בראי המים חלק ג'

בראי המים חלק א'

בראי המים חלק ב'

כששרה איננה קוראת את קפקא או את תומס מאן, וגם איננה קוראת עיתונים, היא קוראת בעיקר זיכרונות של ניצולי שואה ובמיוחד ניצולי מחנות. לפעמים אלה ספרי מופת של סופרים מפורסמים, ולפעמים סיפורי זיכרונות של ניצולים שאינם סופרים, או של סופרי צללים שכתבו עבורם את הספרים. שרה קוראת את הספרים האלה מבלי להניח אותם מידה לרגע, למרות שהם ספרים קשים ומדכדכים מאד, שרוב האנשים כלל אינם רוצים לקחת אותם לידם, בוודאי לא בעיצומו של קיץ לוהט ובוער, שמושך את לב האנשים לרחוץ בים וללקק גלידה ולצפות בסרטים שמצחיקים וגם מסיחים את הדעת. שרה איננה קוראת את הספרים האלה מתוך תחושת חובה, אלא מפני שהיא רוצה לדעת. את הסיפורים ששוזרים אנשים משברי חייהם שוזרת שרה לפסיפס אחד גדול, שמטבע הדברים חסרות בו חתיכות רבות, אבל שרה משלימה לעצמה את אלה שהיא מצליחה להשלים, ומציירת לעצמה את שרטוטיה של תמונת ענק של סיפור שלעולם לא יסופר עד תומו, ובכל זאת יאפיל שלד הענק שלו על כל הסיפורים כולם.

לפעמים שרה שואלת את עצמה מה משמעות חייו של אדם שרק קורא ושומע את סיפוריהם של אחרים. אדם שאיננו חוקר או מבקר או כותב או מורה, אדם שרק קורא עבור עצמו, רק קורא וקורא? מדוע שרה חושבת על כך קשה אפילו לה עצמה לומר בבירור. הרי שרה גם חוקרת, גם מבקרת, תמיד כותבת, ולפעמים מלמדת, אבל לעתים קרובות היא חושבת לעצמה, נגיד שהייתי רק קוראת וקוראת, שהרי בעיקר היא קוראת, ומה שהיא כותבת לרוב אינו מתפרסם, ואם מתפרסם איננו נקרא הרבה, ואם נקרא נשכח במהרה, ועדיין שואלת שרה את עצמה, או בעצם מנסה לומר לעצמה שגם חייו של הקורא בלבד יש להם ערך, עבור הספרים הנקראים, למרות שלעתים קרובות כותביהם כבר אינם בחיים, חלקם כבר אינם בחיים מאות שנים רבות, וחלקם אינם בחיים זמן קצר, וחלקם חיים אבל אינם יודעים ששרה קראה את ספרם, מפני שלא הזדמן לה לומר להם את הדבר, וגם אם הזדמן לה שכחו במהרה את פניה של שרה בתוך ההמון, ואם כתבה עליהם אולי דבריה לא התפרסמו, ואם התפרסמו אולי לא נקראו, ואם נקראו אולי נמחקו או נשכחו, ובכל זאת שרה רוצה להאמין שלא רק הכתיבה אלא הקריאה, גם אם היא בין אדם לבין עצמו, יש לה ערך, והיא מדמיינת לעצמה אנשים אלמוניים כליל שקוראים וקוראים ואיש איננו יודע שהם קוראים, ובכל זאת חייהם הם מחוה לתרבות האנושית שהקדישו לה את חייהם ומצאו לה מקום בלבם.   

שרה היתה רוצה לקחת חלק בכל דבר שאנשים מוקירים, אבל בעיקר היא קוראת סיפורים של ניצולי שואה. דברים אחרים לא כל כך מצליחים לעניין אותה. לפעמים בא זמר מפורסם או זמרת מפורסמת וכולם מדברים על זה ואומרים שחייבים ללכת. זאת אומרת כולם בטלויזיה ובעיתונים, כי האנשים ששרה מכירה אישית לא מדברים על זה ולא הולכים למקומות כאלה. מה שמשגע את שרה זה שנדמה שכולם, זאת אומרת אלה שמדברים על זה, ממש מתרגשים, והיא לא מצליחה להתרגש בכלל. אפילו כשבאים זמרים מאד מפורסמים ששרה אהבה מנעוריה לא אכפת לה בכלל ואין לה שום חשק ללכת. כמובן היא לא היתה הולכת בכל מקרה כי הכרטיסים להופעות יקרים מאד, ואנשים כמו שרה שצריכים לחשב שיישאר להם עד סוף החודש מספיק כסף לעיתונים וספרים ואוכל, לא מבזבזים כל כך הרבה כסף בשביל לראות זמר, זאת אומרת לראות ולשמוע, ביחד עם עוד הרבה אנשים, המונים. אבל לשרה אפילו אין חשק ללכת, כמו שלפעמים יש לה חשק לנסוע לפריס לראות תערוכה, לפעמים יש תערוכות ששרה כל כך רוצה לנסוע לשם ולראות. כמה שרה אוהבת לשוטט במוזיאונים ולא לצאת משם ולדמיין איך היה לגור במוזיאון בין התמונות שזה יותר יפה מלגור בארמון. אבל להופעה של זמר עם המון אנשים בכלל לא בא לשרה ללכת והיא בכלל לא מתרגשת, וזה קצת מטריד את שרה, האדישות שהיא חשה, כאילו היא לא חלק משאר האנשים, ובאמת שרה איננה ממש חלק משאר האנשים, אבל אינה אוהבת להיווכח בכך בבהירות רבה מדי.

