לשלול את הלגיטימציה מעצם קיומו של צה"ל, להוקיעו כצבא שעצם השירות בו, בלי קשר לאופי השירות בפועל, הוא דבר בלתי ראוי ושותפות לפשע. השאיפה לקרימינליזציה של צה"ל ושל מדינת ישראל באשר הם, שהסרבנות מסוג זו של בלנק מבטאת, היא מטרה פוליטית נחשקת של גורמים רבים בארץ ובחו"ל, אבל אין שום סיבה מוסרית לתמוך בה ולתת לה יד, כי לא מניעים מוסריים מניעים אותה.

יום שלישי, 21 במאי 2013

פרנץ קפקא / כל אדם הוא יחיד במינו



כל אדם הוא יחיד במינו, אבל כדי להסתמך על ייחודו הוא חייב למצוא טעם בייחודו. כפי שחוויתי זאת מבשרי, עמלים בבית-הספר כמו גם בבית למחוק את הייחודיות. בכך מקלים על מלאכת החינוך, אבל גם מקלים על חייו של הילד, אמנם קודם לכן זה צריך לעלות לו בכאב שגורמת הכפייה. למשל לעולם אי אפשר לגרום לילד, שנמצא בערב באמצע קריאתו של סיפור מרגש, להבין שהוא צריך לחדול מקריאה וללכת לישון, רק על סמך הוכחה שמצטמצמת בו. כאשר אמר לי מישהו במקרה כזה שכבר מאוחר, שאני מקלקל לעצמי את העיניים, שבבוקר אהיה מנומנם ואתקשה לקום, שהסיפור הטפשי והגרוע איננו שווה זאת, אמנם לא יכולתי להתנגד לכך במפורש, אבל רק משום כך, שזה אפילו לא הגיע לגבול הדברים שראויים למחשבה, כי הכל היה אינסופי או הוביל למשהו לא מוגדר, שהיה שקול לאינסופי. הזמן היה אינסופי, לכן לא יכול היה להיות מאוחר, מאור עיניי היה אינסופי, לכן לא יכולתי לקלקל אותו, אפילו הלילה היה אינסופי, לכן לא היה כל צורך לדאוג לקום בבוקר, ולא הבדלתי בין ספרים על פי הטיפשות והחכמה, אלא אם ריתקו אותי או לא, והספר הזה ריתק אותי. את כל זה לא יכולתי לבטא בלשון זו, אבל התוצאה היתה שהצקתי בבקשותיי שיתירו לי להמשיך לקרוא, או שהחלטתי להמשיך לקרוא בלי רשות. זה היה הייחוד שלי. דיכאו אותי בכך שכיבו את הגז והשאירו אותי ללא אור: לצורך הבהרה אמרו: כולם הולכים לישון, אז גם אתה צריך ללכת לישון. את זה ראיתי והייתי חייב להאמין בכך, למרות שזה היה בלתי נתפס. איש איננו רוצה להנהיג רפורמות כה רבות כמו הילדים. אבל בהתעלם מדיכוי זה שבמובן מסוים ראוי להכרה, עדיין נשאר כאן, כמו כמעט בכל מקום, עוקץ, ששום הסתמכות על הכלל איננה יכולה ולו להקהותו. כלומר נותרתי באמונתי, שבדיוק באותו ערב איש בעולם לא חפץ לקרוא כמוני. את זה לא יכלה לסתור לי שום הסתמכות על הכלל, יותר משראיתי אני, שאין מאמינים לתשוקתי הבלתי ניתנת לריסון לקרוא. רק בהדרגה והרבה יותר מאוחר, אולי רק כאשר התשוקה נחלשה, עלתה בי מעין אמונה בכך, שלרבים היתה תשוקה שווה לקרוא ובכל זאת הם ריסנו את עצמם. אבל באותה עת חשתי רק בעוול שנעשה לי, הלכתי לישון עצוב והתפתחו להם יסודות השנאה, שבמובן מסוים קבעה את חיי בתוך המשפחה ואת כל חיי מכאן ואילך. איסור הקריאה הוא אמנם רק דוגמה, אבל דוגמה אופיינית, כי איסור זה השפיע עמוקות. לא הכירו בייחודי: אבל מכיוון שאני חשתי בו, הוכרחתי לזהות בהתנהגות זו כלפיי – בהיותי מאד רגיש לכך ותמיד עומד על המשמר – חריצת-דין עליי. אבל אם כבר חרצו את דינו של מעשה זה שהוצג לראווה, כמה גרועים ממנו היו המעשים שמלכתחילה הסתרתי, כי אני בעצמי זיהיתי בהם עוול קטן. למשל קראתי בערב, למרות שעוד לא למדתי את שעורי הבית למחר. זה היה אולי לכשעצמו בתור השתמטות מחובה דבר מאד רע, אבל לא היה בכך כדי הרשעה