צה"ל כסדום ועמורה

כשבתי הצעירה שירתה בצה"ל כחובשת בבסיס צפוני רחוק מהבית, הגיע מפקד בסיס חדש שמיד החל להתעלל ברופאים ובחובשים, ואיים לשלוח את בתי לכלא אם לא תודה באשמתה לכך, שלא הצליחה לקבוע לחיילים הנזקקים לכך תורים לטיפולים במרפאות בתי החולים, שהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג בטלפון, ולא היה לה די זמן במסגרת עבודתה במרפאה העמוסה, גם לטפל בחיילים הפונים לעזרה וגם לשבת שעות על קו הטלפון. בתי סירבה להודות ב"אשמה". למרבה המזל הצליחו הרופאים שעמם עבדה לשכנע את המפקד להניח לה. באותם ימים רציתי להפוך את העולם ולשחרר אותה מצה"ל, אבל בסופו של דבר היא סיימה את שירותה כחוק ואפילו שירתה במילואים. רק שנים מאוחר יותר נודע לי, שכליאה על לא עוול בכפה לא היתה הסכנה הגרועה ביותר שאיימה עליה בימי שירותה בצה"ל: רק כשפרצה שערוריית החיילים ששימשו כשפני ניסיון לתרכיב האנתרקס, סיפרה לי בתי שגם היא התבקשה להשתתף בניסוי הזה ולקבל זריקות שהשפעתן ותוצאות הלוואי שלהן לא היו ידועות. למרבה המזל היו לה התבונה והאומץ לומר לצה"ל לא ולהינצל מבעיות הבריאות שמהן סובלים נפגעי ניסוי האנתרקס, שצה"ל כדרכו ניסה להתנער מאחריותו כלפיהם. חינכתי את בתי לשרת בצבא ולתרום למדינה. גם אני שירתי בצבא כמורה חיילת, אבל בעצם הייתי אמורה לשרת בחיב"ה, חיילות בשירות המשטרה, ורק בזכות פרוטקציה של קרובת משפחה זכיתי לשרת כמשאלתי כמורה חיילת. גם בשירות הזה הייתי עדה לניצול חסר-הבושה של המתגייסים לצה"ל, אבל יחסית למה שקרה לחברותי ששירתו בצבא ממש, הייתי בת מזל. מי יודע מה הייתי עוברת אילו נאלצתי לשרת במשטרה, שיחס קציניה לנשים צעירות מוכר וידוע, או בבסיס סגור של חטיבה, עם מפקדים כמו לירן חג'בי ואופק בוכריס. כשהורים שולחים את ילדם לצבא בישראל, הם יודעים שחייו עלולים להיות בסכנה, אבל הם לא ערוכים לכך שהסכנה נשקפת דוקא מצד הצבא שבו ילדיהם משרתים.

אני מרבה לחשוב על הדברים האלה, מחשבות שמזעזעות אותי בכל פעם מחדש, ואתמול חשבתי עליהם שוב ושוב כשצפיתי בתחקיר "המקור" בערוץ 10 על החיילים הפגועים של חטיבת גבעתי, פקודיו של מפקד הגדוד לירן חג'בי, שמתגלה לא רק כמי שהטריד חיילת בפיקודו ונישק אותה בכוח – והורשע ב"התנהגות שאיננה הולמת קצין" והורדה בדרגה אחת, מה שמצטייר כדפוס צה"לי קבוע לענישת עבירות מין חמורות – אלא כמי שניהל קן צרעות של שחיתות וזימה, שבו משמשים חיילי החובה כבשר תותחים – לא לתותחי האויב אלא לניצול המיני ולסאדיזם של מפקדיהם, שבוחרים להם מבין החיילים והחיילות הנתונים למרותם, שפחות מין ומושאי התעללות. גם שני אנשי קבע ששירתו בגדוד התאבדו בנסיבות לא לגמרי ברורות, ולכך נוספו עלילות כנגד מי שניסה לחשוף את העבירות בגדוד ולהתלונן על העבריינים, והטלת עונשים על חיילים שנפגעו והתלוננו. ארד אביטל, שהיה חייל מצטיין בחטיבה, נפל קורבן להתעללות מינית מצד מפקד שפגע גם בחיילים נוספים. לאחר שהתלונן למפקדיו, המג"ד חג'בי והמח"ט עופר וינטר, נאמר לו שהמפקד הפוגע הודח מצה"ל והוא עצמו נשלח לבסיס אחר – שבו ראה את המפקד הפוגע במדים, דבר שגרם לו להימלט משם בעודו לובש מדי ב', אך לרוע מזלו בתחנת האוטובוס הקרובה לבסיס תפס אותו המח"ט וינטר ודן אותו לשבועיים ריתוק על יציאה מהבסיס במדי ב'. כמו במילכוד 22, שם מגלה יוסריאן כי בצבא צעידה עקומה במיסדר היא עבירה חמורה בהרבה מרצח, נאלץ אביטל לגלות שהעבירה החמורה ביותר בצה"ל היא להתלונן על מפקד עבריין. לאחר מסכת יסורים שוחרר החייל המצטיין וקורבן ההתעללות אביטל מהצבא בפרופיל 21, וכעת הוא חושש שהדבר יפגע בו לאורך כל חייו. רק כפסע היה בינו לבין התאבדות. מי שהציל אותו מכך הם כנראה העובדה שהיה לו חבר לצרה – חברו שאף הוא נפל קורבן להתעללות מינית מצד אותו מפקד, ובעיקר עזרתה של כרמלה מנשה, "אם החיילים", שהתגייסה לסייע לחיילים הפגועים. גם כשהמפקד איים לשלוח את בתי לכלא על לא עוול בכפה, הציעו לי ידידים לפנות לכרמלה מנשה, שמסירותה הצילה מי יודע כמה חיילים מהתעללות ואפילו מהתאבדות.

