שעת התה של סבתא

מריה תֵּרֵסָה המכונה תרה, ואליסיה ואנחליקה וחִימֶנָה וחֵמָה הן חברות מבית הספר התיכון בסנטיאגו שבו למדו לפני ששים שנה, ומאז התיכון הן נפגשות פעם בחודש אצל אחת מהן לתה של מנחה. פעם הן היו יותר, אבל כמה מהחברות כבר הלכו לעולמן. המפגשים שלהן מתוכננים בקפידה: השולחן עמוס בכל טוב, כריכים ועוגות ועוגיות, בקנקן התה הרותח נפתחים פרחי רוזמרין, והכיבוד מוגש בכלי חרסינה מעוטרים. הן מגיעות למיפגש לבושות בקפידה, שערן עשוי ושפתותיהן משוחות. הפנים שלהן חרושי קמטים, אבל הן משתדלות להיראות במיטבן. קל לראות שהן נשים אמידות, שתיים מהן נישאו לאנשי צבא. הן קתוליות אדוקות, ובבית הספר התיכון שבו הכירו לימדו נזירות והיתה משמעת נוקשה. חינכו אותן להינשא בבתוליהן ובהקדם, לא עודדו אותן להמשיך בלימודיהן אחרי התיכון. הן היו רעיות ואמהות, ואת חייהן עיצבו הנישואים, או היעדרם: חמה לא נישאה מעולם, והיא שונאת שהן מדברות על נישואים ואהבה. לאנחליקה היה בעל בוגדני שמירר את חייה, אבל כעת הוא קשיש חסר אונים שהיא מטפלת בו, גם פפה, בעלה של חימנה, היה אדם קשה, וחימנה איננה מצטערת ביותר שהיא אלמנה. תרה לעומתן מדברת על בעלה המת כמו נערה מאוהבת, אבל אליסיה מטיחה בה שהיא עושה לו אידיאליזציה, שהוא היה מאד נוקשה, ותרה אכן מספרת שלא רצה שתמשיך בלימודיה ולא אהב שהלכה ללמד שיעורי דת בבית ספר. אבל תרה אוהבת רומנטיקה. היא אוהבת לראות סרטי אהבה, היא שרה להיטים רומנטיים ישנים, היא חיה כל העת את האהבה הגדולה של חייה, ואולי גם בורחת לחלומות מן הצער הגדול שלה: בתה פרנסיסקה הלוקה בתסמונת דאון, שהיא דואגת מאד מה יקרה איתה לאחר מותה. פרנסיסקה מתלוה לתרה למיפגשים, ומנגנת בחלילית, וכל הנשים מריעות לה, ואז היא מאושרת. אבל כשהיא מנגנת פניהן מלאות צער ורחמים.

מייטה אלברדי, שביימה את הסרט על סבתה וחברותיה, אמרה שהשתיקות במיפגשים היו חשובות לפעמים יותר מהדיבורים. הסיפורים חזרו על עצמם: זיכרונות נעורים, אהבה, נישואים, מחלות, מות.  בסרט אין דיבורים על פוליטיקה, לא בהווה ולא בעבר. בין המבקרים היה מי שתהה מה עשו בעליהן של הנשים, בפרט אנשי הצבא שביניהם, בפרט בימי הדיקטטורה האכזרית בצ'ילה. אבל שיחותיהן של הנשים נגעו אך ורק לעניינים אישיים, לכל היותר נזכרו בלהיט ישן ונהנו לשיר אותו. כולן נשים לבנות, ולכולן משרתות פרואניות ממוצא אינדיאני. הן מדברות למשרתות בנינוחות, בנועם. נזהרות בלשונן. כשאנחליקה מתחילה לדבר על ניצול מיני של משרתות, נכנסת המשרתת הפרואנית לחדר והיא משתתקת נבוכה. נימוסים טובים הכרחיים, גם אם השיחה לובשת לעתים אופי נועז, חסר רחמים.

במיפגש האחרון תרה אומרת שבזמן טיפולי הדיאליזה הארוכים היא חושבת על המיפגשים עם החברות, וזה מעודד אותה. במשך חמש השנים שהסרט מתאר בריאותה של תרה מידרדרת, והדבר ניכר בה. העליזות שאיפיינה אותה בתחילה הולכת ונעלמת. ובכל זאת הסרט הזה מחמם את הלב הרבה יותר משהוא עצוב.

