חלום אחשוור של ברוך מילך

ברשימה הקודמת תיארתי את רשימותיו של הרופא ברוך מילך, אביהן של שוש אביגל ואלה שריף, שמתעדות את זוועות השואה במזרח גליציה, כיום באוקראינה, שהיה עד להן ושחוה מבשרו. ברשימה זו ברצוני לעסוק במחשבות שהטרידו את מילך בשוכבו במחבוא במעלה האורווה של האלמנה הפולניה הגברת ז'ילינסקי, שהיא ובנותיה הסתירוהו יחד עם גיסו ודאגו להם מאז קיץ 1943 ועד לשיחרור האיזור בידי הצבא הרוסי, ולא מחשבות בעלמא, אלא התמודדות עם אסונו הבלתי נתפס של העם היהודי, מחשבות שרוויות בדימויים נוצריים ובתפיסות אנטישמיות נוצריות. ריתקה אותי העובדה כיצד יהודי במצוקה כה נוראה מוצא נחמה פורתא דוקא באותן השקפות נוצריות ששימשו במשך הדורות כהצדקה לרדיפת ורצח יהודים.

מילך מספר כי הגברת ז'ילינסקי היא אשה דתיה וכי הוא מקבל ממנה ספרים על חיי הקדושים:

"קראתי את עיקרי האמונה הנוצרית וגם את הברית החדשה והישנה. לפעמים דומה בעיני שאני קדוש מעונה, אבל לא ברור לי בשל אילו חטאים ובעוונו של מי אני סובל כל כך. ולפעמים אני חושב שהשמים ריקים, כי איך אפשר להסביר את הסיסמאות על אהבת הזולת ועל טוהר הנשמה מצד אחד, ומצד שני לראות את האנשים המשמיעים אותן הופכים לשונאי אדם? כל האמונות הדתיות הן המצאה שטנית של בני האדם שלעולם אינה מובילה לתכלית חיובית. האדם הוא האכזרי ביותר מכל בעלי החיים, הרי היו מקרים שהרוצחים ירו בנשים בעת לידתן. האדם הוא רע מטבעו."

מילך הוא אדם לא דתי, איש השומר הצעיר, שהרגיש קירבה לקומוניסטים, ובכל זאת מפעפעות אליו ההשפעות הנוצריות, שאולי קיוותה בעלת הבית שיניעו אותו, יחד עם מר גורלו, להמיר את דתו לנצרות. מילך נשאר יהודי, והתנגדותו לציונות עקב ההשפעות הקומוניסטיות מתחלפת באמונה ציונית ובכמיהה להגיע לארץ-ישראל, אבל הוא מתאר חלום מדהים, שמבוסס על דימויים נוצריים מובהקים, שדוקא באמצעותם מבטא מילך את כמיהתו לציון:

"אני עומד בפרשת דרכים רבות. באמצע הצומת ניצב צלב גדול, עליו תלוי ישו (הדומה לזה שראיתי על גשר קארל בפראג בין פסלי הקדושים) ומעל ראשו כתוב בעברית: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות. ליד הצלב עומד יהודי נודד ומביט בצלוב. על רגליו גרביים לבנות ונעליו קרועות ומזוהמות בבוץ. ניכר בו שעבר דרך ארוכה. הוא לובש קפוטה ארוכה עד קרסוליו ירקרקה מרוב אבק, מכיסו האחורי מציצה מטפחת אדומה, על ראשו כומתה רטובה מגשם. ביד ימינו מטה גדול ושמאלו תומכת בצרור שעל גבו. האיש כפוף, אבל עומד איתן על רגליו למרות עייפותו. יש לו זקן ארוך ששיער שיבה זרוק בו, עיניו השחורות בורקות, גבותיו עבות וסמיכות, פניו חרושי קמטים ומצחו קמוט במחשבה עמוקה."

התיאור הזה מזכיר מאד את ציורו של גוסטב דורה "היהודי הנצחי", בו מתואר אחשוור, דמות אגדית וסמלית של יהודי שלעג לישו ולכן קילל אותו ישו שיהא נע ונד, והוא מגלם את הגורל היהודי. בציורו של דורה אכן נראה אחשוור, שער ראשו וזקנו ארוכים כאילו לא נגזזו מעולם, לבוש שלמה שחורה ונושא מטה הליכה ארוך, חולף בלילה גשום על פני צלב שעליו תלוי ישו.

בטקסט העברי שתורגם מרשימותיו של מילך בפולנית נכתב "יהודי נודד", ואינני יודעת אם במקור הזכיר מילך את שמו של אחשוור, שלמד ככל הנראה להכירו מספרי הקודש הנוצריים של הגברת ז'ילינסקי. בחלום מספר לו אחשוור כי פעם היתה לו ארץ זבת חלב ובית יפה ומלא בכל טוב, אבל ילדיו התעשרו וחדלו לכבד את חוקי האבות, העם התפלג והאויבים ניצלו את המחלוקות הפנימיות, ואז, כותב מילך:

"כאשר המצב נעשה קשה מנשוא, קם איש גדול וטוב לב שבא להציל את העם וחייו הצנועים היו למופת לכל. הוא היה סוציאליסט של ממש. אבל הכוהנים, שחששו כי יאבדו את משרותיהם בגלל רעיונותיו, ציוו על העם לגרש את האיש ואת תורתו מתוכם. בינתיים פלשו אויבים לארצנו, רדפו אותו וציוו לצלוב אותו כמו פושע פשוט. אחיו עמדו מנגד, לא עשו דבר וגם לא קיבלו את תורתו. האויב כבש את כל הארץ, הרס אותה ואת העם גירש. מאז אנחנו נודדים מארץ לארץ ואיננו מוצאים מנוח. אנחנו תורמי מכישרוננו לארצות זרות, מביאים לפריחה שאחריה גוברת השנאה כלפינו ולבסוף בא הגירוש."

