משפטים לא שקופים

התלבטתי רבות אם לפרסם את חוויותי האלה, שזכרן חוזר ומציק לי מאז התפרסמו המיסרונים בין שופטת המעצרים בתיק 4000 לחוקר מטעם רשות ניירות הערך, שהרגיזו אותי מאד, ואני, כפי שיודעים קוראי הנאמנים, אינני חשודה בשום אהדה לנתניהו, שלדעתי צריך היה להתפטר מזמן, ולו מחמת המעשים שהודה בהם במו פיו: קבלת מתנות, הליכה לבחירות בגלל "ישראל היום", וניסיון לסגירת ערוץ 10, שכעת הוא יוצא נשכר מן העבודה העיתונאית של כתביו המעולים. אבל כל זה איננו מצדיק כהוא זה את הדברים החמורים שהתגלו: שחוקר בוחר את השופטת שתנהל את המעצרים בתיק שהוא מופקד עליו, ומתאם איתה עמדות כנגד עמדת המשטרה, ובניגוד לכמה אנשים מכובדים אינני רואה קולא בכך שהתיאום היה כנגד המשטרה ולא כנגד העצורים, או אפילו לטובת העצורים: שופט צריך להיות שקוף והוגן כלפי כל הצדדים בתיק, כמובן כלפי הנאשמים שגורלם בידיו לשבט או לחסד, אבל גם כלפי כל הצדדים האחרים, ואם התנהלות המשטרה איננה לרוחו, הרי הוא האדם שמפקח על עבודת המשטרה ומוסמך להגביל אותה, ועליו לעשות זאת פומבית באולם המשפט ולא במסתרים.

הדברים שאני רוצה לשתף בהם את קוראי הם התחושות הלא נעימות שהיו לי בשתי תביעות אזרחיות שונות שנתבעתי בהן לפני כעשור ונאלצתי לנהל במקביל, מה שהיווה גם מעמסה כלכלית לא קטנה לאשה כמותי. בתביעה האחת תבעו את בנותי ואותי קרובי משפחה עתירי ממון ונכסים, שביקשו לנכס לעצמם גם את הירושה שהעניק אבי המנוח לבנותי מתוך נכסים שירש מהוריו. התביעה התנהלה בבית משפט שלום בעיר קטנה בפני שופטת, שדיברה אלינו בצורה מאד לא נעימה, וגרמה לנו לחוש שהיא משתפת פעולה עם קרוב משפחתנו העשיר, שהיה הדמות הדומיננטית בניהול התביעה נגדנו, ולאורך כל המשפט צחקק ולעג לנו בצורה בוטה. כבדרך אגב החליפה השופטת לאוזנינו ולנגד עינינו דברים עם אותו קרוב ועורך דינו, לגבי תיק נוסף שבו הופיע לפניה, ודיברה אליו כאל ידיד. מה היה הקשר ביניהם מעבר לכך אינני יודעת, אבל תחושתנו היתה מאד קשה. בסופו של דבר חוסר האמון שעוררה בנו השופטת הועיל לנו מאד, שכן התייחסנו לכל דבר שאמרה לנו כאל דבר שנועד לשרת את קרובינו העשירים והמנוולים, וסירבנו לכל הצעותיה, מה שהועיל לנו מאד בתוצאה הסופית. אבל התחושה הקשה לגבי שופטת שמגלה חיבה יתרה כלפי הצד השני השפיעה מאד על יחסי למערכת המשפט, שקודם לכן נתתי בה הרבה יותר אמון. ייתכן שאנושי הדבר ששופט מתייחס באופן שונה לאדם שכבר הופיע אצלו בתיקים אחרים, אבל הוא צריך להיות מודע לכך ולהיזהר מאד שהדבר לא יגרום לצדדים אחרים בתיק לחוש שהשופט מיודד עם התובעים ופועל מטעמם ולא חסר פניות כפי שעליו להיות.

במקרה השני, תביעת הדיבה של איריס חפץ ויעקב בורכרדט באמצעות עורך דינם יוסי קלו נגדי, בפני כב' השופטת חנה ינון בבית משפט השלום בתל-אביב, התנהגה השופטת בקורקטיות רבה בעת הדיונים, אבל מעבר להם התרחשו כמה אירועים מוזרים שככל הנראה לשופטת עצמה לא היתה כל אשמה בהם, אך הם מצביעים על בעיות חמורות בהתנהלות המערכת.