מוחלטת, רק באופן יחסי זה נראה לי כהרשעה. אבל מלבד ההרשעה לא היתה הזנחה זו גרועה יותר מהקריאה הארוכה לכשעצמה, בפרט מאחר שתוצאותיה צומצמו מאד עקב פחדי הגדול מבית הספר ומן הרשויות. מה שדחיתי פה ושם עקב הקריאה, השלמתי בקלות בבוקר או בבית-הספר, בעזרת הזיכרון הטוב שהיה לי באותה עת. אבל הדבר העיקרי היה, שאת הייחודיות שלי להאריך לקרוא המשכתי כעת באמצעיי שלי לייחודיות השמורה בסוד שלי לדחות חובות ועקב כך הגעתי לתוצאה המדכאת ביותר. זה היה כאילו מישהו עם שוט שאיננו יכול לגרום שום כאב, שנוגעים בו רק לצורך אזהרה, אבל הוא מפרק אותו למרכיביו, מושך את קצוות השוט ומתחיל ביוזמתו לדקור ולשרוט את פנימו, בעוד היד הזרה ממשיכה כל העת לאחוז בשוט בשלווה. אבל גם כאשר לא הענשתי אז את עצמי קשה במקרים כאלה, בכל מקרה בטוח, שלא הפקתי מהייחודים שלי אף פעם את אותו רווח אמיתי, שמתבטא בסופו של דבר באמון מתמיד בעצמך. לרוב היתה תוצאת הצגתו של הייחוד, שאו ששנאתי את המדכא, או שסברתי שהייחוד איננו קיים, שתי תוצאות שיכלו גם להיות קשורות זו בזו באופן שקרי. אם שמרתי את הייחוד בסוד, התוצאה היתה ששנאתי את עצמי או את גורלי, שראיתי את עצמי כרע או כארור. היחס בין שתי קבוצות הייחודים השתנה מאד במרוצת השנים. הייחודים המוצגים התרבו, ככל שהתקרבתי לחיים שיועדו לי. אבל הדבר לא הביא לי גאולה, מספר הייחודים השמורים בסוד לא פחת עקב כך, בהתבוננות מתוחכמת נמצא, שלעולם אי אפשר להודות בכל. אפילו מן הוידויים המלאים בבירור של הזמן הקודם נראה עדיין מאוחר יותר השורש בפנים. אבל גם כאשר זה לא היה כך, בעירעור כל האירגון הנפשי, שערכתי ללא הפסקות מכריעות, די היה בייחוד נסתר אחד, כדי לערער אותי עד כדי כך, שעם כל ההסתגלויות האחרות לא יכולתי להחזיק את עצמי בשום מקום. אבל גרוע מכך. גם כאשר לא שמרתי אצלי שום סוד, אלא השלכתי ממני הכל כל כך רחוק, שעמדתי טהור לגמרי, רגע אחר כך שוב הייתי מלא בתוהו ובוהו הישן, כי לפי דעתי הסוד לא זכה להכרה ולהערכה הראויות וכתוצאה מכך נדחה על ידי הציבור חזרה אליי והוטל עלי מחדש. זו לא היתה הונאה אלא רק צורה מיוחדת של הכרה, שלפחות בין אנשים חיים, לעולם איננה יכולה להשתחרר מעצמה. למשל כאשר מישהו מתוודה בפני חברו שהוא קמצן, באותו רגע הוא בבירור משחרר את חברו, כלומר את השופט המכריע, מקמצנות. באותו רגע אין זה משנה איך החבר מקבל זאת, האם הוא מכחיש את קיומה של הקמצנות, או מעניק עצות איך אפשר להשתחרר מקמצנות, או אפילו מגן על הקמצנות. אולי אפילו לא קובע אם החבר מפסיק את החברות בעקבות הוידוי. הרבה יותר קובע שמישהו מסר את סודו לציבור לא כחוטא מתחרט, אלא כחוטא הגון והוא מקוה, שעל ידי כך שוב כבש את הילדות הטובה וחשוב מכך, את הילדות החופשית. אבל כובשים רק טיפשות קצרה ומרירות הרבה יותר מאוחרת. כי אי שם על השולחן מונח בין הקמצן וחברו הכסף, שהקמצן חייב לקחת לעצמו ושאליו הוא כל הזמן שולח את ידו מהר יותר. באמצע הדרך פועל אמנם הוידוי פחות ופחות, אבל עדיין משחרר, לא יותר מכך, להיפך, הוא רק מאיר את היד הנעה לה קדימה. וידויים משפיעים אפשר לתת רק לפני או אחרי המעשה. המעשה לא נותן לשום דבר להתקיים על ידו, עבור היד שנוברת בכסף אין גאולה במלה או בחרטה. או שמסלקים את המעשה, כלומר את היד, או שאנוסים בקמצנות...