כי בן אדם, אם הוא יוצא דופן, הוא לא כל כך אוהב לחשוב על זה. יש הרבה אנשים רגילים מאד שאוהבים לחשוב שהם יוצאי דופן, אבל אין הרבה אנשים יוצאי דופן שאוהבים לחשוב שהם יוצאי דופן. זה לא דבר כל כך נעים להיות יוצא דופן. זה גורם לך לחשוב למה אתה לא כמו כולם, ולמה דברים שמסתדרים לרוב האנשים לא מסתדרים לך, וזאת מחשבה די מדכאת. ואז אתה מתחיל לחשוב על אנשים ולנסות להשתכנע שיש עוד הרבה אנשים כמוך, ובוודאי יש עוד הרבה אנשים כמוך, כי יש בעולם המון אנשים, אז גם מי שהוא מיוחד, הוא לא יחיד במינו, חלילה לו לחשוב כך, אבל גם במחשבה הזאת שבן אדם יוצא דופן מנסה להתנחם בה, שיש עוד המון יוצאי דופן כמוהו, גם במחשבה הזאת יש משהו מדכא ומעורר רחמים, אפילו משפיל, בן אדם לא רוצה לחשוב כאלה דברים, אני יוצא דופן ואני לא כמו כולם, אבל בעצם יש עוד הרבה כמוני, אני לא יחיד במיני, איזו מין מחשבה עלובת נפש זאת. ולהיות חלק מההמון זה דבר כל כך נעים, אפילו מרגש, לאהוב זמר שכולם אוהבים ולאהוב אותו ביחד עם כולם. אבל אצל שרה לא זז שום דבר בלב, ורק אם מנגנים בקול המוסיקה את הנדל או באך או מוצרט או מלחין אחר מימים אחרים היא מתרגשת, ולפעמים בוכה, כי המוסיקה הזאת היא באמת מעבר לזמן, ואנחנו שחיים בעידן השיעתוק הטכני בני מזל שאנו יכולים לשמוע את כל היצירות האלה כאוות נפשנו, גם אם המוסיקאים שכתבו אותן וגם אלה שמנגנים אותן כבר מתו מאד מזמן, וגם אם אנחנו ספונים בביתנו יחפים ולבושים בבגד זול ומאד ישן, ולפעמים תוך כדי הקשבה מדיחים כלים ומבשלים ומכבסים.

כמה מפונק בן אדם, חושבת שרה לעצמה, שיכול לאפות לעצמו עוגת שוקולד בחמאה ושמנת וקוקוס שנשאר בצנצנת מחנוכה ולאכול פרוסה ממנה עם כוס תה בדבש ובינתיים לקרוא ספר משובח ולהאזין לברנדנבורגי השלישי, בעוד שאבות אבותיו שפר גורלם אם נזדמן להם לעתים נדירות לשמוע תזמורת מנגנת, ואם זכו לשאול ספר ממי שהיה לו או להחזיק ספרים בביתם, או להקשיב למי שהקריא מתוכם. בעידן השיעתוק הטכני האדם הוא יצור מפונק בתכלית. בעצם רוב האנשים ששרה מכירה אינם אופים עוגת שוקולד בשמנת לעצמם אלא קונים אותה במעדניה, או מזמינים אותה בבית הקפה, והרי גם זה שיעתוק בסוגו, למרות ששרה מעדיפה לאפות בעצמה, וגם לקרוא היא מרבה את מה שכתבה בעצמה, למרות שהיא מרבה מאד גם לקרוא בכתבי אחרים, וקול נגינה חיה חביב עליה מאד, כשבנותיה עוד היו ילדות וחיו עמה הירבו לנגן באוזניה באורגן ובגיטרה, אבל שרה עצמה אינה מנגנת אלא מקשיבה בלבד, וההקשבה, כמו הקריאה, היא מה שהופך את חייה של שרה לבעלי ערך בעיניה, כך לפחות היא מבקשת לחשוב, שהיותה קשובה וקוראת מעניק ערך לחייה, כמו הערך שהיא מעניקה לספרים ולמוסיקה בקוראה ובשומעה אותם.

שרה איננה מסכימה כמובן עם ולטר בנימין שתמיד אפשר היה לשעתק יצירות אמנות, ושכל דבר שאדם יצר יכול אדם אחר לחקות. שרה תמיד האמינה שיצירות אמנות אינן ניתנות לחיקוי, ושהעתקיהן אינם אלא צללים או השתקפויות של הדבר האמיתי, כמו שהדמות הנוצרת במראה איננה אלא בבואתה של הדמות הנשקפת. שרה שזכתה לראות לא מעט יצירות אמנות מקוריות, מעולם לא מצאה שהעתקיהן או צילומיהן דומים להן באמת, כשם שתצלומי אנשים מעולם לא נראו לה דומים למצולמים, אלא מזכירים אותם בלבד, כמו במראות הכסף העתיקות שהדמויות המשתקפות בהן מטושטשות, ורק מי שיודע מה עליו לראות מצליח לראות משהו בדוחק. האנשים אכן אוהבים לשקף ולהעתיק את דיוקנם כמעט בלי גבול, אבל היכולת הזו להעתיק היא יכולת מוגבלת מאד, שאין די בה אלא כדי להזכיר את המועתק, באין יכולת אמת לשכפל אותו. ובכל זאת הוקסמה שרה מן האופן שבו תיאר ולטר בנימין כיצד עוזבת הקתדרלה את מקומה כדי להיתלות על קיר הסדנה, ואיך שירת המקהלה שהופרחה כמו להקת יונים באויר הפתוח, נלכדת בכלוב של זהב כדי לזמר בתוך החדר, אם כי לעתים יכלה שרה לשמוע בתוך המוסיקה את חבטות כנפיהן של היונים המבקשות להשתחרר ולעוף אל המקום שממנו באו, ואז היתה מכבה את המוסיקה ומקשיבה לשקט וליונים שדפקו ברגליהן על גגון המרפסת באויר הצח, ואף לא אחת מהן היתה דומה בדיוק לזולתה.

