יום שבת, 31 בדצמבר 2016

ד. ה. לורנס / ניצן לבן, ניצן שקד



ליום הולדתה של בתי ניצן, שחל בראשון בדצמבר, תרגמתי בסופו של דבר את שירו של ד. ה. לורנס "עבודה", אך חשבתי תחילה לתרגם את שירי הניצנים של ד. ה לורנס. השיר הקצר והיפה "ניצן לבן" הוא כמעט שיר יום הולדת:


ד. ה. לורנס / ניצן לבן

לְבָנָה זְעִירָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה, כְּמוֹ פֶּרַח יַסְמִין יָחִיד,
תְּלוּיָה לְבַדָּה מֵעַל חַלּוֹנִי, בַּעַלְוַת חוֹרֶף לֵילִית.
זַכָּה כְּנִצַּת-לִימוֹן, רַכָּה כְּמֵי גֶּשֶׁם זַכִּים,
זוֹהֶרֶת, אַהֲבַת נְעוּרַי הַלְּבָנָה, שֶׁשּׁוּם חֵטְא לֹא יַכְתִּים.


אבל "ניצן שקד" של לורנס הוא שיר קשה, רחוק מאד מאווירת הנועם של "ניצן לבן", שיר קשה שנושאו הוא גלות המשורר באיטליה, במיוחד בסיציליה, מסתיו 1919 ועד חורף 1922, אז התגורר רוב הזמן בעיירה היפהפיה פונטנה וקיה, לאחר שעזב את אנגליה לצמיתות בעקבות פרשה לא ברורה בימי מלחמת העולם הראשונה, שבה נחשד בריגול לטובת גרמניה וגורש ממקום מגוריו. זו היתה חוויית הגירוש השנייה של לורנס, לאחר שבעת שהותו עם אהובתו פרידה בביתה במץ נעצר כמרגל בריטי – לא היה מנוח ללורנס בחייו: הרומן השערוריייתי שלו עם פרידה הגרמניה שהיתה נשואה למורהו ואם לילדים, וכתביו שנחשבו באנגליה הויקטוריאנית לפורנוגרפיים, דנו אותו לאובדן מולדתו, ומאז 1919 הפך לגולה ונודד מתמיד, ניסיונותיו בשנת 1923 לשוב לאנגליה ולאחר מכן להתיישב בארצות-הברית, לא עלו יפה, והוא שב לאיטליה, וליד פירנצה חי עד מותו משחפת בטרם מלאו לו 45. לעתים מתוארים גלותו ונדודיו של לורנס כבחירה רומנטית של משורר צמא לנופים אקזוטיים, אבל נדמה שהאמת רחוקה מכך: הגלות והנדודים הבלתי פוסקים העשירו מאד את יצירתו, אך פגעו קשות בפרנסתו ובבריאותו וכנראה שהביאו למחלתו ולמותו המוקדם.
בשירו רב-העוצמה "ניצן שקד" המתאר את פריחת השקד המוקדמת בסיציליה כבר בחודש דצמבר, נותן לורנס ביטוי לכאב הגלות, בדומה לכאב העצים שנעקרו ממולדתם, "כמו להבים שהוצאו ולא הושבו לנדנם, נחרצו והשחירו", כמו גם להתפעמותו מכוח החיים והפריחה של העצים העירומים שטרם לבלבו, וגזעיהם החשופים מעלוה דומים בעיניו כעשויים מברזל, דימוי שמופיע גם בשיר "עצי שקד עירומים", שאת תרגומו אביא בהמשך, שיר שנכתב אף הוא, כנראה במועד מוקדם יותר, בהשראת אותו חיזיון של עצי שקד עירומים בסיציליה, וחולק כמה דימויים עם "ניצן שקד", כך שיש בו כדי להבהיר במעט כמה מן הדימויים הקשים להבנה בשיר זה. "ניצן שקד" נכתב ככל הנראה בתקופת חג המולד, ובין דימוייו החזקים מופיע ישו בגת שמנים, המקום שבו נתפס, ישו הצלוב המת והקם לתחייה מתגלם בפרחי השקד המנצים על הגזעים והענפים העירומים מעלוה, שלבם האדום נקשר בדמו של ישו הצלוב, ופריחתם בתחייתו לאחר הצליבה. העירום של העץ ולבו המתגלה של הפרח נקשרים הן לדמו, והן לעירומו של ישו הצלוב, אך נושאים גם מסר ארוטי שמשוטט בין שבריריות של עירום גברי לניצן שלבו אדום כדימוי של איבר מין נשי, ואולי אף נרמזת בו זהותו המינית המורכבת של לורנס, כמו גם חוויית הרדיפה והיסורים שלו עצמו, ותקוותו לפריחה מחודשת בגלותו, כניצן השקד.


