דחיית ילודה והתשוקה לסבתאות

עוד בחודש ינואר כתבה בתי ניצן, ד"ר ניצן פרי-רותם, את רשימתה "חומקים מן החסידה: מדוע אנשים דוחים הבאת ילדים לעולם עד ש(כמעט) מאוחר מדי?", בבלוג של קבוצת המחקר Reprosoc שהיא חברה בה, במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת קיימברידג'. כשהיא סיפרה לי שהיא כותבת על כך, שאלתי אם זה מניסיון אישי, והיא צחקה, ואני קצת בכיתי כשקראתי את הרשימה, כי אני מאד מאד משתוקקת להיות סבתא. עוד בהיותי אם צעירה – בגיל 22 ילדתי את בתי הבכורה, דימיינתי את עצמי בזקנתי מוקפת נכדים, צופה איתם בסרטים מצוירים ובהצגות לילדים, אופה איתם עוגיות ומנדנדת אותם בגן השעשועים. עכשיו כבר לא אכפת לי לראות את הנכדים בעיקר בסקייפ, שרק יהיו. כשידידות מתלוננות באוזני על כך שהן מבלות עם הנכדים כל חופשת הקיץ, אני אומרת להן תגידו תודה שהם ישנם ושהם קרובים. כמובן שאני מאד גאה בבנות שלי ובכל מה שהן עושות, ואני רוצה שתהיה להן קריירה משגשגת, אבל אני גם רוצה להיות סבתא. לא רק רוצה, משתוקקת בכל לבי.

ניצן כתבה שרוב האנשים שאין להם ילדים דוקא כן רוצים ילדים, אבל הם דוחים ודוחים את הולדת הילדים עד שלפעמים מאוחר מדי. לפעמים בגלל שלא מצאו את בן הזוג המתאים, ולפעמים בגלל שוק העבודה התובעני שמקשה לפנות זמן לחיי משפחה, וגם בגלל שאפשר, בגלל שיש אמצעי מניעה יעילים ואפשר להפריד את חיי המין מהולדת ילדים, אבל אמצעי מניעה יעילים ישנם כבר עשרות שנים, ודחיית גיל הנישואין הולכת ועולה דוקא בעשורים האחרונים. השבוע פירסם הניו יורק טיימס שני מאמרים משני קצוות תבל: סין ואיטליה, ובשתיהן נשים צעירות דוחות את נישואיהן ואת לידת הילדים, וגם מסתפקות בילד אחד, למרות שבסין כבר אפשר ללדת שני ילדים, ובתי ניצן אמרה לי שבכל מזרח אסיה, לא רק בסין ששם כפו את מדיניות הילד היחיד, אלא גם במדינות כמו דרום-קוריאה ויפן, אנשים מסתפקים בילד אחד כבר די הרבה זמן, ממש כמו באיטליה, ששם מתלוננות האמהות שהמדינה לא עוזרת מספיק, חסרים מעונות יום והפרטיים יקרים מאד, וכמו שאמרה אחת האמהות, מערכת הרווחה העיקרית באיטליה זה סבא וסבתא. אולי המצב באיטליה יותר קיצוני בגלל המשבר הכלכלי שם, אבל בעיקרון אני חושבת שבכל העולם יותר קשה עכשיו לאנשים לגדל ילדים, כי שני בני הזוג עובדים, והעבודות המודרניות דורשות הרבה שעות עבודה והמון נסיעות לארץ ולחו"ל, וקרובי משפחה אינם מתגוררים בסמיכות כמו שהיה מקובל פעם, כשאני גדלתי בבית סבתי יותר מאשר בבית הורי, ויותר קשה לקבל קביעות בעבודה והיחס לעובדים נצלני ומזעזע בצורה שיותר מזכירה את תקופת המהפכה התעשייתית מאשר את תנאי העבודה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. שום דבר בסביבת החיים העכשווית איננו מעודד גידול ילדים, ובמקום לעזור לצעירים, מעליבים אותם שהם לא מספיק חרוצים ומסורים ונאמנים ושהם רק רוצים לבלות, למרות שהם עובדים הרבה יותר שעות מההורים שלהם וגם אם שכרם סביר, הם מקבלים הרבה פחות תנאים סוציאליים ובעיקר פחות ביטחון תעסוקתי. אבל ניצן כותבת שרוב האנשים שנשאלו במחקרים דוקא לא ציינו גורמים כלכליים או שאיפות מקצועיות כסיבה לאי הבאת ילדים לעולם. יותר אנשים אמרו שהם רוצים לשמור על עצמאותם וסגנון חייהם, אבל אולי המשתנים האלה כוללים מבחינתם גם עבודה. הנשים הסיניות שדוחות נישואים והבאת ילדים לעולם אמרו שהן רוצות להתפתח אישית, וגם שהן מחכות לאהבה אמיתית, ולא מוכנות להתחתן בלי אהבה רק בשביל לא להיות לבד. המומחים הסינים אמרו שבגלל שהיום הנשים מפרנסות את עצמן, הן לא מחפשות גבר שיפרנס אותן, ולכן אין להן תמריץ כלכלי לנישואים. הממשלות בעיקר מדברות ולא מציעות עזרה ממשית לצעירים. באיטליה שרת הבריאות יזמה קמפיין של כרזות כמו למשל "ליופי אין גיל, לפוריות יש", והכרזות האלה רק הרגיזו את האנשים, אז הורידו אותן. האמהות הצעירות באיטליה רוצות מעונות יום זולים ולא הטפות מוסר.