משום כך מיעטה שרה לצלם ומיעטה לתלות תצלומים, וגם מן הציורים העדיפה תחילה ציורים של בני אדם ולא ציורי נוף, כי ציורים של בני אדם אינם שיעתוק, אלא מבט של אדם על רעהו. עם השנים הסכינה גם עם ציורי נוף ודומם, אם יכלה לראות בהם את פני הצייר, יותר משראתה את הנוף שצפה בו. אנשים ונופים השתדלה שרה לנצור בלבה, למרות שידעה כמה הזיכרון מתעתע וכמה דל כוחו לשמר את מה ואת מי שהיה. בכל זאת תלתה על הקיר את תמונת אביה שהביאה לה אמה לאחר מותו, והתבוננה בה כל העת, ככל שיכלו עיניה הלאות להתבונן. אבל לרוב זכרה את אביה שוכב על מיטתו בחדר השינה, ראשו שעון על הכר, רגליו הארוכות והיפות פרושות לפנים, והוא קורא בספר. כשחשבה על אביה תמיד ראתה לפניה את כפות ידיו אוחזות בספר, פניו מעט מורמות מן הכר, עיניו הגדולות הכחולות שכל כך דמו להן עיניה של שרה, שפתיו הצרות מעל סנטרו המגולח למשעי, ואת שעון הקיר המוזהב עם מחוגיו המוזהבים שהיה תלוי על קיר החדר, לצד המיטה, וזכרה גם שתמיד ענד אביה את שעונו, שעון הזהב שקיבל מסבה של שרה כשעמד לשאת לאשה את אמה, בעוד ששרה מעדיפה להניח תמיד את שעונה על הכוננית, ואיננה אוהבת כלל להתבונן בשעונים, למרות שיש לה כמה כאלה בבית. לרוב משתדלת שרה שעיניה לא ינוחו על פני השעון הדומים בעיניה לפני אדם שמראים את הזמן החולף, ומראה הזמן החולף יש בו מטעם המות, והוא מפחיד את שרה כמראה גולגולת בחשכה.

שרה אוהבת להתמסר לכאן ועכשיו של הדברים. איננה מצלמת ואיננה מתעדת, אלא רק מרגישה וחשה את חום השמש וריח הדשא ומתבוננת בעורבים הרצים אנה ואנה ולוכדים במקוריהם שאריות מזון. אין לשרה תמונות שלה לא על גדות הדנובה ולא על גדות הריין, לא על פסגות האלפים ולא בהרי הדולומיטים, לא בשלג ולא בחום הקיץ, וגם בירושלים איננה אוהבת להצטלם. את כל המראות בולעת שרה בעיניה ושומרת בלבה, את המגע ואת הריח ואת המית הלב המפכפכת כמים הזורמים תחת רגליה, את כל אלה שומרת שרה לא במגירות אלא בגופה שהזיכרונות טבועים בו כמו אותיות בספר. שרה קוראת בגופה את חייה וזיכרונותיה ורק בה הם טבועים, ומאחר שלא שועתקו מעולם, אנשים אחרים אינם יכולים לקחת חלק בהם, אלא שרה לבדה.

ובכל זאת אוהבת שרה את הבבואות שאינן משועתקות כדי להישמר בעינן אלא נוצרות ונעלמות כהרף עין, כמו הדמות הנוצרת במראה שעל הקיר או בראי המים, הבבואות הרוטטות, הנעות והנעלמות, שמשום שהן רוטטות ונעות ונעלמות, משום שהן מגיחות לרגע קט וחולפות, נדמה לשרה שיש בהן יותר חיים מאשר בשיעתוקים שמשעתקים את החיים כדי לשמר ולהנציח אותם, כמו התעודות והסרטים והתצלומים שנשארים בעינם, לבד מכך שהחומר שבו הם נטבעים הולך ומתפורר ככל החומרים שטבעם להתפורר ולהיות נפסדים ומתכלים עד לכיליונם המוחלט שבא לאטו או בחטף, כמו הארכיון של קולוניה אגריפינה שנשפט ברגע במים ולא נותר ממנו זכר, למרות שהיו משוקעות בו אלף שנים של תיעוד ושיעתוק. אבל הבבואות הרוטטות במראה שעל הקיר ובראי המים הן נעות כמו היצור החי שהן משקפות וכמוהו הן צצות ונעלמות לרגעים או לתמיד, שכך טבעם של יצורים חיים שהם נעלמים לרגעים ואז נעלמים לתמיד, והיעלמותם היא נצחית ולא חייהם, כי המות הוא הנצח ולא החיים, ואף הזיכרון שזוכים לו המתים שזוכים לזיכרון איננו אלא בבואה של חייהם בשעה שהיו חיים, ואם יש כוח חיים בבבואת הזיכרון אף היא נעה ורוטטת, מופיעה ונעלמת לרגעים עד שהיא נעלמת לנצח, כי הזיכרון החי והמת הוא בבואתם של החיים והמתים.

וגם האנשים הם מראות שמשקפות זו את זו, ואיש משתקף בפני רעהו, ובבואות האנשים נטבעות בפני רעיהם, וככל שהם מרבים לנוע בקרב האנשים כך הם משתקפים יותר ויותר בפני האנשים וכך נטבעות בבואותיהם יותר ויותר בפני האנשים ומשתמרות בפניהם, אבל שרה שאינה מרבה לנוע בקרב האנשים אלא מסתגרת לנפשה ממעטת להשתקף בפני האנשים ובבואתה ממעטת להיטבע בהם, ורק המראות והמים שהיא אוהבת להתבונן בהם יודעים את שרה ונוצרים את בבואתה.