ד. ה. לורנס / ניצן שקד

אֲפִילוּ בַּרְזֵל יָכוֹל לִצְמוֹחַ,
אֲפִילוּ בַּרְזֶל.

זֶהוּ תּוֹר הַבַּרְזֶל,
אַךְ הָבָה נִתְעוֹדֵד
לִרְאוֹת בַּרְזֶל נִשְׁבָּר וּמֵנֵץ
לִרְאוֹת בַּרְזֶל חָלוּד מִתְנַשֵּׁף בְּעַנְנֵי פְּרִיחָה.

עֵץ הַשָּׁקֵד
קְרָסֵי בַּרְזֶל עֵירוֹמִים שֶׁל דֶצֶמְבֶּר צוֹמְחִים מִן הָאֲדָמָה.

עֵץ הַשָּׁקֵד
שֶׁכְּמוׁ נָחָשׁ יוֹדֵעַ אֶת הַקַּטְלָנִי שֶׁבָּרְעָלִים,
בִּמְּרִירוּת עִלָּאִית.

עַל הַבַּרְזֶל וְעַל הַפְּלָדָה
פְּתִיתִים מוּזָרִים כִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג, פִּסּוֹת מוּזָרוֹת שֶׁל שֶׁלֶג,
פֵּירוּרִים מוּזָרִים שֶׁל שֶׁלֶג נָמֵס.

אַךְ טָעוּת בְּיָדְךָ – הֵם אֵינָם מִן הַשָּׁמַיִם
מִתּוֹךְ הַבַּרְזֶל, וּמִתּוֹךְ הַפְּלָדָה,
הֵם אֵינָם צוֹנְחִים מִן הַשָּׁמַיִם, אֶלָא פּוֹרְצִים מַעְלָה,
בְּאֹרַח מוּזָר פּוֹרְצִים מַעְלָה מִן הַדְּחִיסוּת הַתַּת-קַרְקָעִית
לְאֹרֶךְ הַבַּרְזֶל, אֶל הַפְּלָדָה הַחַיָּה
בִּשְּׁנָצֵי וָרוֹד-עַז וּפְתִיתֵי שֶׁלֶג וָרוֹד-חִוֵּר
מַצִּיגִים לָעוֹלָם בְּשׂוֹרָה נַעֲלָה.

לֹא, אֵיזֶה לֵב שֶׁל אֱמוּנַת-עַל עֲנוּגָה,
שׁוֹבֵר-בַּרְזֶל,
חֲרָבוֹת חֲלוּדוֹת שֶׁל עֲצֵי שָׁקֵד.

עֵצִים סוֹבְלִים, כְּמוֹ גְּזָעִים, לְא­ֹרֶךְ דוֹרוֹת.
הֵם נוֹדְדִים וְגוֹלִים, חַיִּים דוֹרוֹת בַּגָּלוּת.
כְּמוֹ לְהָבִים שֶׁהוּצְאוּ וְלֹא הוּשְׁבוּ לִנְּדָנָם, נֶחְרְצוּ וְהִשְׁחִירוּ,
הָעֵצִים הַנָּכְרִים בְּאַרְצוֹת נֵכָר, וּבְכָל זֹאת –
לֵב הַנִּצָּן,
לֵב הַנִּצָּן הַבִּלְתִּי מִתְכַּלֶה!

