יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

אליס מונרו / ידידת נעורי



כשהייתי אצל ניצן בקיימברידג' קניתי שם את קבצי הסיפורים של אליס מונרו שלא השגתי בארץ, ארבעה קבצים שעוד היו חסרים לי, ומיד התחלתי לקרוא את הקובץ "ידידת נעוריי", שנדמה לי שהוא מהיפים ביותר, אם כי כבר כמה פעמים, כשסיימתי קובץ סיפורים של אליס מונרו, חשבתי שהוא היפה ביותר: הירחים של יופיטר, אהבתה של אשה טובה, ואולי גם אחרים. ברוב הקבצים יש איזשהו קשר בין הסיפורים, למרות שלא אמור להיות, ובקובץ הזה רובם עוסקים בבגידות בין בני זוג, למרות שאני אהבתי במיוחד דוקא את אלה שעוסקים באהבות לא ממומשות, שזה נושא יותר קרוב ללבי, כמו הסיפור הנפלא Meneseteung שזה אמור להיות שמה של עיירת ספר נידחת בקנדה במאה ה-19, כאילו שיחזור של סיפור ממאה קודמת, על משוררת רווקה שמשתגעת בגלל אירוע שמערער אותה, או אולי בלי קשר אליו, ואהבתי גם את סיפורו של הגבר עקור העין שמאוהב שנים רבות באשה יפהפיה שמאוהבת באחר, אבל לא מסוגל לאהוב אותה כשהיא מצדה חושקת בו. יש משהו יפה באהבות לא ממומשות, שהחיים לא יכולים לקלקל אותן כפי שהם מקלקלים את האהבות הממומשות, שבאלה עוסקים רוב הסיפורים בספר, באהבות שמומשו בשנות החמישים בנישואים והתקלקלו בשנות השבעים מסיבות שהן לא תמיד ברורות, אולי הבגידות קילקלו אותם ואולי הם היו מקולקלים מקודם. הבגידות הן מאד סתמיות. הן לא בגידות של התאהבות גדולה, המאהבים יכולים להיות מכוערים ומטופשים בהרבה מבני הזוג, והדבר היחיד שבאמת מוצא חן בהם הוא שהם מחוץ לנישואים, מחוץ למועקת הנישואים שהתקלקלו, לא בהכרח ברור למה, ולא ברור אם הנישואים נראו כמו רמאות עוד לפני הבגידה או בגללה.
בספר הזה יותר מבאחרים חשבתי על אליס מונרו הרעיה, שהתגרשה מבעלה הראשון שיחד איתו היא ניהלה חנות ספרים, והתחתנה עם בעלה השני, שאיתו היא חיה עד מותו, וכשהיא דיברה על הגירושים האלה הם נשמעו כל כך סתמיים, היא אפילו אמרה: "מה לעשות, כולם התגרשו אז", כאילו זו היתה מין אופנה, כמו תסרוקת או חצאית שכולם לבשו, וכשהיא סיפרה על פגישתה עם בעלה השני, שהכירה אותו הרבה שנים לפני שנפגשו מחדש, היא אמרה שהחליטו להתחתן כשהיו שיכורים, כאילו נישאו רק בגלל שהשתכרו. בשבילי שהנישואים שלי היו נוראים והגירושים קשים, זה נראה מאד גחמני לדבר ככה על גירושים, ולפעמים אני נאחזת בסיפורים כמו זה שבו סיפרה שבעלה התנשא על הדודות שלה ולעג להן, שאני לא יודעת אם זה קרה באמת או רק בסיפור, אבל אני חושבת שאולי היו בנישואים הראשונים שלה דברים שהיא סבלה מהם אבל לא אמרה לעצמה בפירוש שבגללם היא כבר לא רוצה את הבעל הזה, ואולי גם עם