יום שבת, 16 באפריל 2016

רחבעם זאבי, הפשע, הטרנספר והימין



רק חלק מהדברים ששמעתי בתחקיר "עובדה" על רחבעם זאבי היו לי חדשים. חלק גדול מהדברים אני זוכרת בזמן אמיתי: את שיחת הטלפון בין זאבי לבין טוביה אושרי ואהרוני המכונה "גומאדי", שבה התבקש לבוא לסייע לרוצחים שזה עתה רצחו שני בני אדם, ואמר שאם צריך יבוא. זו איננה רכילות, כפי שטוענים מגיניו של זאבי, אלא הקלטת משטרה שעקבה לא אחרי זאבי אלא אחרי שני הרוצחים, וכך הקליטה את השיחה עם זאבי, שהתפרסמה בכל כלי התקשורת. לא היו למשטרה הוכחות שזאבי אכן נפגש איתם וסייע להם, ולכן לא הועמד לדין בסופו של דבר. אבל העננה מעל ראשו של זאבי וקשריו עם העולם התחתון מעולם לא הוסרה. והיה כמובן הפיצוץ בדירתה של העיתונאית סילבי קשת, שגם הוא לא פוענח בזמן אמיתי. רק שנים רבות אחר כך, כשכבר לא פחדו להיענש, סיפרו אושרי ואהרוני שזאבי אכן סייע להם לאחר שביצעו את הרצח הכפול, ושאת הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת ביצעו אנשיהם בהוראתם, לאחר שזאבי ביקש מהם "לטפל" בקשת, שכתבה על עלילותיו בטורה בעיתון הארץ, תחת הכותרת "החנרל המקסיקני קסטנייטאס". סילבי קשת לא פירשה בשמו של זאבי, אבל כל המדינה ידעה למי הכוונה. כולם ידעו. כולם ידעו ודיברו על משה דיין ועל רחבעם זאבי, שהיו חברים, והיו מעל החוק. איש לא העז להעמיד אותם במקומם, כל שכן להעמיד אותם לדין. הקלטת המשטרה, שאישרה את השמועות שרווחו עוד קודם לכן על קשריו של זאבי עם העולם התחתון, לא עודדו אנשים להתלונן או להתעמת. גם לא הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת. השיח המפוחד על התנהגותם של משה דיין ורחבעם זאבי לא היה רכילות וגם לא ביוש וגם היום איננו כזה. זהו שיח על התנהגות נפשעת שלא סוכלה ולא נענשה בגלל מעמד וקשרים. ברוסיה מדברים כך היום על פוטין ומקורביו, ומדי פעם מוצאים גוויות של אנשים שפתחו את הפה. במקרה של סילבי קשת זה לא היה רחוק מזה. למען האמת השיח הציבורי מאז שידור הכתבה מרתיח אותי בעליבותו ובפחדנותו. גם דיין וגם זאבי מתים מזמן. זאבי אכן נרצח על ידי מחבלים. זה לא הופך איש מהם לקדוש. מדובר באנשים שהיו במרכז הזירה הציבורית וההיסטוריה של מדינת ישראל. אי אפשר להתייחס אליהם כמו לאזרחים רגילים שזכאים להישכח. הם מעולם לא היו אזרחים רגילים, ואילו היו אזרחים רגילים, היו מגיעים לכלא ולא לממשלה. כמובן שאילו היו אזרחים רגילים, לא היו חולמים להרשות לעצמם להתנהג כפי שהתנהגו.
גם למשה דיין וגם לרחבעם זאבי יש עדיין הרבה מאד כוח, שנים רבות אחרי מותם, ויש להם מגינים שמרוב מאמץ להגן רק חושפים את מידת הסיאוב. "מה הוא היה צריך לעשות?" אמרה בתו של זאבי, "רות דיין אמרה לו בוא תיקח את האריה, זה הסמל של הפיקוד שלך". שהרי מה יותר נורמלי לאלוף פיקוד מלהחזיק אריה ולביאה בכלוב במטה הפיקוד שלו, ולשחרר אותם כשבאים אורחים כדי להפחידם עד מות? מאין בכלל הגיעו חיות הבר האלה לידי משה דיין? מגן חיות בשטחים הכבושים? ממתי רשאים אזרחים או אנשי צבא להחזיק בחיות טרף ולתת אותן במתנה, כאילו מדובר בחתולים? כל מה שנוגע להתנהגותם של אנשי צבא ושרים, גנרלים בפועל ולשעבר, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נושא שחייבים לעסוק בו, כי למעשי ההפקרות שהירשו לעצמם אנשי הצבא המהוללים היו תוצאות שנותנות את אותותיהן עד ימינו אלה. בניגוד למה שמרבים לטעון, אווירת ההפקרות ופריעת החוק בשטחים איננה התדרדרות מאוחרת, והיא לא החלה עם מתנחלי גוש אמונים, אלא תוך כדי המלחמה ובסמוך אליה. ההפקרות והגזל התחילו מיד ומעולם לא חדלו. ההתחלה היתה סימן לבאות. משה דיין ורחבעם זאבי היו מסמלי המלחמה ההיא, וממעצבי אופיה של מדינתנו אז ומאז. זה היה סוד כוחם וזה היה שורש הרע. הסיפור של דן חמיצר על גופת המחבל שהוטסה מעל כפרים ערביים, הסיפור של רפי איתן על רצח שבויים, הסיפור של איתן הבר על הצמדת אקדח טעון לרקתו וסיכון חייו, האיומים על עיתונאים, ההתנכלויות כלפיהם, סיכון חייהם, כל אלה הם חלק מתרבות הסיאוב שלאחר מלחמת ששת הימים, גם אם המקרה של רחבעם זאבי היה הקיצוני ביותר מביניהם. לא רק שמותר לדון בהם, חייבים לדון בהם.