הַבִּיטוּ בַּגֶּפֶן הַשַּׁבְרִירִית הַמְּצֻלֶּקֶת, שֶׁאֵין שַׁבְרִירִי וּמְצֻלָּק מִמֶּנָּה,
אַךְ צְפוּ בָּה מְטִילָה עַצְמָה חוּצָה לָאָרֶץ
בִּנְּטִישָׁה רַעֲנָנָה שֶׁל הַגֶּדֶם הַפָּצוּעַ הַקָּטָן.

אֲפִילוּ אֶת תְּאֵנַת הַגּוּמִי הָעַקְשָׁנִית, הַנּוֹחָה לְרַצּוֹת,
אֶפְשָׁר לִמְּנֹעַ מִלִּגְדֹל, אַךְ הִיא תִּפְרֹץ וְתִתְרַבֶּה כְּמוֹ גִּדּוּל עַד אַרְכָנוּת.

וְעֵץ הַשָּׁקֵד, בַּגָּלוּת, בְּתוֹר הַבַּרְזֶל!

זוֹ הָאָרֶץ הַדְּרוֹמִית הָעַתִּיקָה שֶׁמִּמֶּנָּה נֶאֱפוּ הַכַּדִּים, הָאֲגַרְטָלִים, הַמַּכְתֵּשִׁים,
הַצַּפָּחוֹת, הַקַּנְקָנִים וְהַגָּבִיעַ פְּתוּחַ-הַלֵּב,
סוֹמֶרֶת כָּעֵת עִם הַבַּרְזֶל שֶׁל עֵץ הַשָּׁקֵד.

בַּרְזֶל, אֲבָל בִּלְתִּי-נִשְׁכָּח
בַּרְזֶל שֶׁבְּלִבּוֹ הָשָּׁחוֹר,
לֵב-שַׁחַר פּוֹעֵם לָעַד, עָטוּף בַּרְזֶל כְּנֶגֶד הַגָּלוּת, כְּנֶגֶד הַזְּמַנִּים.

רְאוּהוּ עוֹלֶה בַּנִּצָּן
מִן הַלֵּב הַזּוֹכֵר שֶׁלֶג
בְּיַנוּאַר אֲרוֹךְ הַלֵּילוֹת,
בַּלֵילוֹת הָאֲפֵלִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל כּוֹכַב הָעֶרֶב, וְכוֹכַב אַבְרֵק, וְרוּחַ הַשֶּׁלֶג מִן הָאֶתְנָה
בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ.

מֵזִיעַ אֶת טִפּוֹת דָּמוֹ בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ בְּגַת שְׁמָנִים,
לַנִּצָּן, לַגַּאֲוָה, לְנִצְחוֹן-דְּבַשׁ, לְזֹהַר יָחִיד בְּמִינוֹ.
הוֹ, תֵּן לִי אֶת עֵץ הַחַיִּים בַּנִּצָּן,
וְאֶת הַצְּלָב מַצְמִיחַ אֶת פְּרָחָיו הַנַּעֲלִים וּנְטוּלֵי הַפַּחַד!

מַשֶׁהוּ בְּכוֹכַב הָעֶרֶב, בְּרוּחַ הַשֶּׁלֶג, בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים-אֲרֻכִּים,
מַקְנֶה בְּוַדַּאי לַשָּׁקֵד בִּטָּחוֹן,
זִכָּרוֹן כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, שְׁטוּפוֹת שֶׁמֶש,
כָּךְ שֶׁהָאֱמוּנָה בְּלִבּוֹ שׁוּב מְחַיֶּכֶת,
וְדָמוֹ הוֹמֶה בְּאוֹתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מֵהָכִיל שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁנִתְאַשְׁרָה בַּשֵּׁנִית,
וְדַם גַּת שְׁמָנִים בַּבַּרְזֵל נִשְׁפָּךְ, מִתְגַּלֶּה, מִתְגַּלֶּה,
נִגְלַל כַּפְּנִינָה אֶל עֲדִינוּת הַנִּצָּן.
וּבְהַנָּצָה גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה צוֹעֵד קָדִימָה, פּוֹרֵץ בְּצַעַד אֶחָד,
עֵץ עֵירוֹם שֶׁל נִצָּן, כַּחָתָן רוֹחֵץ בְּטַל, עֵירוֹם מִכְּסוּת,
עֵירוֹם שַׁבְרִירִי, עֵירוֹם מֻחְלָט,
לְיִלְלַת הַלַּיְלָה הַיְּרוּקָה שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב, לָרוּחַ מֻּכַת הַשֶּׁלֶג שֶׁל הָאֶתְנָה,
לְשֶׁמֶש יָנוּאַר הַנִּדְמֵית כְּלוֹהֶטֶת.