אולי מפני ששרה מיעטה לשעתק ולתעד את חייה היא מתקשה לשחזר להיכן נעלמו החיים, היכן נבלעו כל השעות והימים שחיתה ומה קרה בהם לבד מפעולות השיגרה ששרה חוזרת עליהן בכל יום: לקום בבוקר, להאכיל את הכלבים, לשתות את כוס התה בדבש שלה, לטייל עם הכלבים בעמק, לחזור הביתה ולאכול ארוחת בוקר ולקרוא את העיתון ולמלא את מכונת הכביסה ולכבס ולתלות ולהוריד ולקפל בארון ולנקות את הבית ולבשל ארוחת צהרים ולקרוא ולכתוב וכן הלאה וכן הלאה. ולפני כן, כשהבנות עוד היו קטנות, היתה מכינה להן בבוקר כריכים עם חביתה לבית הספר ומטגנת להן שניצלים לארוחת הצהרים. עד היום הן כל כך אוהבות שהיא מטגנת להן שניצלים ומגישה אותם לשולחן לוהטים עם סלט או תפוחי אדמה, ושרה אומרת להן אתן כבר יכולות לטגן שניצלים לעצמכן, אבל הן אומרות שזה לא אותו הדבר, ועיניה של שרה מתמלאות לשמע דבריהן דמעות, ששרה איננה יודעת אם דמעות שמחה הן או דמעות עצב. נדמה לשרה שחייה מלאים באותן פעולות חוזרות על עצמן שלכאורה הן רק התנאי לחיים או שירות שמשרתים את החיים כדי שאפשר יהיה לחיות את החיים ולעשות בהם דברים, אבל לפעמים נדמה לשרה שאלה הם החיים, כל הפעולות האלה ששרה עשתה ועושה וחוזרת עליהן מאות ואלפי ורבבות פעמים הן הן החיים ואין בלתן, ואולי כדי לחיות צריך להקדיש את החיים לשירותם של החיים, ולחיות כדי לחיות באין זמן ויכולת ודעת לעשות בחיים משהו אחר.

כעת הבקרים ערפיליים כי הגיע הסתו, ושרה סוגרת בלילה את חלונות המרפסת כי הלילות קרים, ואפילו הכלב כבר מעדיף לישון עמה במיטה ולא על הרצפה שכבר נגעה בה צינת הסתו. בדרך כלל אוהבת שרה את הסתו, אבל השנה לבה כבד מכדי להתענג על ערפילי הבוקר ועל אור השחר האפרורי. שרה כבר איננה מקוה למשהו טוב שיקרה, אלא רק מתפללת שיניחו לה לנפשה, אבל כבר אינה מאמינה שיניחו לה לנפשה. הבוקר איננה רוצה לצאת מן הבית, אפילו לחם אפתה לעצמה כדי שלא לרדת לחנות, והיא רוצה לנקות את הבית, אבל תמיד מפחדת שפתאם, בטרם הספיקה לנקות ולו מעט, תיפול עליה עייפות נוראה והיא לא תצליח לעשות דבר. וגם מפחדת שפתאם יגיע איזה מכתב או הודעה, איזו ידיעה, איזו דפיקה בדלת, שיהפכו את הכל על פיו ויוציאוה משלוות הבוקר. כדי לנקות את הבית זקוקה שרה לשלוות נפש. רוב האנשים זקוקים לשלוות נפש כדי לכתוב, אבל שרה איננה זקוקה לשלוות נפש כדי לכתוב. לכתוב היא יכולה תמיד, גם במצוקה גדולה, גם בכאב, גם בעייפות, גם ברעש, לכתוב היא כותבת תמיד כמו שנושמים, ואיננה מתעייפת מן הכתיבה, אבל כדי לנקות את הבית זקוקה שרה לשקט ולשלוות נפש, אחרת המלאכה איננה עולה בידה. שרה איננה יודעת מדוע קשה לה כל כך לנקות. לכאורה הניקיון הוא מלאכה פשוטה שאיננה מצריכה מחשבה יתרה ותעצומות נפש, אבל לשרה הניקיון קשה ומעייף מכל. אולי מפני שהניקיון הוא בעצם עבודתה האמיתית, וכל הדברים האחרים שהיא עושה ועשתה בחייה היו רק מפלט מאינסופיות עבודת הניקיון שלעולם איננה נגמרת, וכשנדמה שהיא נגמרת מיד היא מתחילה מחדש. כששרה מנקה היא יודעת שהיא עובדת, וכשהיא מספיקה לנקות היא יודעת שהרויחה בדין את פת יומה, אבל כשהיא עושה דברים אחרים, במיוחד כשהיא כותבת, נדמה לה שלא עשתה דבר, שהיום חלף כל כולו מבלי שעשתה דבר. פעם סיפרה לה חברתה עדנה שחיתה שנים רבות בדנמרק, ששמעה פעם דרשה של כומר לותרני שאמר שאדם מאושר הוא מי שמספיק לבצע ביומו את מה שתיכנן, ועדנה חשבה שזו אמירה נפלאה: מאושר הוא מי שהספיק לעשות ביומו את מה שתיכנן. ושרה שמעה את הדברים בלב נשבר וחשבה שגם הכומר הלותרני שלא הכיר אותה מעולם ידע שהאושר איננו מנת חלקה.