בעל שהוא לא ממש גרוע אפשר להרגיש מדוכאת, לא מדוכאת מלשון דיכאון אלא מלשון דיכוי, למרות שגם הדבר הראשון בדרך כלל בא במקביל. אולי עם הבעל שהכיר אותך כשהיית מאד צעירה ועוד לא הספקת לבנות לך חיים ומוניטין, אולי עם הבעל הזה קשה לך לממש את מי שאת באמת רוצה להיות, אולי מישהו שהכיר אותך מהתיכון או משנה א' באוניברסיטה רוצה שתישארי שם כל החיים, ואת מוכרחה לעזוב אותו בשביל שתוכלי לגדול. כמובן ההתלבטות הזאת נחסכת ממי שבעלה עוזב אותה מרצונו, למרות שעם גברים שבוגדים לא תמיד ברור מה הם באמת רוצים, לפעמים נדמה שהם רוצים לעזוב ולפעמים נדמה שהם פשוט רוצים לחיות עם שתי נשים, ושאף אחת מהן לא תתלונן, ונדמה לי שבעלי רצה שאני ארדוף אחריו, היתה לו פנטסיה שארדוף אחריו ואתחנן שיישאר איתי והוא יתנה לי תנאים, אולי ידרוש שאפסיק בתמורה את הלימודים, והוא מאד התפלא שרציתי שהוא יסתלק ובכלל לא רציתי שהוא יישאר, ורק רציתי להמשיך את הלימודים. כשבאתי לאוניברסיטה אמרו כל הזמן שהנשים באות לשם כדי לתפוס חתן, והתפלאו שהנשים נלחמו להמשיך ללמוד כשכבר היו להן בעל וילדים. ובעלי אמר שאני אלך לחוג בישול וכאלה דברים, אבל מה פתאם שאלמד לתואר שני בהיסטוריה. לפעמים נדמה לי שהוא עזב רק בגלל התקוה שזה ימנע ממני להמשיך בלימודים.
יש בקובץ הזה "ידידת נעורי" סיפור אחד שחשבתי שאליס מונרו כתבה אותו ממש על עצמה. קוראים לו Differently, אני אוהבת את השם הזה "אַחֶרֶת"', אבל בעברית הוא דו-משמעי, בעברית הוא יכול להיות תואר הפועל וגם תואר השם, כמו אשה אחרת, אבל באנגלית הוא רק תואר הפועל, והגיבורה ג'ורג'יה אומרת שאילו אנשים חשבו על זה שהם ימותו, הם היו צריכים להתנהג אחרת, אבל היא לא רוצה לומר איך אחרת, היא רק אומרת "אַחֶרֶת", כלומר differently. היא אומרת את זה אולי על החברה שלה מיה שמתה, ואולי היא מתכוונת לזה שמיה בגדה בבעלה וגם בג'ורג'יה, כשניהלה רומן עם המאהב של ג'ורג'יה, למרות שהרומן היה סתמי, או אולי נהיה פחות סתמי כשג'ורג'יה באמת התאהבה בו. ג'ורג'יה חשבה שהחיים של מיה היו אוסף של רמאויות, נישואים ללא אהבה, אפילו בגידות ללא אהבה, ושאולי בגלל זה מיה מתה. ג'ורג'יה לא רוצה לחיות חיים של רמאות, והיא מספרת לבעלה על בגידתה בו ומתגרשת ממנו, אבל ממרחק השנים לא בטוח שצדקה, לא בטוח שהיתה צריכה להתגרש, לא בטוח שיותר טוב לה עם המאהב החדש. שום דבר לא בטוח. למי שהנישואים שלו היו נוראים באמת והגירושים היו קרש הצלה שנאחזים בו ולא רוצים להרפות ממנו בגלל נוראות הנישואים, גירושים כאלה שלא ברור מדוע ולמה נשמעים לפעמים כמו פינוק או גחמה, כי אומללות בנישואים היא לא דבר שקל להבין או להסביר.      
