פונדקאות היא דה הומניזציה של נשים

אפילו המלה מבזה את הנשים: פונדקאית, כאילו אשה שהרה ויולדת תינוק היא רק אכסניה לדייר זמני, כאילו לא היה ההריון תהליך נפשי ורגשי כשם שהוא גופני. מה הן חושבות בלילות, הנשים שהרות ילדים בעבור שכר, כשהן חשות את התינוק נע בתוכן, כשהוא בועט? האם הן אומרות לעצמן שזו רק עבודה כדי להרוויח כסף? האם זה אפשרי בכלל?

ובישראל החוק מתאכזר לנשים יותר מבכל מקום אחר, כי הוא מגן על נשים נשואות ואוסר לקנותן לצורך הריון בשכר, גם לא מביצית שאינה שלהן. אשה נשואה רשאית להרות רק לבעלה, זו ההלכה. אחרת תיאסר לבעלה ולבועלה. אבל האמהות הגרושות, הקבוצה החלשה ביותר, הענייה ביותר, הפגיעה ביותר בחברה, הן מופקרות למי שיכול לרכוש את גופן, לשמש רחם להשכיר. בישראל חוק הפונדקאות הוא חוק הפקרת האשה שאיננה רכוש בעלה, היא וילדיה. דוקא הן, שהן אמהות יחידות לילדיהן, מופקרות לטיפולים הורמונלים מסוכנים, כי הריון בשכר הוא עסק כלכלי, וצריך להבטיח את מימוש העיסקה ולמקסם את הרווח, גם אם התוצאה היא הריונות מרובי עוברים, שמסוכנים עוד יותר, גם לאם, גם לילד.

אבל להן אין קוראים אמהות, גם כאשר הביצית המופרית היא שלהן. הן אינן אמורות להרגיש דבר, הן מקבלות כסף, ואולי גם יחס חביב. זה אמור להספיק. אבל זה לא מספיק. אשה שהרה ויולדת ילד איננה אכסניה, היא אם.

פעם גם לאמהות לא היו זכויות. יכלו לקחת מהן את ילדיהן בקלות. הילדים היו רכוש האב, גם כאשר לא טיפל בהם. הם היו רק רכוש, כמו אמותיהם. עדיין מרבים לחשוב על נשים כעל רכוש. גם כיום מאיימים על אמהות בביטול חזקת הגיל הרך, טוענים שזהו חוק אנכרוניסטי, אבל מנסים להחזיר את הנשים למקום שבו היו פעם, כשאפשר היה מאד בקלות לקחת מהן את ילדיהן, גם אם התוצאה היתה קשה מנשוא, גם לאם, גם לילדים.  

היום יש טכנולוגיה מתקדמת: אפשר להוציא ביציות, להשתיל ביציות, להפרות ביציות במעבדה, אפשר להטיס אנשים מארץ לארץ, מארצות עשירות יותר לאלה העניות, שהנשים בהן מוכנות להרות וללדת בשכר, שהחוקים בהן מאפשרים את הדבר. אבל האם גוף האשה שונה, האם רגשותיה שונים משהיו? והאם הכסף יענה את הכל? האם נועדה הטכנולוגיה לחזק את החזקים ולנצל עוד יותר את המנוצלים והחלשים?

שוב ושוב מנסים להרחיב את חוק הפונדקאות בישראל, שיתאפשר גם לרווקים ולהומוסקסואלים להשתמש בשירותי פונדקאיות. כעת מנסים לעשות נפשות לרעיון הפונדקאות בצל האסון בנפאל. למול התינוקות הרכים בזרועות אבותיהם שמראם שובר את הלב, מבקשים להפוך עוד ועוד נשים לרחם להשכיר,כדי שמספרן יענה על הביקוש הגדול. אבל האם די בכך שיש ביקוש כדי להפקיר כך את הנשים?

גברים הומוסקסואלים יכולים להוליד ילדים עם נשים פנויות שמעוניינות בהסדר כזה, ויש רבים שנוהגים כך. זה מחייב אותם להכיר במעמדה של האם כאמו של הילד. זה מחייב אותם לקיים תא משפחתי מורחב שגם אמו של הילד היא חלק ממנו. ניצול נשים עניות ונמוכות מעמד, ותמיד הן כאלה, הנשים שמתקשרות ללדת בשכר, כדי לקבל ילד ששייך רק לקוניו, נועד לבטל את מעמדה של האם כאם, כחברה שוות זכויות בתא המשפחתי שנוצר ובקשר עם הילד שהרתה וילדה, להעמיד פנים שהיא איננה קיימת, שהיא רק כלי, כאילו לא היתה אדם.

הזכות להורות היא זכות חשובה מאד, אבל היא איננה יכולה להתממש תוך ניצול קשה של אדם אחר, שנמצא במצב של חולשה. לא הכל אפשר לקנות ולמכור, וכדי לממש את הכמיהה להורות אפשר למצוא הסדרים חברתיים הוגנים יותר, שיוויוניים יותר, כאלה שלא רק מכירים בכך שהאשה היא אדם, אלא נותנים לכך ביטוי מוחשי, בכך שאינם מניחים לגופה לעמוד למכירה. נשים אינן צריכות להרות את ילדיהן של זולתן, ולהיפרד מהם בלידתם, אלא רק את ילדיהן שלהן. הריון הוא התמסרות גדולה של הגוף והנפש ליצירתו של בשר מבשרנו, אסור שיהפוך לעבודה או לעסק. אסור שיתממש בדרך שמתנכרת לאנושיותן של הנשים.