חֲשֹׁב עָלָיו, מִמּוּצָקוּת הַבַּרְזֶל
לְהָעֵז פִּתְאֹם לָצֵאת עֵירוֹם, בִּשְּׁלֵמוּת הַנִּצָּן, מֵאֲחוֹרֵי חֲלֻדַּת הַחֶרֶב.
חֲשֹׁב, לַעֲמוֹד שָׁם בְּעֵירוֹם מָלֵא, מְחַיֵּךְ,
עִם כָּל רוּחַ הַשֶּׁלֶג, וּבֹהַק הַשֶּׁמֶש, וְשִׁיר הַחֲתֻנָּה הַמְּיַלֵּל שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב.

הוֹ, גּוּף דְּבַשׁ יְפֵהפֶה,
הָנֵץ מִן הַבַּרְזֶל,
אָדוֹם הוּא לִבְּךָ.
עָנֹג-שַׁבְרִירִי, גּוּף-חַיִּים עָנֹג-שַׁבְרִירִי,
כָּל הָעֵת נְטוּל-פַּחַד יוֹתֵר מִבַּרְזֶל,
וְכָל כָּךְ יוֹתֵר גֵּאֶה, כָּל כָּךְ מָלֵא בּוּז לְכָל רְתִיעָה.
בַּמֶּרְחַק כִּדְּמוּת כְּפוֹר, כִּדְּמוּת רוּחוֹת רְפָאִים כְּסוּפוֹת מִתְקַבְּצוֹת עַל הַר יָרוֹק,
כִּדְּמוּת כְּפוֹר מִסְתּוֹרִית.

קוֹרֵן קְרִינָתוֹ בַּגַּן
עִם גּוּף כְּמוֹ רֶסֶס, עָנֹג כַּשַׁחַר וּמִתְבּוֹנֵן
בְּכָזֶה בִּטָּחוֹן בִּלְתִּי-מְנֻצָּח, בְּחִיּוּךְ עָנֹג,
לַהַב חֶרֶב נוֹלַד.

מַפְתִּיעַ,
שׁוּם גְּבוּלוֹת לֹא הוּגְדְּרוּ.
נֶעֱלָם וּמוֹפִיעַ בְּמַפְתִּיעַ,
הָעֵץ הוּא אֱלֹהִים חַיִּים,
אֵינוֹ חָרֵד מִדָּבָר, חֶדְוַת חַיִּים בְּלִבּוֹ,
בְּתוֹךְ בַּרְזֶל וְעָפָר.

קְשָׁרִים שֶׁל וָרוֹד, שֶׁל כָּסוּף כַּדָּג,
בַּשָּׁמַיִם, בְּשָׁמַיִם כְּחוּלִים כְּחוּלִים,
אִלֵּם, מְאֻשָּׁר, קוֹרֵן, גּוּפוֹ דְּבַשׁ,
אָדוֹם בְּלִבּוֹ,
אָדוֹם בְּלִבּוֹ,
קָשׁוּר בַּשָּׁמַיִם מֵעַל הָאוֹר הַצָּלוּל.

פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי חָמֵשׁ.
פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי שֵׁש.
וְנָתוּן, וּמֻשְׁלָם,
וְאָדוֹם בִּלְבָבוֹ עִם כְּאֵב הַלֵּב הָאַחֲרוֹן,
וְנִרְאֶה כְּאוּב-לֵב.