הסיבה שחשבתי שבדמות של ג'ורג'יה במיוחד אליס מונרו מתארת את עצמה היתה העובדה שג'ורג'יה עובדת בסיפור הזה בחנות ספרים ואוהבת מאד את העבודה שלה, והאנשים אוהבים לבוא ולשתות איתה תה פטל ולדבר איתה על ספרים, ומיה מקנאה בה ואומרת לג'ורג'יה שיש לה סלון, והיא היתה רוצה סלון כזה, והיתה רוצה שתהיה לה מישרה, אפילו מישרה בחנות שמוכרים סתם דברים, לאו דוקא ספרים, אבל מיה לא מסוגלת להחזיק בשום מישרה ואפילו לא לנהל את משק הבית בלי עזרה. מיה עובדת בלהיות מיוחדת ולגרום לגברים להתאהב בה, ואולי זה מה שבסוף הורג אותה. קשה לעבוד בלהיות מיוחדת ואני לא הייתי יכולה לעבוד בזה, אבל אני לא בטוחה אם הייתי טובה בלעבוד בחנות ספרים, למרות שכשאני באה לחנות של סטימצקי ברחוב יפו לקחת את העיתונים בגרמנית, ואני מדברת עם הנשים שעובדות שם והן נשים מאד דומות לי, אני חושבת אולי הייתי יכולה לעבוד בחנות ספרים, ואם הייתי מסתדרת עם הקופה, כי אני לא טובה בכאלה דברים. הייתי אוהבת לדבר עם הלקוחות על ספרים ואולי היו לקוחות שהיו באים בגללי לחנות, אבל לא הייתי רוצה שיתחילו איתי כי זה יותר מדי מפחיד, וזאת אחת הסיבות שאני לא אוהבת לעבוד בשום מקום שבאים אליו גברים, אם כי אולי זה בגלל האדנות שבה גברים מתנהגים לנשים, כאילו בכל עבודה, לא חשוב איזו, הנשים הן המשרתות שלהם, בלי קשר לכישורים ואפילו לגיל שלהן. מיה קצת לועגת לעבודה של ג'ורג'יה, למרות שהיא עצמה לא היתה מסוגלת לעשות אותה, ואולי בגלל זה שהיא לא היתה מסוגלת לעשות אותה, וזה מעצבן את ג'ורג'יה, מעצבן שמישהו שלא טוב כמוך במשהו לועג לך, כאילו זה שהוא לא טוב במשהו שאתה מעולה בו מעניק לו יתרון עליך. אולי מזה כבר אפשר להבין שהחברות שלהן תיגמר במוקדם או במאוחר, עוד לפני שמיה פיתתה את המאהב של ג'ורג'יה.
אליס מונרו מתארת את חנות הספרים הזאת כחנות בסגנון ישן ארוכה וצרה, עם דלת שמשני צדיה חלונות ראוה, חנות פשוטה כזאת, ואני חושבת אם ככה נראתה החנות שלה ושל בעלה, ואם ג'ורג'יה זאת היא, ואם גם היא בגדה בבעלה סתם ככה ואחר כך היתה מוכרחה לספר לו ולהתגרש ממנו, כדי לא לחיות במירמה, אבל סיפורים לא מוכרחים להיות אמיתיים ובוודאי לא מדויקים, למרות שלי תמיד קשה להמציא סיפורים ודברים שלא באמת קרו, ותמיד יש לי יותר רצון לספר על מה שבאמת קרה, אבל אולי ממילא כשמנסים לספר על משהו שקרה לא תמיד מצליחים להיות מדויקים, בגלל הזיכרון שמשתבש ובגלל שעם חלוף הזמן דברים נשכחים, ובגלל שאפילו כשדברים קורים לך עצמך אתה לא תמיד מבין מה קורה לך ולמה דברים קורים. כשג'ורגיה קיבלה את המישרה היה קיץ והקיץ היה חם במיוחד והיא קנתה לה