קשה שלא לחשוב איך אפשר לשמור על יציבות כזו, קביעות כזו בחיים, להיפגש מדי חודש במשך למעלה מששים שנה. אי אפשר שלא לקנא בידידות הזאת בין הנשים, שתומכות זו בזו לעת זיקנה, אחרי חיים שלמים שחיו יחד. היכן בחיים של ימינו יכולים אנשים להיפגש מדי חודש במשך ששים שנה מאז התיכון ולא להחמיץ אף מיפגש? האם צ'ילה הזו בדרום-אמריקה התקיימה מחוץ לזמן, או שהנשים האלה חיו וחיות באיזו מין בועה? או שגורל היהודים במאה העשרים הוא זה שהפך סיפור כזה לבלתי אפשרי לאלה שנולדו בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה? אני חושבת על הסרט הנפלא "מועדון בית הקברות", אבל הסיפורים בו הם סיפורי שואה והגירה. האם היותו של "שעת התה" כל כך בלתי אפשרי, רחוק מכל מה שביכולתי לדמיין, הופך את הסרט הזה לכה קסום בעיני?

או שאלה דמויות הנשים שנכנסות אל הלב, הנינוחות והכנות שבה הן מדברות, הלגלוג הקל שאיננו פוגע באמת, ההקשבה הסבלנית זו לזו, וזה שהן אוכלות. בפה מלא, כמה קשה לכנס חבורת נשים סביב שולחן עמוס מטעמים, ולראות אותן באמת אוכלות, מחסלות כריכים גדושים ועוגות קרם ענקיות. כמה נעים להביט בנשים אוכלות בהנאה, מבלי לטעון שהן בדיאטה, שכבר אכלו בבית והן לא יכולות להכניס פירור, מבלי לבקש פרוסה קטנטנה ולהחזיר חלק ממנה. כמה שנאתי את ההצגות האלה, שהוציאו לי את החשק לארח חברות. האם גם אלו נימוסי שולחן טובים שנלמדו כמו התפילות והברכות, שעיקרם מה שרציתי תמיד לומר לחברותי: דיאטה תעשו בבית, כשאתן מוזמנות למסיבה, תאכלו בשמחה ואל תעשו הצגות ותתעללו במארחת, שטרחה על הכיבוד שעות.

ואולי רק הנשים האלה, שמאז ילדותן הוטלו עליהן כל כך הרבה איסורים ומגבלות, יודעות להעריך את החירות להינות מאוכל טוב ומשיחה עם חברות? אולי ההתבוננות בנשים הזקנות האלה, שנאמנות כל כך לחברות נעוריהן, משום שרק בנעוריהן במנזר הנוקשה יכלו להכיר חברות, לא הותר להן ללמוד במכללה או באוניברסיטה, ומיד לאחר בית הספר הן נכלאו בנישואים, טובים יותר או פחות, ורק בסתיו חייהן הן סופסוף חופשיות, ויודעות להוקיר את החופש המוגבל הזה שסופו במחלה ומות, אולי ההתבוננות בהן מזכירה לנו בצער כמה מוגבלות וכלואות הנשים בעולמנו החופשי כביכול, כשאינן מעזות אפילו לאכול פרוסת עוגה ברשות הרבים? כולם היו תמימי דעים ש"שעת התה" הוא סרט על ידידות, והוא אכן כזה, אבל מעבר לכך הוא גם סרט על מתחם מוגן שנשים יוצרות לעצמן כדי לחוות מידה קטנה של חירות שדרושה כדי למלא את הריאות באוויר ולהמשיך לחיות.

אל תחמיצו את "שעת התה" כשיוקרן שוב בערוץ 8, אמנם בגירסה מקוצרת של 55 דקות – הסרט המלא נמשך שבעים דקות, והלואי שגם יוקרן במלואו, כי בסרט שכל דקה בו יקרה ללב, קיצוץ של רבע שעה הוא קיצוץ נורא. אל תחמיצו את הסרט הזה ואת הנשים האלה שחיות את החיים במלואם כל עוד אפשר לחיות אותם, ואינן מבזבזות דקה על העמדת פנים תפלה, כי כשמאמצים בשתי ידיים את החיים שמוצעים לך, הרבה יותר קל להשלים עם המות הבלתי נמנע.           

מתוך הסרט