ולפעמים, בימים ששרה מאושרת במיוחד, היא חושבת שאולי עבודתה להיות אמא. להיות אמא גם זו עבודת חיים, אבל בניגוד לעבודת הניקיון היא איננה ממהרת להתקלקל. בנותיה של שרה כבר בוגרות ובכל זאת לפעמים היא מרגישה לגמרי אמא. כשהילדים גדולים עבודת האמא היא בעיקר להקשיב הרבה ולדבר מעט. ולפעמים, למשל כשבתה חזרה מחו"ל, שרה השכימה בבוקר והלכה לדירתה להביא לה לחם טרי ודברי חלב שהיא אוהבת ולתת לה נשיקה כשחזרה. אחר כך היתה עייפה אבל מאושרת. עבודה של אמא היא עבודה שגורמת הרבה אושר, במיוחד כשהילדים גדולים וכבר לא קשה במיוחד להיות הורה ואפילו משתלם. היום אנשים כבר אינם חושבים שלהיות אמא זו עבודה מספקת. שרה תמיד זכרה מישהי שאמרה לה שאיננה רוצה להיות רק אמא, ושרה שבנותיה היו אז קטנות והיא היתה בהחלט רק אמא קצת נעלבה. גם בנותיה של שרה רוצות להיות משהו ולא רק אמא. כששרה היתה צעירה רצתה מאד להיות רק אמא של הרבה ילדים ולא היה אכפת לה מעבר לכך, ולפעמים שרה חושבת שזה הדבר היחיד שהחיים הירשו לה להגשים במלואו, כי החיים נותנים מתנה אחת ולא עוד, ולכן צריך תמיד לבחור את החשוב ביותר ולהסתפק בחשוב ביותר ולא להתלונן. אבל לכתוב שרה מוכרחה, וגם לקרוא שרה מוכרחה. אבל שרה לא חושבת שקריאה וכתיבה הן עבודה, כי שרה כותבת כמו שהיא אוהבת, כמו שנושמים.

בעיתון ישן מצאה שרה כתבה על הספריה של אוסקר ויילד שכאשר נאסר בעוון הומוסקסואליות נמכרה והתפזרה ואבדה. הרבה שנים חיפשה שרה את עקבות ספרייתם של האחים גרים שאף היא נמכרה והתפזרה ואבדה באין ליורשיהם כסף לשמר אותה. שרה איננה יודעת כמה ספרים יש בספרייתה שלה כי מעולם לא ספרה ואין לה כל רצון לספור אותם, אולי מאות ואולי אלפים. שרה חושבת מה יקרה בספרייתה אחרי מותה, ועולה בדעתה שאף הספריה היא יצירתו של אדם, ספריה היא מין פסיפס שאדם יוצר שכל ספר הוא אבן פסיפס בתוכו, ואף ספריה היא בבואתו של אדם, הספרים שהוא קונה ואוסף ושומר וקורא כל חייו הם דיוקן נפשו, ואף היצירות האלה דינן להתפרק ולהתפורר, קשה מאד לשומרן לאחר מותו של אדם. כמה יגע ועמל וממון משקיעים אנשים בספריה שלהם, וכשהם מתים גם ספריותיהם מתות ומתפוררות לרכיביהן. שרה יודעת שבנותיה ישמרו את הספריה, כך היא מרגישה, ואולי זה מה שיישאר אחריה, הספרים. מוזר שנוהגים לקבור אנשים עם חפצים אהובים עליהם, ויש מי שקוברים אנשים במיטב בגדיהם ותכשיטיהם ומקל השנהב המגולף שלהם, אבל אין מי שקובר אנשים עם ספריהם האהובים, ועד כמה ששרה זוכרת אף בקברות הפרעונים שנקברו עמם בגדיהם ותכשיטיהם ואף משרתיהם ומאכליהם ומשקיהם לדרך אל עולם המתים, איננה זוכרת שקברו עמהם מגילות וספרים. שרה חושבת שיפה היה אילו כרכו את גופתה במקום בתכריכים של בד בעיתונים, וכך היה מותה של שרה המשך טבעי לחייה, שגם הם גלולים וקבורים בתוך ערימות של עיתונים. שרה היתה רוצה להיקבר עם ספר תנ"ך, אבל דבר זה אולי הוא חילול הקודש. הספרים, למרות שרבים כל כך מביניהם מתפוררים וכלים בחיי בעליהם,  נועדו להמשיך ולחיות אחרי בעליהם, ושרה מקוה מאד שספרייתה תחיה אחריה, וכך לפחות משהו ממנה יישאר.

שרה תוהה איך הדברים שפעם אהבה כל כך לעשות וגם אם לא עשתה השתוקקה לעשות, עכשיו כבר איננה משתוקקת אליהם כלל, אפילו המחשבה מעוררת בה אי חשק. למשל לשחות בים או בנהר, שפעם היתה תשוקתה הגדולה של שרה, תמיד היתה גונבת לה זמן לשחות בזרוע הדנובה הישנה בפינה מבודדת, אפילו בגשם שחתה שם לפעמים והיתה מאושרת, ובחוף הכרמל אהבה לשחות והתאוותה לשחות בים בימי הקיץ, כשריחו היה נישא ברוח עד ירושלים, והתאוותה להשיל את סנדליה וללכת יחפה בחול החם ולהטביע את עקבותיה בחול הרטוב שהגלים מלחכים, וכעת אין לה כלל חשק לשחות, אולי היתה מהלכת על שפת הים, גם בכך כבר איננה בטוחה, ולנסוע לארצות רחוקות בכלל אין לה חשק. אולי אילו יכלה לפתוח את דלת ביתה וללכת מאה צעדים ולהיות בארץ זרה, אולי היתה הולכת לשם, אבל מכיוון שהארצות הזרות רחוקות והמסע אליהן רחוק כל כך שאפילו המחשבה עליו מתישה את שרה, אין לה חפץ בכך, וכל חפצה בקרוב ובמוכר ובמה שמעסיק את שרה יום ולילה, את הספרים שבספרייתה היא רוצה לקרוא ולהבין עד תום, ולכתוב היא רוצה, ונדמה כי אילו כלאו אותה בבית לא היה הדבר משנה לה כהוא זה. אולי זה הגיל המתקדם, אולי ההזדקנות שמשנה את התשוקות או מזקקת ומצמצמת אותן למה שהכי חשוב כדי שלא לבטל את הזמן ההולך ומתקצר על כל הדברים האחרים. כשהיתה צעירה רצתה לעשות עוד ועוד וכעת היא מבינה שכל מה שתעשה הוא במקום מה שלא תעשה וכבר אין בוער לה לעשות את מה שאיננה עושה, והיא רק רוצה לעשות יותר ממה שהיא עושה ממילא שמסתבר כי הוא החשוב ביותר והראוי ביותר להיעשות.