הערה: כך הותיר קפקא את הטקסט, קטוע באמצע המשפט. ניכר בטקסט שאיננו מלוטש, קו המחשבה איננו עקבי והמעבר מן הדיון בייחודיות לדיון בקמצנות מפתיע מעט – וגם משעשע מאד, אבל הטקסט הזה, שנכתב כנראה בקיץ 1916, מרתק באופן שבו הוא מתאר את הילד קפקא הנאבק בהוריו להמשיך לקרוא בחשכה ומאמין, מן הסתם בצדק, שאיש במשפחתו איננו חש כמותו בתאוות הקריאה ושמשפחתו מדכאת את ייחודו, שהוא מודע לו כבר כילד. קמצנות היא תכונה שנאשם בה ככל הנראה, וכמו אהבת הקריאה זכתה אף היא להיחשב בעיניו לסוג של ייחוד...

יום שבת, 18 במאי 2013

ענת לוין / מִפֶּה לְפֶה



כמה נורא היה, אני חושבת לעצמי, כמה נורא לולא היתה ההזדמנות לתקן את הילדוּת בהוֹרוּת, להיות אמא טובה, כמה היה חשוב להיות אמא טובה כדי שהילדות יהיו מאושרות וזה יתקן את הילדוּת שלך עצמך, לתת אהבת אם כדי לתקן את אהבת האם שלא ידעת, שדימיינת לעצמך, שחלמת עליה בכמיהה למה שאין ולא יהיה, כמה היה חשוב ללדת ילדים ולאהוב אותם, והיה פחד, פחד גדול, לא להיות אמא טובה, שאז הכל יתקלקל ובמקום תיקון יהיה עוד קלקול. וענת לוין מתקנת את הילדות של אמא שלה, ואולי גם של עצמה, אבל רק בדימיון. ענת לוין לא יכלה ללדת ילדים, והיא מגדלת בשירים את אמא שלה, מתקנת את הילדות של אמא שלה ושל עצמה ושם היא חולמת אותן שתי ילדות, שתי ילדות לבדן, חולמת להחזיר את אמה לילדות כדי לתקן ילדות פצועה ממכות, חולמת מקום קטן שבו יטפלו זו בזו, יאהבו זו את זו, יאכלו פִּילְמֵיינִי, שאלה כופתאות, כל הילדים אוהבים כופתאות, כופתאות זה אוכל של אהבה. יכולתי לגדל אותך, היא אומרת, יכולת להיות הילדה שאין לי. הילדה שאין היא התיקון שחסר לילדות הפצועה ממכות, העשוקה מאהבה. ענת לוין רצתה לגדל ילדה ובמקום הילדה שלא נולדה היא מגדלת את אמא שלה העצובה:

אולי את עצובה,
אולי את מרגישה שאת בתוך חדר בסוף של העולם ובעד החלון יורד ערב תמיד,
אולי בלילה חלומות עיוורים שלך נתקלים ברהיטים חשוכים, מקללים.

