בראי המים חלק ב'

בראי המים חלק א'

ואכן בטבורה של עיר לעולם אין חשכה גמורה, כשם שאין שקט גמור. גם בשעות הלילה רוחשות המכוניות בכבישים ואור פנסיהן חודר מבעד לדלתות הזכוכית אל חדר השינה של שרה ומרצד על התריסים והקירות, ושרה עוקבת אחר פסי האור המרקדים ומאירים את החדר לרגעים, ורק הסדקים וכתמי הרטיבות נעלמים כליל בחשכה החלקית, דבר שיש בו כמובן מן החיוב. תמיד בוהקים בחושך כמה חלונות מוארים, ושרה תוהה תמיד מדוע האנשים אינם עולים על משכבם, והאם רבים כל כך שומרים לבוקר, ומוותרים על נחמת השינה בלילות, שהיא הגדולה בנחמות.

 סופסוף צלצלה שרה לחשמלאי שהבטיח להגיע למחרת בבוקר, אם שרה תקנה את הנורה המתאימה. אבל למחרת בבוקר, כששרה התענגה על עוגת גבינה וענבים ומדור "גלריה" של עיתון "הארץ", צילצל החשמלאי שאינו יכול להגיע, כי שכנתו נפטרה. שכנתו נפטרה, חשבה שרה לעצמה והתאמצה שלא לצחוק, כי החשמלאי נשמע כמו הילדים שמספרים למורה שהכלב אכל להם את שיעורי הבית. נראה היה שהוא התכונן לספר עוד אבל שרה קטעה אותו ואמרה בסדר, אם לא אמצא מישהו אחר אתקשר שוב, והניחה את השפופרת ושמחה מאד שאינה צריכה להפסיק את שגרת יומה כדי לקנות נורה ולקבל את החשמלאי ולסחוב מהמרפסת למטבח את הסולם הגדול כדי שהחשמלאי יוכל להחליף את הנורה שנשרפה, כי שרה נמוכה מדי וידיה אינן יציבות די הצורך כדי להחליף את נורת הניאון במטבח בעצמה. ובכן החשמלאי לא בא ושרה שבה איפוא לאכול ולקרוא בנחת, והיתה שמחה, למרות שהחושך במטבח בלילות הפריע לה מעט, אבל לא יותר מדי. ההנאות הקטנות שבחיים והשלוה שהן מביאות לה הן הדבר היחיד שיש לשרה בחייה והיא שמחה כשדבר אינו מקלקל אותן. שרה היתה מוכנה אמנם לחיים של פעילות אילו נפל עיסוק כזה בחלקה, אבל מכיון שלא נפל ובשלב זה של חייה אין להניח שיפול אי פעם, שרה רוצה לפחות שלא יפריעו לה לקרוא ולכתוב. אמנם אינה יודעת אם מה שהיא כותבת יתפרסם או יִקָּרֵא, אבל שרה קוראת וכותבת, קוראת וכותבת ללא הפסקה, שרה כותבת כמו שנושמים, כמו שאדם עושה את מה שהוא עצם חיותו, מבלי לחשוב מה התכלית ומה העילה.

והכי נוראה העייפות, העייפות הזאת שמחלחלת בעורקים שגורמת לשרה לחוש כמו יריעה חבוטה, כשהיא רוצה לעשות כל כך הרבה אבל איננה מסוגלת ואיננה מצליחה לעשות דבר, ורק לכתוב היא יכולה כאילו הכתיבה נובעת מעצמה, זורמת ממנה כמו מים, אבל כל השאר מעל לכוחותיה וכל גופה כואב והרגליים מתקשות לעמוד וללכת והידיים מתקשות לאחוז או להרים דבר מה, והעיניים מבקשות להיעצם והראש כבד, ושרה רוצה רק לישון ולשכוח, לישון ולשכוח, למרות שהדברים שמציקים מציקים גם בחלומות, כבר באמצע הבוקר שרה רוצה לחזור ולהירדם ולשכוח, למרות שחלפו רק שעות ספורות מאז התעוררה משנת הלילה, ואז הרגישה שיש בה כוחות ליום החדש וחשבה לעשות כל כך הרבה ביום החדש הזה שניתן לה, אבל רק חלפו שעות ספורות ושרה רק רוצה לישון, להשתרע על המיטה ושוב להירדם יחד עם הכלב, וחבל לשרה על הזמן, חבל לה מאד על הזמן, אפשר לעשות דברים נפלאים עם הזמן, אפשר לעשות דברים נפלאים בזמן, אבל לשרה אין כוח, אין כוח, היא צונחת על הספה ומנסה לקרוא ושוב נרדמת על העיתון עד שהיא נכנעת והולכת לישון במיטה ומקוה שכשתקום יהיה לה סופסוף כוח לעשות דברים, לפעול משהו בעולם, אבל היא כבר יודעת שזו תקות שוא, שכשתקום יהיה לה מזל אם יהיו לה שעה או שעתיים טובות שתוכל לעשות בהן משהו, אם לא יכאב עליה ראשה ואם הרגליים והזרועות יאצרו כוח ללכת ולעמוד, כי לעמוד במקום קשה לשרה עוד יותר מאשר ללכת, העמידה במקום מצריכה יציבה נכונה וישרה, מצריכה זקיפות קומה שאין לשרה כלל, ואילו בהליכתה שרה כפופה וכמעט זוחלת על הקרקע, כך נדמה לה, שאינה צועדת אלא זוחלת על הקרקע, כמו תולעת שמכפיפה את גופה כדי לחזור ולהתמתח וכך מתקדמת בזחילה על הקרקע, גם שרה מתכווצת כולה כדי ללכת עוד כמה צעדים, כאילו רצה מין ריצה משונה, אחוזה ותפוסה ברצועת הכלב ואינה יודעת אם הכלבים קשורים אליה או היא קשורה לכלבים שגוררים אותה אחריהם, כולה כפופה ומכווצת כמו חיה שמתגוננת מן העולם.

שרה שוב נזכרה בשאלה ששאלה אותה חמותה כשביקרו אותה בבית האבות, האם חברת הכלבים מפיגה את הבדידות, ושרה  היתה המומה מן השאלה, הרי מי שאוהב כלבים מגדל כלבים ומי שאיננו אוהב כלבים בוודאי אינו מגדל כלבים, ולו גם כדי להפיג את הבדידות, ואם הכלבים מפיגים את הבדידות, זו שאלה שקשה לשרה לענות עליה. בכל אופן כששרה חולקת את לחמה עם הכלבים איננה מרגישה בודדה. כלל וכלל לא. וכשהיא מצליחה ליהנות מדברים שמשמחים את כל האנשים שרה שמחה שבעתיים, ומאחר שהכלבים רואים את שרה שמחה, גם הכלבים שמחים. 