שמלות קצרות שנקשרות בצוואר וחושפות את הכתפיים והרגליים והגב, והיא נראתה כמו נערה, ולא ברור אם הלקוחות באו כי היה להם נעים לדבר איתה על ספרים, או כי הם אהבו לקנות ספרים מאשה צעירה ודי חשופה, והיה קל להם, במיוחד לגברים, לדמיין עליה דימיונות, וזה גם מה שבאמת קרה. האם ג'ורג'יה קנתה לה שמלות כאלה כי הקיץ היה חם במיוחד, או מפני שהיא כבר תיכננה לנהל רומן, וניסתה להיראות מפתה, והאם היא מצאה לה עבודה בחנות ספרים כי בעלה יצא עם חבריו למסע השיט השנתי שלו, כי הוא שירת בחיל הים ויצא עם חבריו לשעבר בכל קיץ למסע, ולא ברור אם ג'ורג'יה שנאה שהוא עוזב אותה לבד עם הילדים בימי הקיץ, או בעצם שמחה שיש לה הזדמנות להיות ברשות עצמה, ולעבוד בחנות הספרים, ואולי לנהל רומן. האם נשים מנהלות רומן כשהן מתכננות מראש לנהל רומן, או שזה פשוט משהו שקורה להן בלי כוונה. נדמה לי שלאנשים שמנהלים רומנים מחוץ לנישואים תמיד יש איזו התכוונות מוקדמת לנהל רומן, ואלה שאין להם התכוונות כזאת, זה לא ממש משנה כמה הזדמנויות יש להם, הם לא ינהלו רומן מחוץ לנישואים, והם לא ילבשו לעבודה שמלה חושפנית מדי, ולא יסירו את טבעת הנישואים מהיד כמו שהרבה גברים נשואים עושים. ויש כמובן גם אלה שגם כשהרומן נקרה על דרכם הם לא באמת מסוגלים לנהל אותו. אלה האנשים שתמיד מסקרנים אותי הכי הרבה, אלה שבעיקר חיים בדימיון, כי האהבות הדימיוניות תמיד הרבה יותר מספקות ולא מתקלקלות כמו האהבות שמתממשות, ומשום מה תמיד נדמה לי שהרומנים מחוץ לנישואים, שאמורים להיות הכי רומנטיים, הם הגרועים והמאכזבים ביותר, למרות שאינני יודעת זאת מניסיון. תמיד נדמה שאנשים שבוגדים בבני הזוג בוגדים בהם עם מישהו שהם לא היו חושבים בכלל לנהל איתו רומן או להתחתן איתו אילו היו לבדם, ורק העובדה שהם כבר נשואים הופכת אותו לבן זוג מתאים. אנשים שמנהלים רומן מחוץ לנישואים הם הכי פחות בררנים, אולי מפני שהם לא מעלים בכלל בדעתם לאן יכול להוביל אותם רומן, בוודאי הם לא מעלים בדעתם עד כמה הם יהרסו לעצמם את הנישואים, מבלי יכולת תיקון, ורק שנים אחר כך הם יחשבו לעצמם שאולי כל זה היה לגמרי לגמרי טיפשי. אבל אני לא יודעת למה אליס מונרו התכוונה בכך שאילו האמנו שנמות היינו מתנהגים אחרת. האם אנשים שמאמינים שהם ימותו בוגדים פחות או יותר? אינני יודעת. איך זה בכלל קשור לאמונה במות, או אולי היא בכלל התכוונה למשהו אחר. אני חושבת שזה סיפור קצת עצוב למרות שהוא לא העציב אותי כמו סיפורים אחרים. כנראה שלא הייתי יכולה לעבוד בחנות ספרים וגם לא לנהל רומן, אבל אולי אלה דברים שיכלו לקרות לי ולא קרו, ואולי זה בכלל לא אומר שום דבר.