ד. ה. לורנס / עצי שקד עירומים

עֲצֵי שָׁקֵד רְטוּבִים, בַּגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ בַּרְזֶל פּוֹרְצִים בְּעוֹז מִן הַקַּרְקַע,
גִּזְעֵי שָׁקֵד שְׁחוֹרִים, בַּגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ כְּלֵי בַּרְזֶל מְעֻקָּמִים, כְּעוּרִים, מִתּוֹךְ הַקַּרְקַע,
מִן הַפְּלוּמָה הָעֲמוּקָה, הָרַכָּה, שֶׁל יְרַק-הַחוֹרֶף בְּסִיצִילְיָה,
עֵשֶׂב-קַרְקַע בִּלְתִּי-אָכִיל,
גִּזְעֶי שָׁקֵד מְעֻוָּתִים, מַשְׁחִירִים, אֲפֵלִים כְּבַרְזֶל, מְטַפְּסִים עַל הַמִּדְרוֹנוֹת.

עֵץ שָׁקֵד, תַּחַת סוֹרְגֵי הַמִּרְפֶּסֶת,
גֶּזַע בַּרְזֶל שָׁחוֹר, חָלוּד,
אֶת עֲנָפֶיךָ הַדַּקִּים הֵתַכְתָּ יָפֶה,
כְּמוֹ פְּלָדָה, כְּמוֹ פְּלָדָה רְגִישָׁה בָּאֲוִיר,
פְּלָדָה רְגִישָׁה, אֲפוֹרָה, אֲזוֹבְיוֹן,
מִתְפַּתֶלֶת מַעְלָה דְּקִיקָה וּשְׁבִירָה בִּדְּמוּת פַּרַבּוֹלָה.
מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּגֶשֶׁם דֶצֶמְבֶּר?
הָאִם בִּקְּצָווֹת הַפְּלָדָה שֶׁלְךָ יֵשׁ רְגִישׁוּת חַשְׁמָלִית מוּזָרָה?
הָאִם אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ אַחַר הַשְׁפָּעוֹת חַשְׁמָלִיּוֹת בָּאֲוִיר,
כְּמוֹ מַנְגְּנוֹן מַגְנֵטִי מוּזָר?
הָאִם אַתָּה מְקַבֵּל הוֹדָעוֹת, בְּצֹפֶן מוּזָר כָּלְשֶׁהוּ,
מֵחַשְׁמָל זְאֵבִי תּוֹעֶה בַּשָּׁמַיִם, שֶׁתָּמִיד אוֹרֵב לְיַד הָאֶתְנָה?
הָאִם תַּאֲזִין לִלְחִישַׁת הַגָּפְרִית בָּאֲוִיר?
הַתִּשְׁמַע אֶת מַבָּעֶיהָ הַכִּימִיִּים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ?
הָאִם אַתָּה מְטַלְפֵּן לְנַהֲמַת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ?
וְהָאִם מִכָּל זֹאת יַחַד, אַתָּה מְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים?

סִיצִילְיָה, סִיצִילְיָה שֶׁל דֶצֶמְבֶּר בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף,
עִם בַּרְזֵל מִסְתָּעֵף בְּשָׁחוֹר, חָלוּד כְּכֵלִים יְשָׁנִים, מְעֻקָּמִים,
וּמִתְנוֹפֵף וּמִתְכּוֹפֵף מֵעַל פְּלוּמַת קַרְקַע חוֹרְפִּית
מְטַפֵּס עַל הַמִּדְרוֹנוֹת
שֶׁל יָרוֹק רַךְ בִּלְתִּי-אָכִיל!