עייפתי מנדודים, אומר לו היהודי הנודד, בוא נבחר לנו מולדת, והם בוחנים כמה ארצות ובוחרים בפלשתינה, ואז הם שוב חוזרים אל מתחת לצלב, שם "הוא הוציא מן הצרור דפי נייר גדולים והחל לכתוב בציפורן אצבעו, אותה טבל בבקבוק שהכיל את דם ילדיו" – הד לדברי היהודים בברית החדשה "דמו עלינו ועל בנינו", שמשמשים הצדקה לרדיפת היהודים בכל הדורות.

לאחר שהמכתבים נשלחים מתקבצים היהודים והיהודי הנודד אומר להם:

"אחי היקרים! זימנתי אתכם לכאן כדי לגבש פתרון סופי לבעיית היהודים. פעם דמו של ישו אמור היה לגאול את האנושות. עכשיו דמם של בני עמנו יגאל אותה וייתן לה חירות."

ואז מצביעים ומקבלים את הצעת היהודי הנודד לשוב לפלשתינה, וברוך מילך מוצא את עצמו בפלשתינה ושואל את עצמו מדוע לא בא לשם קודם, ואז הוא נזכר שאשתו ובנו ואחיו ואחיותיו נרצחו ומתעורר בבכי.

לבד מספרי הקודש הנוצרים נפלו לעתים לידיו של מילך עיתונים נאצים. כך נבללו במחשבותיו אותם סיפורים נוצריים מן הברית החדשה וספרי הקדושים, שהועידו את היהודים לנדודי נצח וסבל עד, כעונש על צליבת ישו, במושגים נאציים ובתעמולה הנאצית שרחשה בארצות הכבושות כמו בגרמניה עצמה. בשונה מן הנוצרים מילך איננו רואה בישו אלוהים אלא אדם, אבל את יעודו להציל בדמו את האנושות, וגם את אשמת היהודים בצליבתו וסבלם לדורות הוא מקבל כפי שהם במסורת הנוצרית. מצמרר לקרוא אצל מילך את צירוף המלים הנאצי המובהק "פתרון סופי לבעיית היהודים", אבל אצלו מתהפכת משמעות המושג – לא השמדת העם היהודי אלא גאולתו בשיבה למולדתו העתיקה.

למרבה הצער, לאחר תיאור החלום חסרים ברשימות כעשרים עמודים, ואין לדעת אם הוסיף להגות במחשבות אלה, שנבללו בהם חלומותיו הציוניים עם דימויים ושימושי לשון נוצרים אנטישמיים ונאצים. כמה חיבבו הנאצים את המיתוס של אחשוור, שאיפשר להם לתאר את היהודים כצוענים, כך בלשונם, שמוצאם איננו מציון, שאותה לטענת "דר שטירמר" יישבו בכלל חיילים גרמנים, שהרי ישו לדידם היה גרמני, ואילו היהודים מקורם בתערובת גזעים בני בלי ארץ הנודדים לנצח והורסים את הארצות שבהן הם מתיישבים. ראו את רשימותי "יוליוס שטרייכר על היהודי הנודד" ו"דר שטירמר: הטפיל היהודי", וכן "דר שטירמר שולל את הציונות".

בהמשך רשימותיו מספר מילך על טבח שערכו הנאצים באוקראינים. וכך הוא כותב: "האוקראינים צעקו, איך אפשר להרוג כך נשים וילדים! שיטעמו את הטעם של מה שהטעימו אותנו. כאשר רצחו יהודים הם צחקו, סייעו להם ואמרו שזה העונש על דמו של ישו. ומדוע מענישים כעת את הנוצרים?"

התפיסה שהשואה היא עונשם של היהודים על צליבת האלהים מופיעה מעת לעת אצל אנשי דת נוצרים ואצל אחרים. מהדברים האלה עולה תפיסה דתית מקובלת שמה שמתרחש הוא רצון האל, ולכן טבח היהודים בשואה מייצג עונש על חטאיהם. זוהי תפיסה שבהכרח הופכת את האל לאחראי על כל פשעיו של האדם כאילו לא היה לאדם כלל רצון חופשי. תפיסה דטרמיניסטית כזו שעל פיה האדם הוא רק בובה שהאל משחק בה, הולמת את החשיבה הנוצרית שלפיה נושע האדם בזכות אמונתו באלוהותו של ישו ולא בזכות מעשיו, והיא איננה הולמת את החשיבה היהודית שמאמינה ברצון חופשי ובכוחו של האדם להבדיל בין טוב לרע ובין חיים למות, ולבחור בטוב ובחיים.