אני אוהבת את העיר הזאת
שתושביה עניים כמוני
אבל לי יש בית שעולים אליו
בששים מדרגות,
ולולא היו בו שמיכות,
אפשר היה להתעטף בעיתונים.
פעם הרביתי לארח,
עכשיו אני מעדיפה לשכב על הספה בחדר הקר
עטופה בשמיכות ובעיתונים
כמו חסרי הבית במנהרות
שבעמק המצלבה.
אני קוראת את הכותרות ונזכרת
במה ששכחתי, וחושבת
על מה שזכרתי -
איזו משמעות יש לזיכרון קצר כל כך
בעיר שזוכרת שלושת אלפים שנה.
