נדנדות

אחי אמר שעכשיו הוא עייף אבל שבבוקר הוא הצליח ללכת שני קילומטר, והוא הרגיש כל כך טוב. אמרתי לאחי שבאמת זה מה שנותן לי את הכוח, הטיול של הבוקר עם אושר, שאני לא יודעת אם הייתי עושה אותו אם לא היה לי כלב, ואחי אמר זה או כלב או סרטן, כי רק עכשיו שגילו לו סרטן הוא התחיל ללכת בבקרים. בהתחלה הוא הצליח ללכת רק מעט, עד העמוד, ואחר כך עד העמוד הבא, ואז הוא עשה לו תכנית לטיול בוקר דרך גני המשחקים של הילדים שיש בהן נדנדות, כי על הנדנדה הוא יכול לשכב ולנוח. חשבתי שבטח הוא מתכוון לנדנדה גדולה כמו זו שבחצר בית הספר אוולינה, שכמה ילדים יכולים להתנדנד עליה ביחד, וגם אחי שהוא איש גדול יכול לשכב עליה לנוח. מוקדם בשש בבוקר, לפני שהילדים באים לשחק, אחי הולך עד הנדנדה, ואז הוא שוכב על הנדנדה ומתנדנד ונח, ואז הוא ממשיך ללכת לנדנדה הבאה. אחי אמר שזה מזכיר לו את הנדנדות בגן יד לבנים בבנימינה. יש לנו הרבה זיכרונות מגן יד לבנים בבנימינה, ששם גרו סבא וסבתא שלנו מצד אבי והיינו נוסעים לבקר שם הרבה, במיוחד בתקופה שהתגוררנו בחדרה, כשאחי ואני עוד היינו ממש קטנים והלכנו לגן. אבל דוקא נדנדות אינני מצליחה לזכור מגן יד לבנים בבנימינה. אני זוכרת בעיקר את בריכת דגי הזהב שהייתי זורקת להם פירורי לחם. ויש זיכרון אחד שנחרת בי ממש חזק, ששיחקנו על הדשא ליד בריכת הדגים והיו שם ממטרות שהמטירו מים ונרטבנו לגמרי, ואחר כך אמי הפשיטה אותנו ותלתה את הבגדים ליבוש והמשכנו לרוץ שם עירומים עד שהבגדים התייבשו. אני חושבת שהייתי אז בת חמש, מה שאומר שאחי היה רק בן שנתיים וחצי, אבל אולי היינו קצת יותר גדולים. אולי בעצם קודם התלכלכנו בבוץ ואז התרחצנו בממטרות או שאמי הפשיטה אותנו מבגדינו ורחצה אותם בעצמה בממטרות ותלתה אותם לייבוש בשמש. היינו בגן לבדנו ולא היה שם איש מלבדנו, ובכל מקרה אמי אהבה להפשיט אותנו מבגדינו, את זה אני זוכרת היטב, אבל בפעם הזאת דוקא נורא צחקנו, אני זוכרת אותנו נרטבים מן הממטרות וצוחקים, אבל נדנדות אינני זוכרת. אחי אמר שאולי הוא לא זוכר נכון, אולי את הנדנדות הוא זוכר ממקום אחר, ואני נזכרתי בנדנדות שהיו בגן קטן בחיפה, קרוב לבית הספר הריאלי שלמדנו בו. בחיפה גרנו מאז שמלאו לי שש, אבל לבית הספר הריאלי הלכתי רק מכתה ה', ובדרך הביתה התנדנדתי תמיד הרבה על הנדנדות מאד מאד מהר. בטח, אמר אחי, זה גן הזיתים, גם את השם הזה, גן הזיתים, לא זכרתי, אבל את הגן עצמו אני זוכרת היטב. יום אחד ראיתי שם את ירדנה ארזי שעוד לא היתה מפורסמת וחשבתי שהיא הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיים. בדרך לבית הספר עברתי תמיד ליד מוכר הפרחים הזקן שמכר פרחים מתוך מזוודה, ולפעמים הוא נתן לי פרח במתנה. חשבתי אז שכשאהיה גדולה אהיה מוכרת פרחים בדיוק כמוהו.

לא סיפרתי לאחי שדוקא ביקרתי לפני מספר שנים בגן יד לבנים בבנימינה, וראיתי שיש שם עדיין בריכות דגי זהב, אולי אלה בריכות משופצות. נסעתי לשם עם בתי ניצן לראות את הבית הישן של סבא וסבתא שלא הייתי בו שנים רבות והקרובים רצו למכור אותו. זה היה בית משנות השלושים של המאה העשרים, בית עם מרצפות צבעוניות בדוגמאות גיאומטריות ולידו היתה המאפיה שסבא אפה בה לחם ולפני המאפיה עמד עץ תות שהיינו מטפסים עליו ואוכלים את התותים ומתלכלכים בכתמי תות שחורים. היו שבילי אבן בחצר וליד הבית גינת פרחים גדולה שתמיד פרחו בה פרחים ומאחורי הבית גינת ירק ועצי פרי. אבל כשבאנו לשם ראינו ששבילי האבן שקעו ובמקומם הניחו קרשים, וכל הפרחים והירקות והעצים נעלמו, החצר היתה שוממה ומוזנחת ללא פרח וללא עץ, רק חולות ועפר, וכל הבית היה מאד ישן ומוזנח, ופחדתי שרוצים להרוס הכל ולבנות בית מפואר וחדש, אבל לא יכולתי לעשות דבר. עכשיו ניסיתי לאמץ את זיכרוני ולהיזכר האם היתה בגן יד לבנים נדנדה גדולה, או אולי כמה נדנדות? בעצם לא רחוק מגן יד לבנים היה מגרש משחקים גדול שישבתי שם עם ניצן לנוח, אבל נדמה היה לי שזה מקום חדש יחסית, שעוד לא היה קיים כשאני ואחי עוד היינו ילדים. היה מאד מאד חם והתקשיתי לשאת את החום והלחות. נדמה היה לי ששום דבר לא השתנה בבנימינה, חוץ מזה שהבתים הצנועים של התושבים החקלאים הוחלפו בוילות מפוארות עם גינות נוי שמטפחים גננים של דשא ופרחים, ולא גינות של חקלאים עם הרבה ירקות ופירות, וכמובן שאין לולים של תרנגולות וברווזים וברבורים שפעם היו ברוב החצרות, וגם שובכים של יונים שפעם היו הרבה היום כבר אין. היה כל כך חם והייתי די עצובה וחשבתי שאולי לעולם לא אשוב עוד לבנימינה, כבר אין לי סיבה ואין לי את מי לבקר, והזיכרונות, יש להם חיים משלהם, זיכרונותיו של אחי שונים מזיכרונותי שלי וכעת אני מאמצת מאד את זיכרוני להיזכר באותו היום שבו טיילתי עם בתי ניצן בבנימינה והשתהיתי מאד ליד בריכת דגי הזהב בגן יד לבנים, אבל ככל שאני מאמצת את זיכרוני אינני מצליחה להיזכר בנדנדות.