וגם את מבטי האנשים עליה איננה יכולה לסבול עוד. אילו יכלה לעבור ברחוב רואה ואיננה נראית, כמה היתה מעדיפה זאת, ולפעמים נדמה לה שהיתה רוצה להתלבש כמו הנשים המוסלמיות האדוקות, לעטוף את גופה כל כולו ואפילו את פניה, שמלבד עיניה לא ייראה דבר. במיוחד המחשבה שאנשים יביטו ברגליה החשופות מפחידה אותה. תמיד לובשת שרה חצאיות שחורות ארוכות שמכסות היטב את רגליה מלבד כפות הרגליים שבכפכפים. שרה איננה יודעת אם זו הבושה בגופה המזדקן או האימה שמתגנבת אליה כאשר היא מרגישה חשופה מדי, פגיעה מדי מעיני זרים שמאחוריהן מוחות רעים. היא אוהבת את לבושי הנשים המסורתיים, הסארי והקימונו והשמלות השחורות הרקומות של הנשים הערביות שעוטפים ומכסים את הנשים מעין השמש. נדמה לשרה שהמכוסה מעיני הבריות גם מוגן יותר, והרחוק מן העין רחוק מן האגרוף.

בכלל פוחדת שרה מאד מאלימות, גופה מתכווץ כל כולו כשהיא חשה בקרבתה אנשים אלימים, כמו השכן המפחיד שעכשיו קשר ליד ביתו כלב אימתני כדי להרתיע את השכנים מלעבור בחלק החצר שהוא חושק בו לעצמו, והוא שוכב על ספה כחולה שהניח בחצר שעכשיו היא חשופה מכל העצים הירוקים שכרת ומכוסה בטון וקרשים. כמה מכוער ומפחיד האיש הזה, וכמה פוחדת ממנו שרה. כעת היא ממעטת לצאת אל המרפסת הצופה על דירת הביריון, למרות שתמיד היתה המרפסת הזו חביבה עליה, והיא מעדיפה כעת את המרפסת הקטנה של חדר השינה שמלאה בעציצים וממנה אי אפשר כלל ועיקר לראות את השכן המפחיד, ואפשר להעמיד פנים שכלל איננו קיים. ומה שהכי נורא שגם כשמסתתרים בבית חודר הפחד לתוך הבית ונכרך סביב הצואר כמו נחש אימתני וחונק. הפחד הוא בן לויה בלתי נמנע של החיים.

שרה תמיד חולמת להסתובב ברחובות מבלי לראות איש. אפשר שיש משהו מפחיד בעיר ריקה מאדם, אבל לשרה שפוחדת בעיקר מן האנשים, היעדרם הוא הקלה. כמה אוהבת שרה ערבי שבתות, שאז בתי הקפה בשכונה סגורים והרחובות כמעט ריקים מאדם ואם מתמזל מזלה איננה פוגשת איש בדרך. כמה אוהבת שרה את הרחובות הריקים לאור הירח, כשרק היא והכלבים מטיילים ברחוב, והמולת הרחוב הרגילה שסובבת מסביב לשעון נרגעת ליממה שלמה. שרה אוהבת להביט במקרר הגלידה המואר בחנות הגלידה הסגורה, במדפי העוגות שבבית הקפה הסגור, בעציצי הפרחים שבחנות הפרחים הסגורה. כמו הכלבים גם שרה אוהבת שהרחוב כולו שלה, או שהיא יכולה לפחות לדמיין זאת, באין איש מלבדה ברחובות. רק האיש עם המזוודה והתרמוס שמסתובב בלילות והאשה שמאכילה את חתולי הרחוב וזו שמחטטת בפחים ואוספת מתוכם דברים אל תוך שקיות נילון גדולות מסתובבים ברחובות הריקים גם בלילות שבת, והאשה שמאכילה את החתולים לבושה בבגדי שבת נאים במיוחד, אבל אלה הם אנשים שאינם מדברים עם איש ואינם מפריעים לאיש, ולעולם אינם מתקרבים במידה יתרה לבני אדם אחרים ואינם מתעניינים בהם לטוב או לרע.

ואז בבוקר יום ראשון הכל ניעור לחיים ומתמלא אדם, והולך ומתמלא אדם עד בוא הלילה, שאז השכונה הומה במיוחד אנשים שבאים לשבת בבית הקפה או ללקק גלידה. יש כאלה שבאים לקפה של בוקר, ששרה כבר מכירה את פניהם כי הם קבועים, והאחרים באים לבלות את הלילה. האנשים שבאים לבלות יש להם זמן, והם נהנים לשבת על המדרכה שעות רבות, ושרה שתמיד ממהרת לעבור ברחוב ולהימלט לביתה איננה מבינה את האנשים שנהנים לשבת על המדרכה ליד הכבישים ההומים. שרה אוהבת לשתות את התה שלה ולאכול מן העוגה שלה בסלון השקט שלה גבוה מעל הכביש.

הבוקר יורד גשם ראשון, מטפטף אט אט כמתגנב, ושרה כבר לבשה חולצה עם שרוולים אבל עודנה מהלכת בסנדלים כי נעליים אין לה. שרה היתה רוצה לעבור במקרה ברחוב ולראות נעליים מתאימות בדיוק ולקנות אותן מיד, כי לחפש נעליים מחנות לחנות ולבדוק ולמדוד, רק המחשבה על כך מתישה אותה. שרה איננה מבינה כלל כיצד יש אנשים שאוהבים לערוך קניות וקניות הן בילוי עבורם, והיא תמיד מתייגעת מן המחשבה שצריך לקנות או לסדר משהו, ורק אם היא עוברת במקרה ברחוב ורואה בגד זול שמתאים לה בדיוק היא קונה אותו ושמחה, כאילו הכין לה מישהו הפתעה. לפעמים בתה הקטנה של שרה קונה לה בגדים. לא קשה במיוחד לקנות לשרה בגדים, כי חולצה וחצאית שחורות וחלקות מתאימות לה תמיד, ובכל זאת קשה מאד לשרה לקנות בגדים לעצמה.

בעצם שרה היתה רוצה לתפור בגדים לעצמה כשם שהיא מבשלת ואופה ומנקה לעצמה, אבל בתפירה איננה מצטיינת. כשהיתה צעירה היתה תופרת לפעמים חצאיות לעצמה וחצאיות קטנות משאריות בדים לבנותיה שאהבו אותן מאד. אבל כשהן גדלו והיא הזדקנה חדלה לתפור. לסרוג ולרקום חדלה עוד קודם לכן. נדמה לשרה שנשים כבר אינן עוסקות במלאכות האלה שבצעירותה הירבו לעסוק בהן ללא הרף, וכשהיא פוגשת אשה שרוקמת וסורגת נדמה לה כאילו פגשה דמות מן העבר, כמו הזקנה הטווה בפלך שפגשה היפהפיה הנרדמת. אבל על כך שאינה יודעת לתפור לעצמה את בגדיה שרה בהחלט מצטערת.

מכיון שכך בגדיה של שרה מעטים והיא מרבה לכבס אותם עד שהם מתבלים ונקרעים, ואז היא נאלצת להיפרד מהם בצער רב. שרה איננה אוהבת להיפרד מבגדים ישנים שראו עמה חיים, והיא מעדיפה אותם על החדשים כשם שהיא מעדיפה חברים ישנים שעמדו במבחן על חברים חדשים שטרם עמדה היטב על טיבם. וכעת כשהחורף בפתח שרה כתמיד מפחדת. מפחדת שצריך לקנות בגדים חדשים ונעליים חדשות, כי הישנים לא יצלחו ואולי כבר לא צלחו את העונה הקודמת. יש אנשים ששמחים שמגיעה עונה חדשה וצריך לקנות בגדים חדשים ונעליים חדשות, אבל שרה מצטערת שהיא צריכה לשוטט בחנויות וגם להוציא כסף, ובסופו של דבר היא הולכת לחנות הספרים וקונה ספר, שאותו היא מתחילה לקרוא כבר בחנות. מה שיפה בחנות ספרים זה שאפשר לקרוא ספרים בחנות, וכך ההימצאות בחנות הספרים לבדה כבר מגשימה את המטרה שלשמה קונים ספרים. כמובן אפשר גם לקנות נעליים ולטייל בהן בחנות הנעליים מסביב לספסלים ולשרפרפים, אבל דבר זה הוא מטופש בתכלית, כי מי שקורא בספר בחנות הספרים כבר הוא נוסע אל תוך הספר מסע בלי גבולות ורואה עולמות חדשים, אבל מי שמהלך בנעליים חדשות רק בחנות הנעליים איננו רואה אלא את מראה רגליו בראי נעולות בנעליים חדשות ומעט לוחצות.

אבל מכיון שהימים החמים חזרו, שרה שוב דוחה את קניית הנעליים, ושוב היא רצה בסנדלים, למרות שהערבים כבר קרירים ולחים והבקרים משופעים בטל. משום מה זה הזיכרון החזק והחד ביותר של שרה מימיה בוינה, שהיא רצה בקרטנרשטראסה בחולצה דקה וחצאית דקה וסנדלים בחודש ספטמבר והגשם יורד על מרצפות הרחוב והיא רטובה כולה ורצה, איננה זוכרת לאן, וכבר אז הרגישה שמאוחר מדי, למרות שלא ידעה לומר בבירור מאוחר מדי למה. שרה כבר איננה יכולה לרוץ בסנדלים כבימים עברו, אבל קשה לה להיפרד מן הסנדלים. תמיד קשה לה כל כך להיפרד מן הקיץ ומן הסנדלים, למרות שהקיץ הזה לא היטיב עמה. שרה מקוה לקנות לעצמה נעליים לפני שיגיע הגשם הבא, אבל כל עוד אפשר היא דוחה את הקנייה, ויודעת שכנראה גם הגשם הבא ימצא אותה בסנדלים.