ואכן אין יודע את לבה ואורחותיה של שרה יותר מן הכלבים, שכשהם ערים ואפילו כשהם ישנים כמנהג הכלבים, עינם האחת או שתי העיניים פקוחות למחצה, הם מתבוננים בשרה ולומדים כל תו מתוי פניה, והם יודעים את מראה כאשר היא נרדמת וכאשר היא מתעוררת, כאשר היא מתפשטת וכאשר היא מתלבשת, את כל אשר היא עושה הכלבים מכירים היטב מאחר שהם מתבוננים בה יום ולילה, כפי ששרה תמיד מתבוננת בזולתה וגם בכלבים הכלבים אף הם מתבוננים בשרה. רוב חייה שרה מתבוננת מן הצד ושומרת בלבה ואף הכלבים רוב חייהם מתבוננים מן הצד ושומרים בלבם לעת שצריך לדעת, בכל הם מתבוננים ולומדים ושומרים בלבם, ולו יכלו לדבר היו מספרים על שרה כל כך הרבה שאיש אינו יודע ואי אפשר שידע. הרבה מצטערים הכלבים כששרה בוכה או מצטערת, והרבה הם שמחים בשמחתה, ויותר מכל נפש חיה יודעים הכלבים כמה בוכה שרה וכמה היא מצטערת, ויותר מכל נפש חיה יודעים הכלבים מתי שרה שמחה, ומאחר שהרגעים האלה אינם מרובים למדו הכלבים להוקיר אותם כפי ששרה מוקירה אותם בעצמה.

בכניסה לבנין טפטפו המים על שרה מהמקלחת שבנתה לעצמה השכנה החדשה מעל שביל הכניסה, והשכן המפחיד מקומת הקרקע ישב על ספה ישנה שהציב ליד דירתו, זרועו השרירית על המסעד, וצעק באדנות על הפועלים הערבים: בשביל מה אני צריך אותך? למה לא הבאת כלים? עם מה תעבוד, בידיים תעבוד? למה לא אמרת לי להביא אוכל? אתה אמרת לי להביא טונה? צעק בקול מאיים כאילו עמד להכותם ושרה התחלחלה. אחר כך היתה לשרה מחשבה שאולי אחד הפועלים הערבים ידקור אותו למות, או יוריד גרזן על ראשו, וכל השכנים יגידו אוי, נורא, איזה רצח מזעזע. שרה מאד אהבה את המחשבה הזאת, אבל הפועלים שעבדו עבור השכן נראו מסכנים ומפוחדים בדיוק כמו שרה, ושרה חשבה כמה נורא כשמוכרחים לעבוד בשביל בן אדם כזה, כמה יש לה מזל שהיא לא מוכרחה, אבל המחשבה לגור עם האיש הזה בבית אחד מפחידה אותה, בכל עת ששרה רואה אותו נדמה לה שהוא עומד להוריד גרזן על ראשה או לחנוק אותה בידיים, בידי הביריון שלו וראשו הפחוס שנראה כעשוי מבצק, ושרה רוצה מאד לברוח למקום אחר, למצוא בית אחר, בית קטן עם דשא ועצים מסביב ששם יהיה לה שקט ושם תסדר סביב סביב את ערימות העיתונים שלה ותשכב לישון בדיוק באמצע החדר והכלבים ירבצו לידה וכולם יהיו מאושרים. בינתיים לא מצאה שרה בית כזה, ואם היה כזה בנמצא ספק אם היה לה די כסף וכוח לעבור אליו, אבל שרה חולמת. לחלום מותר וזה בחינם.

כל הזמן שרה מקנאה בכלבים שהעולם שלהם פשוט, ואושרם הגדול הוא אוכל טעים. כשהכלבים אוכלים בשר די הצורך, הם רוקדים, הכלב על הספה והכלבה מתגלגלת על הרצפה. לפעמים הכלב בוכה כששרה איננה נותנת לו עוד נתח בשר או חלה טרייה, אבל מיד כשהוא מקבל את חפצו הוא חוזר לרקוד, ושרה מקנאה בכלבים שפרוסת חלה מבדילה אצלם בין בכי לבין האושר המושלם.  

כמה שרה מקנאה באנשים שתמיד מאושרים, אלה שאוהבים את כל העונות. בקיץ הם מתענגים על החום ובחורף על הרוח והגשם. לשרה קר מדי בחורף וחם מדי בקיץ, בחורף גרונה כואב ובקיץ ראשה כואב, בחורף היא מייחלת שיבוא הקיץ ובקיץ היא מייחלת שיבוא החורף, ואף פעם לא טוב לה במה שכאן ועכשיו, תמיד לבה יוצא למשהו אחר, למקום אחר, לזמן אחר, ואם היא נוסעת לאירופה בעיצומו של הקיץ מדכאים אותה הגשם והעננים והאור האפור והיא מתגעגעת לשמי התכלת ולאור ולאויר של ירושלים שאין כמותם בעולם, אבל בירושלים רוב הזמן היא סובלת ומתגעגעת איננה יודעת למה, למשהו שלא היה ולא יהיה לעולם.

מוזר איך שרה שכלל איננה נוטה להתחבר עם אנשים קושרת שיחה ברחוב עם עוברי אורח שמתעניינים בכלבים, לא אלה ששואלים "מוכרת אחד?" וכיו"ב שנהנים להציק לאשה שמטיילת עם כלבים, אלא אלה שחביבים, ואומרים כמה הכלבה הזקנה יפה, כמה שני הכלבים יפים, וזוג צעיר שנפש על מרפסת בית הקפה שאל מאיזה סוג הכלבים והגבר אמר נכון זו כלבת קולי, והאשה אמרה כמה היא יפה, וגם החולצה שלך יפה, כי שרה לבשה את החולצה הכחולה עם הדפסי המומינים הלבנים, ושרה חייכה, כי לא חשבה שלאשה מבוגרת כמוה מישהו יגיד איזו חולצה יפה יש לך כשהיא לובשת חולצה עם הדפסים של מומינים או מפלצות חביבות מרחוב סומסום, דברים ששרה אוהבת ללבוש כדי לגרום לעצמה וגם לאנשים אחרים לחייך, מאחר שהיא כבר מבוגרת מכדי להיות יפה, נעים לה לגרום לאנשים לחייך, וגם הגננת הזקנה שמרוב ימיה דעתה כבר משובשת מעט, שמחה למראה המומינים הלבנים על חולצתה הכחולה של שרה וקראה: הו, חתולים! ושרה התאפקה מלצחוק בפניה, אבל כשהתרחקה משם צחקה מאד.

שרה היתה רוצה לאסוף גם גורי חתולים עזובים ולגדל אותם בביתה, אבל בגלל הכלב שרודף עד חורמה את כל החתולים איננה יכולה. מדי פעם כששרה משוטטת בשכונה היא פוגשת גורי חתולים עזובים מייללים ליד המכוניות החונות והיא חרדה להם ורוצה לאסוף אותם אליה ולהאכיל אותם בחזה עוף עד שישמינו ופרוותם תתעבה ותבריק, וכולם יגידו איזה חתולים יפים ושמנמנים, אבל בגלל הכלב שרודף את כל החתולים שרה איננה אוספת לביתה חתולים עזובים, והיא אומרת לעצמה שצריך לדעת מה יכולים ומה אין יכולים ולעשות את מה שיכולים, אבל בכל זאת לבה כואב על החתולים העזובים ורחמיה נכמרים עליהם.

דירה אחת בקומה השנייה של הבית ליד הגינה, שהיה מוקף עצים גבוהים וירוקים דומים לאלה ששרה ראתה באירופה, אלא שבחורף האירופי השירו את עליהם, ופה בירושלים היו ירוקי עד, דירה אחת שהעצים סככו על חלונותיה וסורגי המרפסת והחלונות נצבעו בה תכלת משכה את לבה של שרה. כבר ידעה שמתגוררים בדירה, אבל דימיינה את עצמה חיה בדירה השלוה הזו ליד הגינה שהעצים סוככים על חלונותיה ורק רחש העלים נשמע בה. שוב ושוב התבוננה שרה בחלונות התכלת ובמרפסת שאוחסנו בה אופניים גדולים שכנראה לא הירבו לנסוע בהם, וחשבה על עצמה מתגוררת בדירה הזו שאולי קטנה בהרבה מדירתה ואולי אינה מתאימה לה כלל, הרי לא ראתה אותה מבפנים, רק את ענפי העצים ראתה סוככים על חלונותיה ושום פנים לא נראו בחלונות או במרפסת, אבל שרה דימיינה את פניה שלה מציצים מן החלונות אל הגינה. אילו גרה שם בוודאי היתה מתבוננת שעות בצמרות העצים. דירתה שלה גבוהה מדי וצמרות העצים נמוכות ממנה, ושרה אינה רואה אלא גגות מכוסים דודי שמש, אנטנות וגרוטאות.

פעם נהגה שרה לצאת הרבה למרפסות דירתה, אבל כעת היא מעדיפה להימנע מכך. ממרפסת הכביסה הגדולה שומעים את צעקותיו של השכן על הפועלים ואת קול המקדחות הפועלות ללא הרף, ורואים ענני אבק עולים כלפי מעלה עד שאין להבחין עוד בדבר, ושרה משתדלת כבר שלא להיכנס למרפסת אם איננה חייבת בכך, והמרפסת הקטנה הצמודה לחדר השינה שלה, ששרה מילאה אותה בעציצים ושם מקננות היונים, ושרה מכנה אותה "הגינה שלי", גם המרפסת הזו כבר איננה המרפסת הסודית של שרה, כי אפשר להביט בה מן הבניין השכן שפעם היו בו רק שתי קומות, אבל בנו עוד שתיים, וכעת יכולים דייריו להביט לתוך דירתה של שרה. שרה מעדיפה איפוא להסתגר בחדריה הגדולים שמחצית תריסיהם מורדים תמיד כדי להסתיר את שרה מעין רואה, ובכל זאת היא שואלת את עצמה לא פעם האם יש מי שמציץ בה בסתר מזווית נסתרת, מחלון נסתר. כמה נעים יהיה לה לגור ליד הגינה, וכמה נעים יהיה לה לסעוד את ארוחתה במרפסת הנשקפת אל הגינה. נדמה לה כך, למרות ששרה איננה אוהבת לאכול ברשות הרבים, ותמיד חוזרת, למורת רוחן של בנותיה, על דברי הרמב"ם שהאוכל בשוק דומה לכלב, ובכל זאת יכלה לדמיין את עצמה יושבת לשולחן מרפסת קטן וסועדת את ארוחתה, ועל השולחן מונח העיתון שהיא קוראת, ובאוזניה רחש העלים וציוץ הציפורים, ושאון הרחובות הסמוכים נמוג ואינו מגיע לאוזניה כלל.

שרה נתקפה סקרנות בלתי נכבשת לראות מי מתגורר בדירה הזו. כשעמדה עם הכלבים בצל העצים בגינה יצאה לפתע אשה רזה וארוכת שיער מן הבית, נושאת סלים וחפצים אחרים, והתקדמה לעבר שרה והכלבים. משום מה נעמד הכלב על רגליו האחוריות והחל לנבוח עליה. שרה לא ידעה מדוע. אולי מפני שהסתכלה בה, ועיניו של הכלב תמיד הולכות אחר עיניה של שרה, והוא מקנא בכל מי שהיא מדברת איתו ואפילו רק מתבוננת בו, כל כך קנאי הוא הכלב. לא היה נעים לשרה מן האשה שהכלב נבח עליה, ומיד כשראתה אותה היה ברור לשרה שהאשה הזו מתגוררת בדירה אחרת, ולא בזו שמשכה את עיניה. בכלל ידעה שרה שכל העניין טפשי מאד, אבל לא יכלה להתיק את עיניה מחלונות התכלת שבין ענפי העצים.

בכלל סקרנית שרה לראות איך נראים כל הבתים מבפנים, ומה מעשי האנשים שבתוכם. אלו יכלה היתה שמחה לבקר בכל הבתים שבשכונה ולראות כיצד חיים בהם האנשים, ואחר כך היתה יכולה לדמיין אותם לעצמה כשהיתה מטיילת ברחוב. מה שנעים בכך שמכירים מקום הוא שאפשר לדמיין אותו אחר כך גם כשאין נמצאים שם. כששרה קוראת על וינה היא מטיילת בוינה, כפי שטיילה ברחובותיה באמת, ואהבה לטייל בהם בלי סוף, וכשהיא קוראת על הדנובה היא מפליגה במורד הנהר, למרות שבמציאות נסעה לכל מקום ברכבת, ושנאה את הנסיעה ברכבות, וכשהיא קוראת על הריין היא נושמת את אוירו הלח ומימיו המתנוצצים בשמש הקיץ, ודורכת על מרצפותיהן של בון היפה שדבר אינו קורה בה וקולוניה שהכל קורה בה והארכיון שלה ששרה לא הספיקה לבקר בו טבע במים עם כתבי ידו של אלברטוס מגנוס ששרה חלמה לקרוא ולא הספיקה, ורק את הגביע המכושף שלו, זה שאינו מתרוקן לעולם, ראתה במוזיאון העירוני, ואחר כך רץ אחריה עובד המוזיאון ושאל מאיפה היא באוסטריה, בגלל מבטאה הדרומי הכבד, ושרה הצטחקה ואמרה: אבל אני מירושלים, והוא התאכזב ורץ לדרכו, והיא עמדה בצומת הרחובות בקלן וחשה את עצמה יהודיה מאד וקטנה עוד יותר. וכששרה חושבת על פריס, היא מטיילת שוב ושוב בין רחוב המקדש הישן לרחוב בנות גולגלתא, שבקרבת מקום התגוררה כי שם יכלה בקלות לחשוב על ירושלים, וכשהיתה בפריס אהבה תמיד לחשוב על ירושלים, כשם שחשבה לא פעם בירושלים על הימים שבילתה בפריס. את כל המקומות שהיתה בהם נושאת שרה בלבה וחושבת עליהם לעתים מזומנות, אבל לא הרבה על הדברים שקרו לה שם ועל האנשים שפגשה שם, אלא יותר על המקומות ששוטטה בהם ללא הרף, שוטטה בהם שעות בגפה, וגם אז רצתה לדעת מי גר בהם ומה מעשיו, אבל לא ידעה, ובירושלים איננה יודעת יותר מכך. רוב המקומות הם סגורים וסמויים, והכלב מסרב להבין זאת. בכל עת הוא מושך אותה בכל כוחותיו כדי שתיכנס עמו למבואות הבתים, לגינות שמסתתרות מאחורי גדרות וחומות, לחדרי מדרגות זרים, ושרה נאלצת למשוך אותו משם בכל כוחה. קשה להסביר לכלב שיש מקומות שהם פרטיים ואין לזרים דריסת רגל בהם. לבד מביתם שלהם, שאין הכלבים מניחים לאיש להיכנס אליו, וכל חבריה של שרה מפחדים מזעמם. 

לפעמים מגלה שרה דרכים חדשות בזכות הכלב, כאשר הוא מושך אותה למבואות וגרמי מדרגות נסתרים שמובילים מרחוב לרחוב, ומגלים גינות חמד ודרכים חבויות כמו סוד. הכלב תמיד סקרן ואוהב לגלות מקומות חדשים, ואז הוא סובב בהתרגשות סביב סביב ומשתין על הכל, כדי שידעו שהיה שם והשאיר את חותמו, ושרה צוחקת לכלב שכל כך מתאמץ להשאיר את חותמו בעולם שהכל בו ממהר להימחק. שרה עצמה מעדיפה לחמוק במהירות ואינה מחבבת את היציאה לרחוב שהוא ברשות הרבים, מקום שאיננה אוהבת כלל להימצא בו. אילו יכלה היתה שרה מעדיפה להישאר תמיד בביתה, אבל לצערה הדבר איננו בגדר האפשר.

שרה יוצאת איפוא לקנות אוכל לכלבים במרכול המרוחק מעט מביתה. בדרך היא פוגשת את הזוג הרומנטי מהלכים יד ביד. שניהם דקי גיזרה ואופנתיים, גילם לערך כגילה של שרה, ותמיד הם מהלכים יד ביד. היום, בגלל החום, פרשו מעל ראשיהם שמשיה אדומה ושניהם אוחזים בה ביניהם בתווך. שרה אינה מדברת עמהם כי בעצם אינם מכירים, למרות שהם נפגשים כמעט בכל יום ולפעמים פעמיים ביום, ושרה רואה כיצד ידיהם תמיד אחוזות ושלובות זו בזו. שרה תוהה האם בנסיבות אחרות היתה מבלה את חייה יד ביד בידו של אהובה, והיא מטילה ספק בכך, כי אין זה מטבעה של שרה להלך בשניים, שרה היא מטבעה מן ההולכים בדד, ונסיבות החיים והגורל אינן מקריות בעיניה, האדם הוא גורלו של האדם. האדם הוא גורל עצמו.

שרה מחכה בתור במרכול המרוחק ולפניה אשה זקנה דקת גיזרה לבושה במכנסי שלושת-רבעי מפוספסים ורגליה נתונות בנעליים שאת צדן האחורי היא מועכת בעקביה, כפי שגם אמה של שרה נוהגת לעשות בנעליים ישנות, דבר שפוטר אותה מן הצורך לקנות לעצמה נעלי בית כהלכתן, אלא שאמה של שרה לעולם אינה לובשת מכנסיים, אלא שמלות בלבד, ולקניות היא יוצאת בנעליים שאחוריהן אינם מעוכים, וכך גם שרה עצמה, שמהלכת תמיד בכפכפים, ואינה צריכה איפוא למעוך את נעליה. לפתע פונה האשה אל שרה ובוחנת את שקיות האוכל לכלבים: שניהם כבד? זה אוכל לכלבים, מסבירה שרה. אני יודעת, אומרת האשה, זה כבד וגם השני כבד? אם אחד כבד, השני שיהיה טעם אחר. מה אכפת לך איזה אוכל אני קונה לכלבים שלי, שואלת שרה וצוחקת, אבל האשה נעלבת, ואומרת שלא היתה עומדת כלל לידה ושחצאיתה השחורה של שרה מטאטאת את הרצפה, מה שכנראה נכון.

שרה מעמיסה את שקיות האוכל אל סלה וחוזרת הביתה כפופה, וכשהיא מגיעה הביתה היא מגלה שכוחותיה כלו. מעטים כוחותיה של שרה, ודומה שמיום ליום הם מתמעטים. זרועותיה כואבות ורגליה כואבות, ועתים נדמה לשרה שגם לבה כואב, אבל אינה יודעת אם אמת הדבר, או רק נדמה לה, ומאחר ששרה מפחדת מן הרופאים ונמנעת מלשאול בעצתם, אינה יודעת אם לבה חולה או בריא ואם ימיה ספורים או ארוכים. אפילו אינה יודעת אם אכפת לה הדבר.

הקיץ לוהט ומטריף את דעתם של האנשים שרוצחים איש את רעהו וגם את עצמם, בסכינים ובאקדחים ובמכות. בכל יום מסיעים הנחלים אל הים גופות נרצחים ובכל יום פולט הים גופות נרצחים וגם ביבשה מתגלות בכל יום גופות נרצחים בסכינים ובאקדחים ובמכות. כל היום שמעה שרה ברדיו ובטלויזיה וקראה בעיתונים על רצח והתאבדות ופיגועים ופיגועי התאבדות, ובערב כשל כוחה לשמוע עוד על רצח והתאבדות ופיגועים ופיגועי התאבדות, ושרה החליטה לצפות בסרט, אבל גם בסרט היה רצח, ושרה שצפתה בסרט עד סופו בגלל המתח נותרה חרדה ועצובה. ברדיו התפלאו שמחצית מן האנשים שנשאלו חששו להיות קורבן למעשה אלימות, ושרה התפלאה שרק חצי מן האנשים שנשאלו חששו להיות קורבן למעשה אלימות. שרה תמיד חוששת להיות קורבן למעשה אלימות, ואם היה תלוי בה הדבר לא היתה יוצאת כלל מן הבית, כי בחוץ היא תמיד מפחדת מן האנשים, מן השכן מקומת הקרקע ומן האנשים שיושבים בבתי הקפה ומן המכוניות שדוהרות וממשהו וממישהו שאיננה מכירה אבל מפחיד את שרה מאד. אבל הערב שרה חרדה גם בביתה והפחד נראה לה תלוי באויר ומשתלשל מן הקירות והתריסים ומזדחל בכל הפינות. מאחר ששרה הוציאה מחדרה את ערימות העיתונים ושטפה את הרצפה, הדלתות למרפסת פתוחות לרוחה, וכששרה שוכבת על מיטתה וראשה פונה אל המרפסת עמוסת העציצים נדמה לה שהיא שוכבת בחוץ כאילו נפתח חדרה אל הרחוב, למרות ששרה מתגוררת בקומה הרביעית והרחוב הרבה מתחתיה, ואיש אינו מציץ עליה אפילו אם יש מי שיכול להציץ עליה מן הבניינים הסמוכים, אבל הפחד אינו מניח לשרה, פחד סתום ומעיק כמו אבן בקנה הנשימה. 

ובכל זאת שרה משאירה את דלתות המרפסת פתוחות, ואת חלונות המרפסת היא פותחת לרווחה, ורוח עזה נושבת לתוך הבית וטורקת בכוח את דלת חדרה של שרה. בכל זאת שרה משאירה את הדלתות והחלונות פתוחים, ומניחה לרוח ולחוץ לחדור אל תוך הבית, למרות שהיא חשה כל העת אימה כבושה מפני הפתח הגדול שנבעה פתאם בלב חדר השינה שלה, שנראה לה פתאם חשוף ובלתי מוגן, אבל הרוח הנושבת חופשית אל תוך הבית בחום הקיץ הלוהט ונושאת עמה את קולות הרחוב מכשפת את שרה ששוב אינה יכולה לעצור בעדה, ולרגעים נדמה לשרה שמיד יתפרצו אנשים אל חדרה מבעד לחלונות המרפסת, ירחפו אל הקומה הרביעית ויתפרצו אל חדרה, ולרגעים נדמה לה שהיא עצמה על מיטתה תתרומם ותעוף מבעד לחלון, כל כך סחרחר ראשה כשהיא נשכבת על מיטתה אל מול הפתח, ונדמה לה שהיא עפה ועפה עם הרוח, ואם לא תיאחז בצמרות העצים אפשר שתינשא הלאה מכאן להרים או לים. שרה איננה יודעת מדוע אינה מסוגלת לסגור חזרה את הדלתות ומדוע היא מסכינה, למרות שלבה מפרפר מעט, עם התחושה שחדרה פרוץ ופתוח. נראה שיש בכך איזה עונג סמוי ששרה מתקשה לוותר עליו.

שרה קולפת ואוכלת לאיטה מנגו זהוב ועסיסי. כששרה היתה ילדה לא היו בישראל פירות מנגו, רק בבגרותה הגיע פרי המנגו לישראל, ושרה הרגישה תמיד בת מזל לטעום ממנו, ותמיד כשאכלה ממנו חשה שהיא אוכלת מעדן מלכים, ושיש לאכול אותו בכל ההתכוונות ותשומת הלב הראויים. תמיד ביקשה שרה תחילה לאכול רק מעט מן המנגו, וחתכה ממנו בעדינות חתיכה עגולה וקילפה בזהירות את קליפתה כדי לאכול את התוך הזהוב ולהתענג על טעמו. תמיד ביקשה תחילה לאכול רק מעט, אבל בסופו של דבר אכלה עוד ועוד, ולבסוף התנפלה בשקיקה על הגלעין ומצצה ממנו בתאוה את שארית הפרי ללא כל מחוה של עדינות. האכילה יש בה תמיד ממעשה האהבה, ושרה על אף שמעולם לא הצטיינה באהבה, לאכול בתשוקה היא יודעת, ואת תשוקת האוכל היא מעדיפה על כל התשוקות האחרות, מפני שהיא התשוקה הקיומית ביותר שבלעדיה אין חיים ואין טעם לחיים, ולפיכך מאז נשימת אפו הראשונה ועד האחרונה משתוקק האדם לאוכל, ואפילו בלילות חולמים האנשים על מיני מזונות ומיני מתיקה שממתיקים את חלומם. צר לשרה שבימינו בזים האנשים לתשוקת האכילה ומשבחים את האיפוק באכילה עוד יותר משדורות קודמים שיבחו את האיפוק המיני, ודבר זה חזקה עליו שיגזור כליה על כל הנאות החיים.  

האכילה תמיד שימשה את שרה כדרך של היאחזות בחיים. גם בבית החולים לכלבים השתדלה לאכול הרבה, בשעות הרבות שהמתינה שם בין הבדיקות והטיפולים של הכלבה הזקנה שמצב עינה החמיר מאד, אולי ללא תקנה, ולא נותרה ברירה אלא לנתח את העין החולה ולנסות להציל את העין השנייה שגם מצבה החל להידרדר. שרה היתה מדוכאת מאד ממצבה של הכלבה הזקנה, יותר מן הכלבה עצמה שפחדה מאד מן הטיפולים, אבל כשהניחו לה לנפשה היתה שמחה למדי. כששבו הביתה היתה שרה מותשת כמו הכלבה הזקנה, והתפללה כל הדרך שהכלב שנותר לבדו בבית בסדר. שרה קיוותה ששנת הלילה תסלק את העייפות, אבל למחרת בבוקר היה גופה כולו סחוט וכואב והיא התנהלה בקושי, מוקפת בערפילים ועצובה בלי גבול. בבוקר התעוררה מאוחר לקול העוויתות של הכלב ששמט בלילה הקודם את הגלולה על הרצפה מבלי ששרה הבחינה בכך במטבח החשוך, וכעת לקה בהתקף מחלת הנפילה והשתין סביבו. שרה הרגישה שהכל נגדה, כאילו העמיד מישהו במבחן את כוח הסבל שלה, שהיא ידעה שאיננו גבוה ביותר. היה בה רצון לפרוץ בבכי אבל שום בכי לא פרץ ממנה, והיא ניקתה לאיטה את השתן של הכלב ששכב כעת באפיסת כוחות במסדרון והתפללה לאל הטוב שיעזור לה, אם הוא שומע את קולה החרישי ואת בכיה בלי קול. לאט לאט ניקתה שרה הכל עד שהבית חדל להיראות כאיזור אסון ושב לרישולו וגיבובו השגרתי. בשואב האבק שאבה שרה את פירורי הטיח שהתפזרו על הרצפה כשהכלב המתעוות הטיח את ראשו בקיר, ונראו לשרה תמיד כפירורי הטיח של חייה המתפוררים ומתפזרים במכות נעלמות שהיא חשה כל העת אבל את פשרן אינה יודעת, היטיבה את חיבורי הכבלים של המחשב שחיבר את חייה לעולם, וכך עצביה נרגעו מעט ונשימתה חזרה לתיקנה, אבל עצבונה לא פג כהוא זה.

נדמה היה לשרה שכל הקורה את הכלבה הזקנה איננו אלא גילום עתידה שלה, הזדקנותה שלה, שגם עיניה שלה יתכלו ויתפוצצו, עדשות התכלת ילבינו ויזוויעו את כל רואיהן, עיניה תצאנה מחוריהן ומאור עיניה יכבה. את קרני השמש היא תוכל לחוש על פניה, אבל לראות את תכלת השמיים  ואת ירוק העצים והדשא לא תוכל עוד, וגם לקרוא לא תוכל, אלא תיאלץ להקשיב באוזניה, הכבדות גם הן, לנדיבי לב שיקריאו לה את הכתוב. האם תוכל עוד לשמוח כמו הכלבה הזקנה שבכל זאת עודנה שמחה, והרי שרה אפילו כעת, כשמאור עיניה עודנו עימה, איננה שמחה כלל.

בבית החולים לחיות כמו בבתי החולים לאנשים רוב החולים הם כלבים זקנים, עיניהם טרוטות ועורם מרופט ופצוע, כוחותיהם כלים ומעיניהם נשקף העצב. נדמה שאין בכוח האהבה לנחם אותם עוד. שרה חושבת שמותם של הכלבים כמו מותה שלה צריך להיות שקט, נטול דרמות, כפי שהיו חייהם, חיים קטנים ונטולי דרמות שייעלמו חרש בתהום הנשייה, שידעכו אט אט כמו הנרות הקטנים ששרה מדליקה, נרות קטנים שדועכים במהירות וכבים מאליהם. דרמות גדולות וטרגדיות נוראות אינן נראות לשרה הולמות לחיים הקטנים שחיה עם כלביה וצפוריה, חיים קטנים נעלמים מעין עם שמחות קטנות מאד ועצבונות קטנים, שראוי שאף היעלמם יהיה כזה, נטול דרמה.

שרה מקוה לשקוע לתוך המות בלי כאב ובלי פחד, כפי ששוקעים בשינה כאשר הלב איננו כואב יתר על המידה, והגוף עייף מעמל היום, ואיננו עייף מדי מן החיים, שאז קשה יותר לישון בשלוה. להירדם לנצח, כמו שנרדמים לשעה, זה המות שעליו היא חולמת, אבל חוששת שככל חלומותיה גם זה ספק אם יתגשם. 

בשעת צהרים יושבת שרה עם כלביה בגינה הקטנה ומתבוננת בשמש דרך צמרות העצים הנושקות זו לזו ומביטה אל הדירה עם המרפסת העגולה וחלונות התכלת, ולפתע היא רואה צלליות של ילדים בצידה המרוחק של המרפסת. שרה ממהרת לצדה השני של הגינה כדי להתבונן בילדים, אבל הילדים מיד נעלמו והיא לא הצליחה לראותם, ורק את קולותיהם שמעה, קולות ילדים קטנים. ואז הבחינה כי במרפסת, מאחורי האופניים הגדולים המתאימים למבוגר, ישנם אופני ילדים קטנים, ואולי מתגוררת בדירה השליוה משפחה עם ילדים קטנים, או אולי אלה נכדים של בעלת הבית שבאים לבקרה. שרה בטוחה שיש בעלת בית, כי על השולחן בסלון, שאותו יכולה שרה לראות מבעד לדלת המרפסת, עומד אגרטל גדול ובתוכו זר סיפנים ענק. גם אמה של שרה אהבה מאד לסדר סיפנים באגרטל גבוה. שרה עצמה מעולם לא סידרה גבעולי סיפנים באגרטל. נדמה לה שהפרח הזה שייך לדור אחר, לאגרטלים של פרחי סיפנים וקלות שהיו חביבים על אמה ובנות דורה, ושרה מעדיפה פרחים אחרים, בעיקר ציפורנים ודליות, או כלניות ורקפות. לכן נדמה לה שמתגוררת בדירה אשה קשישה, כנראה סבתא, למרות שמעולם לא ראתה מי באמת מתגורר בדירה. אבל באופניים הגדולים שבמרפסת רוכב כנראה גבר. לא מבוגר מדי, כנראה. נדמה לה שלא גבר מבוגר מדי, אבל אולי היא טועה.

מעניין באיזו שעה של היממה אפשר לראות את הדיירים בביתם. מכל מקום אל המרפסת הנשקפת לגינה אינם יוצאים, כששרה היתה שם לא יצאו אף פעם. בכלל נראה הבית על כל קומותיו חרישי ונטוש למדי, לבד מקולות הילדים ששמעה שרה בצהרים, וגם הם דעכו במהרה. מאד חרישיים הם דייריו של הבניין הזה, שנדמה לשרה שהיתה מאד רוצה להתגורר בו, באחת הדירות האלה שמחלונותיהן רואים את עלוות העצים וקרני השמש החודרות דרכם ואין רואים ואין שומעים מכוניות או אנשים. אפילו ילדים ממעטים לשחק בגינה שאין בה משחקי ילדים, רק ספסלים, ובעיקר יושבים עליהם אנשים שחפצים לנוח מעט ולהימלט מחום היום.

 יותר ויותר הולכת שרה עם הכלבים בצהרי היום אל הגינה וצופה על הבית שהיתה רוצה להתגורר בו. הכלבים גם הם מרוצים מכך, כי הגינה מוצלת וקרירה ונעים להם לרבוץ בה בשעות הצהרים, כשהמדרכות לוהטות והעמק בוער בשמש ומדי פעם גם בוער באש, כשמישהו משליך סיגריה בוערת אל בין השיחים. שרה מרגישה קצת כמו מרגלת, והדבר משעשע אותה. מכיון שאין הרבה שעשועים בחייה של שרה, היא חושבת שאין זה נורא ביותר שהיא משתעשעת במשחקי ריגול תמימים. ככל ששרה צופה יותר על הבית, כך היא נהיית סקרנית יותר, וכך מתגבר בה החשק ללכת אל הגינה ולצפות עוד על הבית. וכל זה כל כך טפשי. הרי בדירה שאיוותה לעצמה מתגוררים וגם בדירות האחרות, אין דירות למכירה בבית ובכלל כמעט ואין דירות למכירה בשכונה כולה, והרעיון למצוא לעצמה דירה שקטה יותר בבית נעים יותר ברחוב ירוק יותר איננו אלא משאלת לב שלהגשימה כמעט ואין זה בגדר האפשר. אבל ככל שהשעשוע חסר תכלית יותר, כך הוא מושך יותר ויותר את לבה של שרה.

בכלל הבית הזה מוזר. החדר שמוקף במרפסת עגול כמו צריח, ושרה שרהיטיה מרובעים וכל עולמה מרובע, כיצד תמצא את מקומה בחדר העגול הזה, שחלונו הקדמי נשקף אל חלונו האחורי, ואם מציץ מישהו מן המרפסת לחלון, הוא יכול לשוחח עם מי שמציץ בחלון כנגדו, כמו שני חלקים של תיאטרון בובות שמרקידים את בובותיהם אלה כנגד אלה. נדמה שלא נוצר הבית הזה אלא למשחקים. אפשר כמובן לדמיין מלחמה ואנשים עומדים פנימה מן החלונות ויורים החוצה מן החלונות לשני הצדדים. אבל מדוע לדמיין מלחמה. את המלחמות אין צורך לדמיין כי הן נמצאות כל הזמן ומפחידות כל הזמן, ושרה רוצה שקט, ונעים לה יותר לדמיין הצגות תיאטרון מאשר מלחמות.

בצהרים שוב הולכת שרה לגינה עם הכלבים. הכלבה הזקנה עברה ניתוח בעין ועכשיו מונחת סביב צוארה יריעת פלסטיק כדי שלא תוכל לגעת בעין הפצועה בצפורניה. יריעת הפלסטיק מפריעה לה מאד, והיא מנסה לחבוט אותה באבנים ובשיחים בתקוה לסלק אותה מראשה. הכלב דוחף כל העת את אפו לתוך יריעת הפלסטיק ומרחרח את פניה או מלקק אותם. נדמה לשרה שהוא דואג לאמו הזקנה, למרות שלרוב הוא מציק לה מאד. כמה היתה רוצה לדעת מה חושבים ומרגישים הכלבים בלבם. בגינה יושב תייר ששערו הבלונדיני חלק וארוך מאד. הוא הסיר את חולצתו בגלל החום ומנסה ללטף את הכלבה הזקנה שנרתעת ממנו. שרה אומרת באנגלית שהכלבה מפחדת, אבל נדמה לה שהתייר דובר שפה אחרת. אינה יודעת איזו שפה כי הוא שותק ואינו עונה, רק מחייך. עכשיו כשיש עוד מישהו בגינה שרה מתביישת ללטוש את עיניה אל הדירה עגולת המרפסת. די כבר עם השטות הזאת, היא אומרת לעצמה, אבל יודעת שביום אחר, כשהגינה תהיה ריקה מאדם, תשוב להציץ על הדירה. בעצם היא יכולה פעם להיכנס לחדר המדרגות ולנסות להציץ בשמות הדיירים, אבל נדמה לשרה שמעשה כזה יפר את הכללים. איננה אמורה לבלוש ממש, רק להציץ, לגלות יותר מדי אסור לה, כי אז יאבד הכל את טעמו.

בדרך הביתה שרה מביטה על חזיתו של הבניין שהיא מתאוה לגור בו ונוכחת שזה בניין מהודר מאד, והדירות בו גדולות ויקרות, ואיננו כלל מסוג הבניינים ששרה יכולה לחלום להתגורר בהם, כלומר, לחלום היא יכולה, החלומות אין להם גבול, אבל סיכוי לרכוש לעצמה דירה בבנין שכזה, ואפילו אם תמכור את דירתה שלה למרבה במחיר, אין לה ככל הנראה כלל ועיקר. ואילו העניק לה מישהו דירה כזו במתנה, שרה איננה יודעת אם היתה מוצאת את מקומה בבניין הזה שהאנשים בו עשירים בהרבה ממנה, וחייהם הם בוודאי חיים אחרים משלה, ואולי לא היו מביטים עליה בעין טובה, אבל בעצם גם בבניין ששרה מתגוררת בו שהאנשים שם דומים לה ואינם עשירים מדי, גם שם איננה חשה בבית, למרות שהיא מתגוררת שם כבר רבע מאה, גם שם מעולם לא הרגישה שייכת ומעולם לא מצאה את מקומה. למען האמת שרה מעולם לא מצאה את מקומה בשום מקום בעולם.

שלושה ימים ושלושה לילות התעוות הכלב בהתקפי מחלת הנפילה, ובין לבין יילל ובכה, ושרה חשה שהיא עומדת להתמוטט, אבל בכל פעם אצרה עוד מעט כוח להמשיך הלאה. מרוב תסכולה ואפיסת כוחותיה כמעט אמרה להכות את הכלב. שרה רצתה לצעוק בכל כוחותיה די, די כבר, הניחו לי, כאילו מישהו התנכל לה בכוונה, התעלל בה בזדון ומנע שינה מעיניה. לעבוד לא יכלה וגם לא לישון. ניסתה לקרוא עיתונים, וכל כתבה וכתבה גרמה לה להזיל דמעות או להתעוות מכעס, ואז שקעה בסרט ולא זזה ממקומה למרות שהכלב טיפס עליה ושרט אותה ללא הרף, עד שהסרט נגמר. שרה קיוותה שאולי אם תראה מספיק סרטים קלי דעת יהיו החיים קלים יותר, ואפשר יהיה לפחות להסיח מעט את הדעת ממה שכל כך כואב.

אפילו רגע אחד הכלב אינו רוצה ששרה תסיח את דעתה ממנו. כשהיא מתיישבת ליד המחשב, הכלב זוחל מתחת לכסא ודוחף את ראשו כנגד ברכיה. במטבח הוא נדחף בינה לבין התנור, ולעתים מטפטפים על ראשו קמח או פירורי לחם, ואפילו שמן רותח, וכשהיא צופה בטלויזיה הוא מבקש לשכב לידה או למרגלותיה, ולפעמים מטפס על העיתונים ומזנק לזרועותיה של שרה. אילו היה גבר היה בוודאי מאד רומנטי וגם מאד שתלטן וקנאי. שרה תוהה בינה לבין עצמה אם היתה מחבבת אותו אילו היה אדם ולא כלב ואיננה יודעת. אהבה היא דבר כל כך בלתי הגיוני, וכשאוהבים מישהו פשוט אוהבים אותו, בין אם יש סיבה טובה לכך ובין אם לאו.

לפעמים שרה מהרהרת כיצד היו נראים חייה לולא נולדה הכלבה הזקנה בחצר הסמוכה עם שבעת אחיה ואחיותיה, ולולא צפתה בהם שרה מן המרפסת והתאהבה בשמונת הכלבלבים שניסו לטפס יחדיו על ארגז הפוך שעמד בחצר, ואחר כך התאהבה במיוחד בגורה היפהפיה שגדלה לכלבת קולי מרהיבה, וכבר בגיל שנה וחצי הרתה והמליטה שבעה גורים, ומיד התאהבה שרה בכלבלב שהיה הקטן והחולני שביניהם, ולא יכלה למסור אותו לאיש אלא רק לגדל אותו בעצמה. אהבה היא גורל, ושרה היא אשה שהגורל מעצב את חייה. כשאימצה את הכלבים בנותיה כבר גדלו, והחברות אמרו לה, עכשיו, עכשיו הזמן שבו את יכולה לנסוע ולעשות דברים. אבל שרה שכבר נסעה הרבה במטוסים וברכבות ובספינות עם בנותיה ובלעדיהן, ובזכרונותיה נדחסו שעות אינספור של שקשוק גלגלי הרכבת בחום הלוהט של מישורי עמק הדנובה בקיץ ובכפור הדרכים הקפואות ומרבצי השלגים בחורף ובעצם עוד יותר מכך בשלגשם טורדני ובבוץ ובלחות שחדרה לעצמותיה בחורף והקשתה עליה לנשום בקיץ, שרה רצתה יותר מכל לשבת בביתה בירושלים ולטפל בכלבים שעוד היו צעירים והתרוצצו בכל הבית ולעסו כל דבר, נעליים ובקבוקי פלסטיק ורהיטים וספרים, ולטייל רק ברגל לעמק המצלבה ולגנים הירוקים של ירושלים. מטוסים ורכבות ואפילו ספינות כבר לא משכו את לבה ובעצם נמאסו עליה, וגם הציפיות לעתיד טוב יותר שהיה אמור לבוא בעקבות מאמציה נכזבו, ומה שנראה לה פעם כהכנה לחיים טובים יותר בעתיד נראה במבט לאחור כמיפגש גורלי עם החיים עצמם בכל כיעורם ויאושם ובלי אשליות ומיפלט, כי הדבר העיקרי ששרה למדה בשנים האלה היה שאין מיפלט ושהסיבות ליאוש מרובות בהרבה מכפי שחשבה, ושהעולם הוא רע ועצוב לאין שיעור מכפי שתיארה לעצמה.

וכך היו הכלבים נחמתה והיא נסעה פחות ופחות ובמירווחים גדולים יותר ויותר עד שחדלה לנסוע בכלל, הכל נראה לה חסר טעם, ובנסיעתה האחרונה ישבה בלילה על המיטה בפנסיון הזול ולא הצליחה להירדם, וגם לא היה לה אל מה להביט כי חדרה נשקף אל מגרש החניה, והיא רצתה רק לישון במיטתה עם הכלב שאהב להניח עליה את ראשו כאילו היתה כרית, ובמובן מסוים היתה. איך אפשר לישון בלי כלב אמרה פעם לידיד שבא לקבל את פניה בוינה ונאלץ למחות את דמעותיה. רגליה כאבו כל כך שלא יכלה לרדת מן המיטה. היא היתה מבוגרת מדי בשביל להתאמץ כל כך, ולא היה לה כבר בשביל מה. הערים הזרות שהפכו ברבות השנים מוכרות לה כל כך חזרו והפכו זרות, והיא ידעה שהיא איננה משם, למרות שהמבטא האוסטרי דבק בה לכל החיים ובכל עת שעצמה את עיניה יכלה לחוש את ריחה הלח של הדנובה, בניחוחם המתוק של כרמי הואכאו או בניחוחו הרענן של האגמון שגבעוליו הצפופים צמחו במקום שבו פנה הנהר מן המקום שהרומאים קראו לו יער וזרם לפתע דרומה לבודפשט – בעת השיט בספינה התקשתה לחוש בפיתולי הנהר ולנחש היכן הם נמצאים, אבל את ניחוחות הנהר במסעו דרומה ספגה ושמרה בלבה גם כשחדלה להלך על גדותיו בכל עת, ונדמה היה לה שמכל האנשים והמאורעות שעברו עליה, בסופו של דבר היו אלה תמיד רק היא והנהר, ובחלוף השנים יהיה זה רק הנהר שיוכל לזכור את מראה פניה המשתנים בתוך מימיו, כי המים הם ראי הנוצר את מראה כל הדברים הנשקפים, ואילו האנשים ישכחו את מראה פניה ואת שמה כאילו לא היתה מעולם.