ועם עצי השקד העירומים של דצמבר, בסיציליה של ד. ה. לורנס, אני נפרדת עמכם משנת 2016, ועוברת אל לילות החורף הארוכים של ינואר, תחת כוכב אברק הירוק, הוא כוכב הכלב, בתקוה לשנת 2017 נפלאה לכולנו.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

סטירת לחי



עכשיו נתניהו משתגע ומבטל פגישות עם ראשי ממשלה של מדינות ואפילו של מעצמות חשובות שישראל זקוקה להן יותר משהן זקוקות לה, ואני, לא נעים להודות, די משועשעת. לא, אני לא חושבת כמו חגי אלעד וגדעון לוי, שהחלטת האו"ם שההתנחלויות אינן חוקיות טובה לישראל, וגם מאד לא אהבתי שזהבה גלאון ביקשה מהאמריקאים לא להטיל וטו, כאילו הם צריכים עצות ממנה, וכאילו מפלגת מר"ץ חייבת תמיד להראות כמה היא נגד מדינת ישראל, כדי להסיר את החשש המדאיג שהיא תקבל פעם יותר מחמישה מנדטים. אבל בסופו של דבר החלטת האו"ם היא יותר סטירת לחי מאשר אלה בראש, כלומר היא כואבת ומשפילה, שלזה היא נועדה, אבל היא לא באמת מזיקה לישראל. לו רצה אובמה להזיק לישראל באמת, היה מתנהג אחרת בשמונה שנות כהונתו, אבל בסך הכל הוא די עזר לישראל ונזהר מלפגוע בה באמת, ולכן אני ממש לא מקבלת את התיזה של אנשי ימין כעוסים, שאובמה חיכה שמונה שנים בכיליון עיניים לישורת האחרונה בכהונתו, כדי לפגוע בישראל. הוא ממש לא. ואני גם מאמינה שתחילה הוא לא התכוון לפגוע בישראל לפני עזיבתו את הבית הלבן, ואני גם מאמינה שלאחר שהוא הצליח להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס, כבר פחות היה אכפת לו מהמאבק של נתניהו בהסכם הזה, ואני לא מאמינה שעל זה הוא רצה לנקום. הדבר היחיד שאובמה רצה לדעתי, זה למחוק לאנשי הימין הישראלי את החיוך מדושן העונג שמרוח להם על הפרצוף מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות. בחירתו של דונלד טראמפ היא אירוע מאד מכאיב ומפחיד עבור אובמה, שחושש מאד לכל הישגיו, בעיקר במדיניות הפנים האמריקנית, כמו ביטוח הבריאות שהנהיג, שטראמפ מאיים למוטט ולמחוק, ושלכן הוא ורעייתו התגייסו בכל כוחם לסייע להילארי קלינטון להיבחר, ובחירתו של טראמפ היא מכה מאד קשה גם בשבילם אישית. אילו לאנשי הימין הישראלים היה קצת שכל במוח, במקום רישעות טהורה, הם היו יושבים בשקט וממתינים לכניסתו של טראמפ לתפקיד, בתקוה שהוא באמת יעזור להם כפי שהוא מבטיח, שזה ממש לא בטוח. אבל לחבורת הילדים המופרעים הקרויה הבית היהודי, אצה הדרך להכריז שעם בחירתו של טראמפ תם רעיון המדינה הפלשתינית, וכיוצא בזה הכרזות מסוג זה, כאילו טראמפ, שיש לו חתן יהודי ועורכי-דין יהודים, אבל גם לא מעט מעריצים שמצדיעים במועל-יד, עם כל המשתמע מכך, הוא חבר נוסף בבית היהודי. הוא ממש לא, ואחרי שהוא יעביר את שגרירות ארצות-הברית לירושלים, הוא בהחלט צפוי להקים עוד שגרירות במוקטעה. גם הותיקן הכיר אחרי הסכמי אוסלו במדינת ישראל, כדי להכיר בו זמנית במדינה פלשתינית, ולא משום סיבה אחרת. אני מאמינה שמה שגרם למימשל אובמה שלא להטיל וטו נגד ההחלטה האנטי-ישראלית, ואולי אפילו ליזום אותה, איננו איזה תיכנון מוקדם של שנים להעביר לפני סיום כהונתו החלטה נגד התנחלויות, אלא העובדה שהימין הישראלי לא חדל לחגוג את בחירתו של טראמפ ואת תבוסתה של המפלגה הדמוקרטית, שתמיד היתה אוהדת ליהודים ותומכת נאמנה בישראל, גם בימי אובמה. את חגיגות הצהלה האלה, והתרת הרסן בימין, כולל דחיית פינוי עמונה וחוק ההסדרה והדיבורים על מות המדינה הפלשתינית, ודרישות לסיפוח חלקים מיהודה ושומרון לישראל ואפילו לגירוש התושבים הערבים, התקשה אובמה לסבול, והוא החליט למחוק לימין בישראל את החיוך הזדוני מהפנים בסטירת לחי, שלא באמת הזיקה לישראל, רק תקעה סיכה בבלוני חגיגות הנה דונלד בא, והשמחה רבה, כי גם נשיא ארצות-הברית הוא בסך הכל בן-אדם, ומאד לא נעים לו שצוחקים לו בפרצוף דוקא כשהוא מוכה, וניצחונו של טראמפ הוא מכה מאד גדולה לאובמה, וכאמור לו היתה לאנשי הימין הישראלי טיפת שכל במוח, במקום רישעות ושנאה, הם היו כובשים את יצרם ומחכים בסבלנות עד שטראמפ ייכנס לתפקידו רשמית, אבל אין להם שכל, אין להם טיפת שכל, ועכשיו הם חטפו סטירה שמחקה להם את החיוך הזדוני מהפרצוף, וזה לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא.   