ואינני יודעת מי עצובה, המשוררת, האֵם, אני, כולנו. את התיקון צריך לעשות ברוסית. זאת רוסית רכה, רוסית של ילדים. יש בה מלים כמו ליוּבִּימַאיָה שזאת אהובה, מלים רכות של אהבה. אחר כך היא נזכרת בעוד מלה: פָצֵלוּי מְנְיָיה, שזה נַשְׁקִי אותי, מלים רכות של אהבה בשביל לתקן מכות קשות, ובשביל לתקן מלים קשות. דוקא השיר הזה של המלים הקשות מכה אותי, במכות לא היכו אותי, אבל את המלים הקשות, הנוראות, גם אני מכירה. כמה שטפו והציפו המלים האלה שנאמרו כל כך הרבה, כל כך בקלות: זונה, וגם ביידיש אַ קוּרְבֶה, אמרו כשלבשת שמלה עם מחשוף או היתרת את זנב הסוס והנחת לשיער לצנוח חופשי על הכתפיים, והוא גדל, למרות שהקפידו כל הזמן לקצוץ אותו, היית צעירה והוא גדל השיער, ועצם הגדילה הזו ללא משטר כבר היתה פריעת חוק, השיער אמור היה להיות תמיד ממושטר, קשור, אזוק, כאילו הכיל את הנפש שהיתה אסורה ברהטים. אמרו זונה אמרו ערבוש אמרו פְרֶנק פָּרֶך. שמעת את זה הרבה והתחלחלת גם כשזה לא כוון אלייך. השפה היתה כל כך אלימה, ולא הבינו למה היית מוכה כי לא קיבלת מכות רק המלים פצעו אותך. פתאם דוקא המלים האלה, לא המכות, המלים האלה רומני גנב פולני גנב, שוארצה חייעס, א מרוקאנער, פתאם את חושבת כמה הכל היה אלים, השפה היתה כל כך אלימה כי השפה היתה ראי האלימות, ראי המציאות האלימה, והמלים היכו בך כמו שבטים, אַ קוּרְבֶה, קיבינימט. המלים היו קשות ומרות והדיבור היכה בשבטים והיית מתכווצת מפחד המלים, ולא הבינו למה דפק לך הלב ופחדת כל כך לשוב הביתה מפחד המלים הנוראות, כי בביתך לא היכו בחגורות, רק במלים, וגם את חלמת כמוה לדבר במלים יפות:

"תחפצי בכוס תה נוספת, יקירה,
היום יפה כל כך, הלא כן?"

ודיברת במלים יפות ובשפות זרות שנשמעו רכות, הקפדת בצלילים, דיקדקת בתחביר ובצורות הנימוס, ולעגו לך במלים קשות, פוצעות, אפילו גינו אותך, כי המלים הרכות שלך התנשאו מעל המלים הקשות, והמלים הקשות נאחזו במלים הרכות ומשכו אותן לארץ וגילגלו אותן בעפר, הדיבור במלים רכות היה חטא בל יסולח, ואולי עכשיו כשאת קוראת את המלים הרכות האלה, "אצלך נותר הכל רך: הגוף, העור, העורף," והמלים הרכות מתבלבלות לך, אצלך הכל נותר רך, את אומרת לעצמך, רצית מאד להתקשח, שהגוף יתקשח, שהעור יתקשח, שהעורף יתקשח, ובייחוד הלב, העיניים, הריסים, העפעפיים, הדמעות, התפללת שיתקשחו, רצית להפסיק לבכות כל כך הרבה, להיות קשה כמו המלים הקשות שלא יוכלו להכאיב לך יותר במכות, ובייחוד רצית שהלב יתקשח והעיניים לא יהיו עוד רכות, רצית להפסיק לבכות כל הזמן אבל אף פעם לא הפסקת לבכות והכל נשאר אצלך רך, הבטן, החזה, השיער שתמיד היה דק ושביר, הידיים, למרות שכיבסת ושטפת בלי סוף והעור התקלף ונפצע ובכל זאת הידיים נשארו רכות, שום דבר לא התקשח, בייחוד הדמעות לא, ועכשיו את חושבת פתאם שעיני לאה רכות, לאמא של ענת לוין קוראים לאה, ועיני לאה רכות, וענת לוין רוצה להיות לאה או אולי ציפור בשביל להשתחרר ולעוף, אבל נשים לא משתחררות וגם לא מתקשחות, הכל נשאר רך, ופתאם אני חושבת, אולי גם זה סוג של ניצחון.

ענת לוין, מִפֶּה לְפֶה, הוצאת קשב

מחוה לשיר מהספר: בחתונה שלך