השופטת קבעה מועד להוכחות, אבל בטרם הגיע המועד היא הודיעה לצדדים כי היא נאלצת לשנות את המועד למועד אחר. אני הגעתי לדיון במועד החדש והתובעים לא הגיעו אלא עו"ד קלו לבדו. הוא טען שהתובעים המתגוררים בגרמניה לא הגיעו כי הם הזמינו טיסה למועד הדיון הראשון שנקבע ולא יכלו לשנותה למועד החדש. השופטת ביקשה ממנו לתאם מועד חדש עם שולחיו ומועד כזה אכן תואם. במועד החדש והמתואם הגעתי לבית המשפט בשמונה בבוקר, וישבתי באולם להמתין לדיון. בעודי יושבת שם לבדי נכנסה המזכירה של השופטת ואמרה לי בתוקפנות: למה באת? את לא יודעת שהדיון בוטל? תלכי הביתה! אמרתי לה שלי לא הודיעו על ביטול ואני מתכוונת להמתין לשופטת. רק כשהשופטת כבר נכנסה לאולם הגיע במרוצה עו"ד קלו וטען שהתובעים לא יכלו להגיע מגרמניה בגלל עבודתו של התובע כרופא, או משהו מעין זה. התברר שרק בשבע בבוקר לפני הדיון, כשאני כבר הייתי בדרכי מירושלים לבית המשפט בתל-אביב, ביקש עו"ד קלו דחייה של הדיון. והשופטת כעסה אך קבעה מועד חדש ולשמחתי הודיעה שלא ייקבע מועד נוסף. התנהגותה של המזכירה וצורת דיבורה כלפי היתה כה מקוממת, שלא יכולתי להימנע מן המחשבה שקשרה קשר עם עו"ד קלו לגרום לי לשוב הביתה, כדי שעו"ד קלו יוכל לטעון בפני השופטת שלא רק שולחיו, אלא גם אני הנתבעת לא הגעתי לדיון. למזלי יש לי ניסיון רב בניהול משפטים ולא נפלתי בפח זה.

בהמשך המשפט קרו דברים מוזרים לא פחות: אמנם למועד ההוכחות החדש הגיעו התובעים ונחקרו, והשופטת הורתה להגיש סיכומים ולהביא לה את התיק למתן פסק-דין בתאריך מסוים. לאחר שהמתנתי זמן רב לפסק-דין וביררתי מה קורה, התברר שהמזכירה "שכחה" להביא את התיק לשופטת במועד שנקבע ונאמר לי במוקד שנרשמה תזכורת. שוב המתנתי זמן רב, ואז יעצו לי במוקד להגיש בקשה מיוחדת למתן פסק-דין, דבר שמעולם לא נדרשתי לעשות במשפטים הרבים האחרים שהייתי מעורבת בהם. הגשתי אמנם בקשה כזו למתן פסק-דין, אבל המתנה ממושכת נוספת לא העלתה דבר. סבלנותי פקעה והודעתי למוקד, שאם לא אקבל פסק-דין בהקדם אגיש תלונה חמורה להנהלת בתי המשפט.

מעולם לא קיבלתי הודעה מבית המשפט על פסק-הדין שמזכירות בית המשפט היתה חייבת לשלוח אלי. למזלי החליט כתב "העין השביעית" לדווח על כך שתביעתה של איריס חפץ נגדי נדחתה ושחויבתי לשלם ליעקב בורכרדט שרשום במשרד הפנים הישראלי כבעלה, שבעת אלפים וחמש מאות ₪ פיצויים. את פסק הדין מצאתי באינטרנט וניכר בו שהוא נכתב בחופזה רבה עם הרבה טעויות דפוס וטעויות עובדתיות בתיאור השתלשלות העניינים, אבל לא כאלה שהיתה להן השלכה על פסק הדין. רק בזכות הכתבה ב"עין השביעית" נודע לי שאכן ניתן בתביעה נגדי פסק-דין ומה תוכנו.

מעבר לעובדות שסיפרתי כאן אינני יודעת מה התרחש מאחורי הקלעים של המשפט, אבל גם כאן נותרתי עם תחושה מאד קשה, שכנראה היו קשרים אסורים בין עו"ד קלו למזכירה שהכשילו את השופטת, או גרוע מכך, שגורמים מסוימים לחצו על השופטת שלא לתת פסק-דין בתיק. אלה כמובן רק תחושות ללא כל הוכחה, אבל כל המעורבות של המזכירה בניהול התיק נראתה לי מאד משונה. ארבעים שנה כיהן אבי המנוח, יוסף מרגלית ז"ל, כשופט, בבית משפט השלום בחדרה, המחוזי בנצרת ולבסוף בבית המשפט המחוזי בחיפה כשופט ואחר כך כנשיא בית הדין. בנעורי שאלתי אותו פעם מדוע הוא קובע בעצמו את מועדי הדיון בתיקים, שהרי המזכירות יכולה לעשות זאת בעבורו. רק זה חסר, ענה לי אבי, והסביר לי שמעורבות של מזכירים בניהול תיקים – בילדותי היו מזכירי בית המשפט לרוב גברים – עלולה לפתוח פתח להשפעות אסורות. כיצד איפוא מניחה הנהלת בתי המשפט שהבאת התיק למתן פסק-דין תהיה תלויה במזכירה, ובכלל מה מתרחש בתיקים שאינם מעוררים עניין רב בציבור, אבל נוגעים לגורמים בעלי אינטרסים וקשרים.

השופטת והחוקר בתיק 4000 כבר משלמים מחיר כבד, מאחר שמדובר בתיק הנוגע לראש הממשלה ומקורביו, לחברת בזק ולאישים עתירי נכסים, שיש להם פרקליטים מפורסמים ותומכים עוצמתיים. אבל מה קורה בתיקים קטנים רחוקים מעין הציבור, שבכל זאת הם עולם ומלואו עבור התובעים ובוודאי עבור הנתבעים? האם אכן הכל במערכת המשפט מתנהל כהלכה? וחשוב לזכור שלא די בכך שהצדק נעשה: הצדדים במשפט צריכים להרגיש שהצדק אכן נעשה, ולא להתנהל בתחושה שידיים עלומות בוחשות בתיק שבו הם מעורבים, והם חשים בכך היטב, גם אם אינם יודעים מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים.