רק בריאות

ספרו החביב ביותר של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם", על ארבעה מהבולטים שבמרפאים האלטרנטיביים בישראל, עורר בי להפתעתי פרץ אדיר של נוסטלגיה. במיוחד סיפוריהם של משה פלדנקרייז ומרדכי נצח. עד לקריאת הספר לא ידעתי כלל שפלדנקרייז היה בעצם מהנדס ופיזיקאי, ועבד עם הזוג אירן קירי, בתם של מארי ופייר קירי, ובעלה פרדריק ז'וליו. גם הזוג ז'וליו-קירי זכו בפרס נובל על ייצורם של יסודות רדיואקטיביים חדשים. זהו רק פרט אחד, אולי לא החשוב ביותר, במסכת חייו הסוערים, שהצית את דימיוני. ישנם הרבה דברים אחרים, למשל שבשנות העשרים אימן את לוחמי ההגנה להילחם באויב ללא נשק בעזרת אמנויות הלחימה היפניות. אני, כמו כל מי שגדל בישראל בשנות החמישים והששים, היכרתי את דמותו של פלדנקרייז מיומני הקולנוע ומצילומי העיתונות, כמי שלימד את בן-גוריון לעמוד על הראש. מראם של בן-גוריון ופלדנקרייז עומדים על הראש היה בוודאי אחת התמונות המפורסמות מאותם ימים, והקריקטוריסט זאב המשיך לצייר את בן- גוריון עומד על ראשו, לבוש בגד ים שחור, וזו דמותו של בן-גוריון בקריקטורות שזכורה לי ביותר. אינני יודעת אם היתה זו השפעתו של פלדנקרייז שגרמה לאבי לעמוד על ראשו על שפת הים. הוא היה מסוגל לעמוד על ראשו זמן רב, וזכור לי ששמו של פלדנקרייז הוזכר רבות בביתנו, אבל מעולם לא עלה בדעתי לשאול את אבי ממי למד לעמוד על ראשו ומתי החל בכך, ועכשיו כבר אין את מי לשאול. לימים כשהתחלתי לעסוק ביוגה, הבנתי שעמידה על הראש היא אחד התרגילים החשובים ביותר ביוגה. אבל ספרו של משה כהן-גיל איננו מזכיר את תורת היוגה, שחדרה לארץ מאוחר יותר, בשנות השבעים, יחד עם הערצת היוגה מהרישי ושירי החיפושיות, או להיפך. אולי אין זה פלא שמי שהביאו לישראל לראשונה את אמנויות הגוף המזרחיות היו עולי גרמניה: התרבות הגרמנית גילתה עניין עמוק בתרבויות המזרחיות בגלל האמונה הגזענית במוצאם הארי של הגרמנים, שגרם להם להתעניין בתרבויות מונגוליה והודו, וכך, זמן רב לפני שהביטלס נסעו ליוגה מהרישי ובשורת העידן החדש החלה להתפשט בעולם, הגיעה לישראל הבשורה האסיאתית דרך גרמניה.

ספרו של משה כהן-גיל ממעט לעסוק בהשפעות תרבותיות ומתמקד באישיותם ובתולדות חייהם של ארבעת האישים שהוא מתאר, שכולם הפכו למרפאים במישרה מלאה רק בשנות החמישים לחייהם, והיו אנשים פדנטים מאד, פנאטיים מאד וקשים לבריות. את ביתו של מרדכי נצח במשמר-השבעה עם השם נצח צבוע לבן באותיות ענקיות על גג הרעפים האדום של הבית אני זוכרת מילדותי, וזכור לי שתהיתי על השלט ושאלתי את הוריי על דיירי הבית, ואז שמעתי על טבעונות, שעדיין היתה זרה למשפחתי. שנים אחר כך חדל גם אבי לאכול בשר אבל אכל מדי יום דגים שאמי נאלצה להכין תמיד בדרך השמרנית שאהב. כאשר ניסתה לגוון את המתכונים והכינה דגים חריפים בנוסח מרוקאי וכיו"ב, סירב לאכול. אבי קיוה לנצח את החולי ולהאריך ימים, אבל בסופו של דבר, כשמלאו לו שבעים שנה נהרג אבי בתאונה, ובכך כמעט והגשים את הפתגם הרוסי שמי שאיננו מעשן ואיננו שותה מת בריא. רק כמעט – בניתוח שלאחר המות נתגלה שעבר התקף לב שלא ידענו עליו כלל. נראה שהעמידה על ראשו ואכילתו הסגפנית של אבי חיזקו בעיקר את כוח הסבל הידוע שלו, שלא פעם הדהים אותנו. מתי וכיצד עבר את התקף הלב שהתגלה רק לאחר מותו איננו יודעים, משום שבאורח האופייני לו לא התלונן מעולם על כאבים או מצוקה נשימתית. הוא חי ומת כשהוא עומד על רגליו, ונדמה לי שזה הדבר העיקרי המשותף למטפלים השונים – לאו דוקא הצלחת האבחונים והטיפולים, אלא הגברת היכולת לשאת את החיים וכאביהם, שללא ספק יש לה ערך טיפולי. בכל אופן בביתי הירבו לדבר על הד"ר נצח, שחשב שיחיה לנצח, כך אמרה אמי לא בלי שמחה לאיד, אך סירב לקבל טיפול לסרטן ומת בשנת 1969, בהיותו בן 67 שנים בלבד. אמי שסלדה כל ימיה מכל דבר בריא, טבעוני או ספורטיבי, עדיין חיה, אמנם בכסא גלגלים אבל בצלילות דעת. גם היא, למרות שנעזרה תמיד ברופאים והקפידה לבלוע תרופות, העדיפה לרפא את עצמה בעזרת בקבוקי וודקה וסליבוביץ', שתמיד הוכיחו את עצמם כטובה בתרופות. אבל את שיטות הריפוי העצמי שלה שמרה בסתר ומעולם לא עשתה להן שם.

כל משפחתי, וגם אנכי, שומרת מסורת שכמותי, כמובן בכלל זה, סבלה מדלקת פרקים כרונית שהתפרצה מדי פעם בהתקפי כאבים עזים. כשחוליות הגב של אמי גרמו לה כאבי תופת וכמעט שיתוק, לקח אותה אבי לבייגלמאכר בחדרה, שטיפל באנשים במסאז'ים וכוסות רוח. אמי היתה שבה כשגבה מכוסה בסימני כוסות הרוח, אבל טיפוליו של הבייגלמאכר השיבו אותה לאיתנה. לולא התעקשותו של אבי אינני מאמינה שהיתה מגיעה אל הבייגלמאכר. גם אחי זכה לטיפוליו וסיפר נפלאות על גסות רוחו העסיסית. אני פחדתי ללכת אליו ובסופו של דבר נשלחתי לאוסתיאופתית ידועה שעזרה לי מאד וגם אמרה שעמוד שדרתי עקום ותפוס כי אני הולכת כפופה מדי ועלי להרים את ראשי ולהזדקף. הבנתי מה היא אומרת ופרצתי בבכי. בית הוריי לא היה מקום שילדים יכולים להלך בו זקוף.

מאז עברו שנים רבות. למדתי לטפל בעצמי בעזרת תרגילי יוגה ותרופות סבתא שלמדתי ואספתי בשקדנות, לגמתי אינספור כוסות תה עם ברנדי ודבש, אבל נזקקתי הרבה פעמים לאנטיביוטיקה מהרופא כדי להתמודד עם דלקות הגרון החוזרות. לא הקפדתי ללכת זקוף, כי למדתי מניסיוני שכיפוף הגב בצורה נכונה יכול להגן על עמוד השדרה שלי יותר מהליכה זקופה. אני קוראת לזה הלקח היהודי שלי, ללמוד לזקוף את הרוח, אבל לכופף את הגב. אני מוכנה לקבל עצות מכולם, אבל ממעטת בהליכה לרופאים וגם למרפאים למיניהם ומסרבת לבדיקות וחיטוטים בגופי. כשכואב לי הראש אינני בולעת כדורים אלא שוכבת לישון. לרוב די בכך לפתור את הבעיה. אני תורמת את העצה הזאת לכל המעוניין בחינם: תישנו הרבה, זו התרופה הטובה ביותר. ותלכו הרבה ברגל, ותהיו שמחים, כי הצער ושברון-הלב הם גורמי המחלות הגדולים ביותר. כדי להימנע מהם צריך כמובן הרבה מזל וחסדי שמיים, ולכן הטובה והמועילה שבפרקטיקות הרפואיות היא לבקש רחמים ולהתפלל.      

משה כהן-גיל, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, פלדנקרייז, פאולה, נצח, הופה, הוצאת כתר