גם בישראל גיל הנישואים עולה וכמובן גם גיל הילודה, אבל אצלנו עדיין הריבוי הטבעי גבוה מאד. בישראל נולדים כמאה ושמונים אלף תינוקות בשנה. באיטליה שיש בה ששים מיליון תושבים, יותר מפי שבעה מאוכלוסיית ישראל, מספר התינוקות הנולדים בשנה נמוך מחצי מיליון, בערך פי שתיים וחצי מישראל. אבל גם בישראל הורים מאד מתלוננים על הקושי לגדל ילדים, על ההוצאות הגבוהות ועל החופש הגדול הארוך מדי. צריך כפר שלם לגדל ילד, והיום רוב האנשים לא חיים בכפר: אבי הכיר היטב את כל בני דודיו, ומדי קיץ נשלחו בני הדודים לבלות אלה אצל אלה, מה שהקל מאד על ההורים. אני בקושי מכירה את בני דודי, בנותי מכירות את בני דודיהן עוד פחות. היום חיים רוב האנשים בסביבה עירונית בלתי ידידותית לילדים ורחוק מקרובי משפחתם, והורים מגדלים את ילדיהם לבדם. גם אני גידלתי את בנותי לבדי, אבל זה הדבר שהכי רציתי לעשות. בשבילי ובשביל אחי המנוח גידול הילדים היה תיקון לילדותנו העצובה בבית נטול אהבה. אחי זכה לגדל חמישה ילדים, ואני תמיד הצטערתי שיש לי רק שתי בנות. אינני מסוגלת כלל לתאר את עצמי ואת חיי ללא בנותי. לפעמים בא לי לומר לבנותי שאם הייתי כמותן הן לא היו בכלל בעולם, וזה היה מאד עצוב, אבל אולי המחשבה הזאת כועסת מדי, ואני לא רוצה לכעוס עליהן. לפעמים אני חושבת שאולי הן חוו אותי כאם עצובה מדי, שזה בכלל לא היה בגללן אלא בגלל נישואי האומללים וסיבות אחרות, שאולי הן זוכרות לרעה את המצוקה הכלכלית שחווינו כמשפחה חד-הורית, ולכן הן רוצות להיות בטוחות שהן תוכלנה תמיד לעבוד ולהרויח כסף, שילדים יכולים להקשות על זה, או שאולי הן חושבות שויתרתי בגללן על קריירה, שגם זה לא נכון, דוקא קיבלתי הצעות עבודה טובות והן לא יצאו לפועל בגלל שממשלת גרמניה הפעילה לחצים עזים על מעסיקי הפוטנציאלים לא להעסיק אותי, ולהיותי אם לא היה שום קשר לכך. מוזר לאן שהחיים לוקחים אותך ואיך שדברים מתגלגלים. אמרתי פעם לניצן שאני רוצה שיהיו להן חיים יותר טובים משלי, והיא אמרה שהיא חושבת שזה כבר נכון, וזה גורם לי הרבה אושר וסיפוק להיווכח שהחיים שלהן טובים יותר מכפי שיכולתי לדמיין אפילו שחיים יכולים להיות טובים, ויחד עם זאת אני מאד רוצה שיהיו להן ילדים לא רק בשבילי, אלא קודם כל בשבילן, כי מה עוד בחיים מאפשר לנו לברוא אדם בצלמנו כדמותנו ולהרגיש קצת כמו אלהים חוץ מלידת ילד, ואיזו חויה תישווה ליציאה מבית החולים עם תינוק על הידיים, ומה גורם לאדם להרגיש שחייו היו שווים ורבי ערך, יותר מהתבוננות בילדיו הבוגרים.  

עוד רשימה של ניצן בבלוג רפרוסוק: ילד בזמנו: האם לדון בפוריות בבתי הספר?

מאמר של ניצן על דת ופיריון במערב אירופה   

האתר של ניצן