גם ארד אביטל וגם מאי פטאל, שהותקפו בידי מפקדיהם האמורים לדאוג לשלומם, הדגישו את האימה שחשו מפני כוחו הכמעט בלתי מוגבל של המפקד על חייליו. למזלה של פטאל התגייס אביה להגן על שלומה והתעמת עם חג'בי והורה לו להתרחק מבתו. לאביטל היה פחות מזל: הוא נדון שוב ושוב לעונשים על ידי מפקדיו, לכאורה בשל עבירות כיציאה מהבסיס במדי ב' ודומות להן, אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שמפקדיו פשוט ניצלו את סמכות השיפוט שלהם כדי להעניש אותו בעצם על כך שהתלונן על הפגיעה שנפגע, ואילץ אותם לפעול נגד אחד מחביביהם, כי בתחקיר המקור מצטיירת חטיבת גבעתי כנחלתם הפיאודלית של חבורת קצינים מקורבים, ששוכבים עם חיילות, מתעללים בחיילים, ומשתמשים בסמכות השיפוט והענישה שלהם כדי להתעלל ולסגור חשבונות. ואם הם נתפסים, הם מוצאים את עצמם מוקפים בחגורת הגנה של עמיתיהם, המושחתים כמותם אך טרם נתפסו, ובמקרה הרע ביותר פורשים מצה"ל ללא שום עונש ממשי, כשעבירותיהם החמורות מופחתות ל"התנהגות שאינה הולמת קצין", שלפיכך הם מורדים רק בדרגת קצונה אחת, ולקול קינות עמיתיהם ומעריציהם על "המחיר הכבד ששילמו". הקורבנות, לעומתם, נושאים את כאבם ועלבונם לכל ימי חייהם.  

כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, וכזה הוא כוחם של קצינים בצבא על פקודיהם, ובפרט חיילי החובה הצעירים, כמעט בני נוער, הנתונים למרותם. כמה נורא לשלוח ילד לשירות חובה ולדעת שיותר מאויבינו הרבים, מאיים על שלומו הצבא עצמו, בדמות מפקדיו הישירים, שכוחם לפגוע בחייל הנתון למרותם הוא כמעט בלתי מוגבל. לפחות דבר אחד ניתן לשינוי בקלות יחסית: את סמכות השיפוט המופלגת יכול הצבא ליטול ממפקדיו, וגם בכוחה של הכנסת לחוקק חוק שיטול מהם סמכות מופלגת זו. אין שום הצדקה לכך שמפקד יוכל לכלוא חייל בגלל שלא חבש את כומתתו כהלכה, ויעשה בכך שימוש נלוז ונקמני כדי להטיל על חיילים אימה לבל יתלוננו על מעשי שחיתות, ניצול ועבריינות הנעשים נגדם. אם חייל עבר עבירה של ממש, או התנהגותו בכללה איננה הולמת, יובא נא בפני בית דין צבאי ויישפט על ידי שופטים בעלי השכלה משפטית, ואם כומתתו עקומה או נזם אסור באוזנו, יורה לו מפקדו ליישר את הכומתה ולהסיר את הנזם, אך לא יוכל להעניש אותו מעבר לכך, כפי שכל מעביד בחברה האזרחית יכול להעיר לעובד, אבל לא יכול לרתק אותו למקום העבודה. אכן צבא איננו מקום עבודה רגיל, הוא גוף שצריך לסכן את חייו כנגד האויב, ובדיוק משום כך הוא צריך להיות גוף מוסרי והגון, ולא סדום ועמורה של שחיתות, אכזריות וזימה, שהורים יתחלחלו מהמחשבה שילדם משרת בו.