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

רות אלמוג / החיים



שניים מהממוארים הקטנים בספרה של רות אלמוג "החיים" נגעו ללבי במיוחד, ושניהם עוסקים באוכל, במיוחד "זללנית", שהוא סיפור על ימי מלחמת העולם השנייה, ימים של מחסור כבד במזון. גם אבי, שהיה אז נער בבנימינה, סיפר לי שלולא הברבורים שגידלה אמו בלול קטן, היו גוועים ברעב. ובכל זאת מצליחים אנשים, גם בימים של רעב, להתענג על אוכל. אצל משפחת וייסנשטרן במורד הרחוב, אוכלת רות אלמוג פרוסות לחם עבות, מרוחות בחמאת קוקוזין, ועליהן מפוזר בצל מטוגן. לא ידעתי מהי חמאת קוקוזין. מצאתי באינטרנט שהיה זה תחליף חמאה עשוי משומן צמחי ושמן קוקוס, ומכאן שמו. כשאומרים חמאת קוקוזין זה נשמע כמו מעדן, כמו מאכל אקזוטי מארץ רחוקה, וחשבתי שגם בימי הצנע שגדלתי בהם, והם לא היו כמובן גרועים כמו ימי מלחמת העולם שהיה לי המזל להיוולד בעשור שאחריה, קראו לדברים בשמות מלהיבים. למשל לנתחי דג זול שהגיעו דחוסים באריזה קרטון מלבנית קפואה קראו "פִילֶה", לפתיתי בצק מוכנים קראו "קוסקוס", לסלט חצילים מוכן "כבד צמחוני", וללחם ישן שרוי במים שנסחט ונבחש עם מעט חלב וביצים וריבה ונאפה בתנור קראו בביתנו משום מה "פשקידה". עברו הרבה שנים עד שלמדתי שהמלה היא פשטידה ושאפשר להכין אותה מחומרים טריים ומשובחים ולא רק משאריות.
חמאה לא היתה אצלנו בבית כלל אלא מרגרינה גולדבנד עטופה בנייר זהב, שגם הוא נועד להעניק מראה זוהר למוצר תעשייתי זול. רק אחרי שנישאתי לימד אותי בעלי לאכול חמאה, ואט אט התחלתי לאפות בחמאה, והמרגרינה יצאה מחיי. עד עכשיו אני חושבת שחמאה היא מאכל תאוה, וקשה לי להאמין, שלחם בחמאה הוא מצרך בסיסי וזול. כעת אני יודעת שבימי מלחמת העולם השנייה אכלו בישראל חמאת קוקוזין, והתאוו לה כאילו היתה חמאת חלב משובחת, חמאת קוקוזין עם בצל מטוגן, שהיה גם כן ממטעמי ילדותי, בצל מטוגן בשמן זול שזרו על מחית תפוחי אדמה, שנקראה כמובן "פִּירֶה". וכך סעדנו כל ילדותנו "פִילֶה" עם "פּירֶה", ממש כמו הילדים בסיפוריה של הרוזנת דה-סגיר, שמהם היינו אמורים ללמוד נימוסים.
מאכלי חלב נכספים מופיעים גם בסיפור "החלבן", שהוא סיפור נורא, אבל ראשיתו בשמנת ובקפיר שמביא החלבן העצוב, קפיר שנקרא בגרמנית חלב חמוץ, שאחרי ביקורו מגישה האם לבתה קערית קטנה של שמנת עם פרוסות בננה וסוכר. "היה לזה טעם גן עדן", כותבת רות אלמוג. לפעמים אני חושבת על המאכלים שהתאוויתי להם בילדותי, מה הייתי חושבת לו טעמתי אותם היום.