בצהרים שרה מטיילת עם הכלבים והכלב מושך כרגיל אל העמק ואז מסתובב לפתע וחוזר בנחישות על עקבותיו והולך אל הגינה המוצלת. בדשא יושב עכשיו התייר עם השיער הבלונדיני הארוך על שמיכה, ושרה מבינה שבעצם איננו תייר אלא חסר בית, אבל ברור לה שהוא זר ואיננו מכאן. הכלב הולך בנחישות ונעצר רק מול המרפסת עם חלונות התכלת ושרה רואה שהאגרטל עם הסייפנים שהיה על השולחן בחדר נעלם, והדירה ריקה ושוממת. האם באמת גר בה מישהו, או בעצם היא ריקה? כיצד אין איש יוצא לעולם למרפסת. אבל בעצם גם במרפסות הדירות שמעליה ומתחתיה שרה לא ראתה איש מעולם. מוזר הבית הזה, כאילו אין בו איש, והגן שכולו מכוסה צמחיה נראה כאילו לעולם אין איש עובר בו, או אולי רק נדמה כך לשרה. הרי גם היא איננה יוצאת הרבה למרפסת הגדולה, רק כשהיא תולה כביסה, אבל גם כשאיננה שם אפשר לראות את הכביסה מתנפנפת ברוח או מגבת תלויה לייבוש, או שתי רצועות של כלבים מתנדנדות על החבל ברוח. אולי בכל זאת יום אחד, כששרה תעבור כאן לבדה, תיכנס לחדר המדרגות ותציץ בשמות הדיירים, ותקוה שאיש לא ישאל אותה את מי את מחפשת גברת.

בכלל רבות כאן המרפסות ששרה מעולם לא ראתה בהן איש. בביתה שלה ובבית שממול שרה תמיד רואה אנשים במרפסות, תולים כביסה או חובטים שטיחים, או קוראים ספר או שותים קפה ומדברים או משתעשעים עם תינוק או כלב, ופעם אפילו ראתה מישהו מנגן בכינור. אבל אולי בבית הזה גרים אנשים עשירים ויש להם דברים חשובים יותר לעשות מלשבת במרפסת ולהסתכל חזרה באנשים שמסתכלים בהם וגם להם אין שוב דבר חשוב במיוחד לעשות. ברחובות של אנשים עשירים תמיד שורר השקט והרחובות ריקים מאדם. שרה איננה מבינה למה. למה חיי העשירים שונים כל כך מחיי העניים, עד כי לפעמים נדמה שמדובר בשני סוגים שונים לחלוטין של בני אדם.

בפעם הבאה כששרה באה עם הכלבים לגינה התייר הבלונדיני ארוך השיער יושב על הספסל לבוש בגדים חומים וחבילותיו ארוזות וקשורות היטב לידו, כאילו ממתין למונית שתאסוף אותו, למרות ששרה מנחשת שאיננו נוסע לשום מקום. שרה צוחקת לעצמה כיצד היא מחפשת דירה לעבור אליה, מחפשת ומחפשת, והתייר או חסר הבית הזה או גם וגם פשוט בא וקבע את מושבו בגינה. ועכשיו שרה מרגישה שהגינה כבר שייכת למישהו, כבר איננה פתוחה לכולם, וכבר לא נעים לה לבוא אליה כשהאיש הבלונדיני מביט בה כל הזמן כאילו חדרה לחדר האורחים או חדר השינה שלו. כמה שנים קודם לכן הרגישה כך כשהסיני, כך היא קראה לו בלבה על פי מראהו, ישן על ספסל בשביל היורד לעמק. היה לסיני שעון גדול על פרק ידו ובכל פעם כשהגיעה עם הכלבים לטיול הערב היה מביט בשעונו ומגחך לעצמו, כאילו בדק האם היא חוזרת בכל ערב באותה שעה. שרה שנאה לבוא לעמק כשהסיני ישן שם על הספסל או רק ישב והביט, כאילו בעשותו את העמק לביתו הופקע מחזקת הרבים והפך לחלקתו הפרטית. לעתים היה אוכל מתוך קופסאות פלסטיק שהביאו לו אנשים רחמנים, והכלבה הזקנה חיבבה אותו מפני שלעתים השליך לה פרוסת לחם, אבל שרה לא הביאה לו דבר. בעצם קצת פחדה ממנו, למרות שלא ידעה להסביר לעצמה למה. אנשים שישנים בחוץ מפחידים את שרה בלי שום סיבה הגיונית לכך. יום אחד נעלם הסיני. אולי עצרו אותו וגירשו אותו, אולי מצא לעצמו מקום טוב יותר, ושרה חשה הקלה, למרות שלא ידעה אם מותר לה לחוש הקלה, כי לא ידעה אם היעלמותו של הסיני היתה טובה או רעה.

בעיניים נדהמות צופה שרה איך במקום העצים שעקר השכן בחצר הוא פורש דשא מפלסטיק, ומקים לידו גינת עציצים מפלסטיק. שרה איננה יודעת אם לבכות או לצחוק. את העצים האמיתיים עקר השכן למרות שהתחננה שלא יעשה כן, ועכשיו שם במקומם צמחיה מפלסטיק. האם השיעתוק הטכני הגיע גם אל הטבע? האם לצד נוף האלפים הנלכד על לוח כסף, וצלילי כינורות הנלכדים בקרני אור, נלכדים כעת גם הצמחים בגופי הפלסטיק? האם זהו שיעתוק טכני, או אולי רק שיעתוק ידני, שאיננו עצמאי מהמקור? בלילה קרעה שרה בחשאי עלה פלסטיק אחד מעץ הפלסטיק, ולבה נשבר על העצים שנכרתו ועלוותם הירוקה כהה שכיסתה על החצר ורישרשה ברוח. כעת היתה זו חצר מפלסטיק, ושרה חשבה כמה יפה יהיה לכרות את ראש השכן ולהחליפו בראש מפלסטיק, או להחליף את השכן כולו בגמד שלם מפלסטיק, שגם יתאים לגינה וגם לא יחמיץ אף לא אחת מאיכויותיו של המקור.

בראי המים חלק ד'