בשבת בבוקר שרה קמה מאוששת, כי אחרי שלושה ימים ושלושה לילות של מחלת הכלב, ישנה לראשונה כל הלילה, וניקתה את מחצית הבית, והיתה מאושרת, כאילו קרה לה משהו טוב במיוחד. אולי זו תכלית הסבל בעולם, חשבה לעצמה שרה, להפוך את השגרה למחוז חפץ. החולי הוא זה שהופך את הבריאות ליקרת ערך, הרעב הוא זה שמרומם את השובע. אולי זו תכליתו של הסבל, לתת טעם לחיים בלעדיו, שאחרת היו מובנים מאליהם מכדי לשמח אותנו.

בצהרים שרה הולכת עם הכלבים לגינה ואיש מבוגר קורא אליה: הו, הכלב עבר ניתוח, מה שלומו? לרגע חשבה שרה שהאיש מכיר אותה, למרות שלא זיהתה אותו, ואמרה שלומה, זאת כלבה, והאיש אמר שגם כלבם עבר ניתוח, ואשתו הצטרפה לשיחה ואמרה בהזדהות גדולה: גם אנחנו עברנו את זה. אחר כך בא זוג צעיר והאיש המבוגר אמר לגבר הצעיר, שהיה כנראה חתנו: אתה רואה, הכלב הזה עבר ניתוח אז שמו לו קולר שלא יוכל לגעת, גם לכלב שלנו עשו ככה, והאשה הצעירה שהיתה כנראה בתו של הזוג המבוגר אמרה כן, גם דונדון היה ככה, ושרה הבינה מהצורה שדיברו שדונדון שלהם כבר איננו בין החיים, ושהם מתגעגעים אליו מאד. הם היו אנשים טובים ונגעו ללבה, אבל לא התחשק לה לדבר הרבה על הצרות של הכלבה הזקנה ואולי סתם לא התחשק לה לדבר. היא הלכה להתבונן בחלונות התכלת ולפתע ראתה מישהו זז, ואז הופיע בחלון ראש קטן ומיד נעלם. שרה עמדה והתבוננה דרך דלת הזכוכית של המרפסת ואז ראתה שתי ילדות קטנות, האחת כבת שש ושערה שחור וחלק, והאחרת כבת חמש, שערה חום ואסוף לזנב סוס. שרה התרגשה לראות את הילדות, אבל נדמה היה לה שאינן גרות בבית דרך קבע, אלא רק באו לבקר את סבתן בשבת. כך נדמה היה לה, משום שקפצו על המיטה בסלון, דבר שילדים קטנים נוטים יותר לעשות בבית סבתם מאשר בבית אמם, כך נדמה לה, לשרה. בכל אופן היא שמחה שראתה את הילדות, ממש ראתה את פניהן הקטנים החמודים, שתי ילדות יפות שהזכירו לה את בנותיה בילדותן, כשניסו לשעשע את עצמן בחופשת הקיץ הארוכה כדרך שילדים משעשעים את עצמם באין להם משהו אחר לעשות, ושרה נזכרה באותם סרטים שבהם רואה אדם לפעמים את עצמו ומשפחתו בעבר ולפעמים את עצמו ומשפחתו בעתיד, וחשבה לעצמה שאין צורך בסרטים, כי אדם יכול לראות גם את עברו וגם את עתידו כשהוא מתבונן באנשים סביבו. שרה תמיד מתבוננת באמהות עם ילדים קטנים שבהן היא רואה את עברה ובנשים קשישות שצולעות ונגררות לאיטן עם מקל שבהן היא רואה את עתידה. לפעמים אומרות לה נשים צעירות ומלאות תקוה שהיום הכל שונה מכפי שהיה בצעירותה, וחייהן של נשים שונים היום לגמרי, ולפעמים אומרים לה אנשים קשישים שהיום הכל שונה מכפי שהיה בצעירותם, אבל שרה שמתבוננת כל העת באנשים יודעת שרק מעט משתנה, שהשינויים הם חיצוניים וקלי ערך, ואילו הדברים המהותיים נשארים בעינם כמו שאמר קהלת מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין חדש תחת השמש. שרה קוראת כל העת את קהלת כי היא מוצאת בו הרבה נחמה.

שרה מוקסמת מילדים, תמיד הוקסמה מילדים קטנים ומכוח הדימיון שלהם. גם על ילדותה שלה היא חושבת בפליאה, כי הילדים מוצאים נחמה ושעשוע בכל דבר, וכשהיא מטיילת עם הכלבים ליד השיחים הפורחים בגינה היא נזכרת כיצד עמדו בגן הילדים שעות מאחורי השיחים, קטפו פרח אחר פרח ומצצו בעונג את הצוף המתוק, דבר שכיום אין לה כלל חשק לעשות, ובוודאי לא היתה מפיקה מכך הנאה. זמן לא רב קודם לכן נזכרה איך הפליגה עם אחיה בארגז קרטון על הרצפה, והם נהנו מן ההפלגה הזו יותר משנהנתה שרה אי פעם בכל מסעותיה האמיתיים באירופה. יותר מהכל רוצה שרה להיות סבתא ולהפליג עם נכדיה לארצות הדימיון, אבל עדיין אין לשרה נכדים. שרה רק מתבוננת בסבתות שמטיילות עם נכדיהן ומקנאה בהן תכלית קנאה. שלא כמוה, בנותיה לא מיהרו להינשא וללדת, או שאולי פשוט לא נזדמן להן הדבר, אולי פשוט התגלגלו חייהן אחרת מכפי שהתגלגלו חייה של שרה, שבעלה אפילו לא הציע לה נישואין, אלא מיד כשהתחילו לצאת אמר כשנתחתן, כאילו היה הדבר ברור מאליו מלכתחילה, ואחר כך, כשכבר היו נשואים ושרה היתה אומללה, אמר שזו היתה טעות. גם אביה של שרה שאהב לדכא את רוחה אמר שזו היתה טעות. אבל שרה לא חשבה שזו היתה טעות להינשא וללדת צעירה. היא חשבה שזה היה גורלה, וככל שחשבה על כך מעולם לא הצטערה באמת על שנישאה בצעירותה לבעל שאימלל אותה ימים רבים, ועל כך שילדה את בנותיה בגיל צעיר לא רק שלא הצטערה מעולם, אלא שמחה מאד על כך. אם הצטערה לעתים על משהו הרי זה על כך שלא ילדה יותר ילדים. בצעירותה חלמה שרה על משפחה גדולה עם ילדים רבים, אבל לא ידעה אם באמת היתה מאושרת להיות אם מרובת ילדים. בינה לבינה חשבה שרה שלמרות שהחיים מרים והחלומות אינם מתגשמים, אולי בעצם הכל קורה בדיוק כפי שצריך, ואולי החיים כפי שקרו לה הם בדיוק החיים שהתאימו לה, ואין היא צריכה להצטער על שום דבר.

בראי המים חלק ג' 

בראי המים חלק ד'