לנו היו שני חלבנים. אחד כשגרנו ברחוב הלל בחיפה בקומה הרביעית ואמי היתה משלשלת מן המרפסת חבל שאליו קשור סל, ובתוכו היה החלבן שלנו מניח מדי בוקר שני בקבוקי חלב, ובהתאם להסדר שעשתה עמו אמי, גם את עיתון "הארץ", מה שאיפשר לאבי ללגום את התה בחלב שלו יחד עם קריאת העיתון מבלי לרדת את שמונים המדרגות מביתנו לחדר המדרגות ואז לעלותן בחזרה. כששבה אמי מן השוק היתה קוראת בקולה הגבוה "יוסף", ואבי היה נחפז לרדת ולהעלות הביתה את הסלים. אחר כך עברנו לכרמל לבית דו קומתי שהיו לו רק עשרים מדרגות. שם היה החלבן נפתלי מביא לנו אחרי הצהרים, לקראת סיום הסיבוב שלו בשכונה, לעתים קרובות חלב חמוץ, אבל זה לא היה קפיר, אלא חלב רגיל שהחמיץ לאחר שהסתובב איתו בעגלתו כל היום. בכל זאת המשיכו הורי לקנות ממנו חלב ומוצריו, ונפתלי מצדו קרא לאבי "יוסף הצדיק", כי ראה אותו לא פעם שוטף את הרצפה והמדרגות, והתקשה להשלים עם כך שהאדון השופט שוטף את הרצפה בעצמו.  
בסיפור "זללנית" לוקחת אמה של רות את בתה הקטנה לאכול באיטליז של יוצא הונגריה נקניקיות וסלט תפוחי אדמה, אוכל שמזכיר לה את ילדותה שלה, את הנסיעות עם הוריה ואחיה מביתם בגרמניה לבית מלון בקרלסבאד שבצ'כיה במכוניתו של אביה – חיים של רווחה, אפילו של עושר, שעולים באוב עם טעם הנקניקיות וסלט תפוחי האדמה של הקצב ההונגרי, ושם זורה הילדה הקטנה מלח על פצעיה של אמה, כשהיא מתארת לפניה את פרוסות הלחם העבות והגדושות בחמאה ובצל מטוגן שהיא אוכלת אצל משפחת וייסנשטרן, לעומת מעט החמאה שאמה מורחת על הפרוסות הדקות. האם מודעת הילדה לכך שמה שאמה מציגה כנימוסים טובים ומידות טובות של אכילה מתונה נועד לחפות על מצוקה ומחסור? ברעבונה היא עומדת ליד דלת הרשת של השכנה המטגנת לביבות תפוחי אדמה שריחן מטריף אותה, ומקוה שהשכנה תיתן לה חצי לביבה, או פרוסת לחם, מה שקורה רק לעתים רחוקות. האם האומללה מתקשה לסלוח לבתה, על עלבון רעבונה, שאין בידה להשביעו. "לי לא סלחו אף פעם שום דבר והייתי תמיד ילדה רעה", כותבת רות אלמוג.

רות אלמוג, החיים, זמורה-ביתן

וראו גם את שירה ההיתולי של אלזה לסקר-שילר על לביבות תפוחי האדמה של דוד המלך
וחג חנוכה שמח לכולכם