בכל תפקיד שהתמנה אליו זאבי היו מחאות. כשהקים את מפלגתו שדגלה בטרנספר הוגשו עתירות לפסול אותו, אבל הוא הצליח לחמוק מפסילה בטענה שהוא דוגל בטרנספר בהסכמה. צר לי, אבל לעניות דעתי טרנספר בהסכמה הוא אוקסימורון. לא יכולתי שלא לחשוב על מושג ההסכמה אצל זאבי בהקשר של החיילות והנשים שפגע בהן, וגם על כך שמעתי הרבה מאד שנים לפני תחקיר עובדה. אם יש משהו שמרתיח אותי זאת האמירה שהכללים השתנו, כאילו בעבר אונס ומעשי מגונים היו מותרים. אבל על רחבעם זאבי פחדו להתלונן, מאותן סיבות שפחדו להתלונן על פשעיו האחרים. היו הרבה סיפורים גם על התעללות בחיילים וניצול של חיילים. שום דבר לא נבדק לעומק. מישהו תמיד דאג לשמור על רחבעם זאבי. היו לו המון חברים מהפלמ"ח. אפילו שולמית אלוני היתה חברה שלו, וסיפרה איך רצו להוציא יחד עיתון. מאיר כהנא היה זר ומוזר, עולה מארצות-הברית ואדם דתי עם מבטא זר ועולם מושגים זר לישראלים. רחבעם זאבי היה צבר ופלמ"חניק ואלוף ואיש ההתיישבות ואדם חילוני, בכל מובן אדם ללא אלהים. הוא היה משלנו, ושום פשע או מעשה מפלצתי לא מנע ממנו להגיע לצמרת הצבאית והמדינית.
ואז היה רצח רבין, ויום הזיכרון לרצח רבין, והשיח על מורשת רבין. הימין בלע ונחנק והתפלץ. רצח רחבעם זאבי נפל לידיהם כמציאה של ממש. לולא רצח רבין, זאבי היה זוכה לכל היותר לאיזו אזכרה צנועה, אבל זאבי נרצח בידי מחבלים חמש שנים לאחר רצח רבין, והימין בישראל לא יכול היה שלא להתנפל על ההזדמנות לסדר גם לעצמם קדוש מעונה. אמנם ההקבלה לא היתה מלאה. זאבי נרצח בידי ערבים, לא בידי יהודי מן השמאל, אבל בימין רגילים להאשים את השמאל, או ליתר דיוק את כל מי שמדבר על פשרה או יחס הוגן לערבים, במותם של יהודים מידי מחבלים ערבים, ככה שרצח זאבי היה טוב מספיק כדי להעניש את השמאל על יום הזיכרון לרצח רבין ועל העיסוק ברצח רבין, ועל רגשי האשמה המוצדקים שמעורר רצח רבין באנשי הימין, והאיש רחבעם זאבי, על קשריו המוכחים עם רוצחים מהעולם התחתון, על מעשי ההתעללות שלו באנשים והאימה שהטיל על אנשים, ועל המורשת הפוליטית שלו, הרעיון המפלצתי של טרנספר של תושבים ערבים, הועלה בעזרת תקציבי מדינה מופרכים של מיליונים לדרגת מקבילו של יצחק רבין מן הימין, ואותם חברי ליכוד שנתנו יד לחוק ההנצחה המביש שלו, רצים כעת להגן עליו בטענה של אחרי מות קדושים אמור, וכמובן גם על עצמם הם מגינים. אבל הבחירה ברחבעם זאבי כדמות להנצחה מעולם לא הוסיפה כבוד לימין, כי את האמת אי אפשר להסתיר לעד, וגם מיליונים רבים אינם מכסים על כל פשעים, והבחירה בזאבי כדמות להנצחה, וההגנה על הבחירה המעוותת הזו, רק חושפת את חרפתו של הימין.