קל יותר להזדעזע ממות של מפורסמים

חברה שהיכרתי לפני שנים אחדות חושפת לפני טיפין טיפין את הטראומה של חייה: בעלה התעלל מינית בבתם, ואיים עליה לבל תספר לאיש. והיא אכן לא סיפרה לאיש, אבל, כפי שסיפרה לי חברתי בשיחתנו האחרונה, בגיל שלוש עשרה ניסתה הילדה להתאבד. ניסיון ההתאבדות לא הביא לגילוי האמת: הילדה המשיכה לשתוק עוד זמן ממושך עד שגילתה את סודה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שהבת ניסתה להתאבד, וגם הפעם הראשונה שהבנתי כמה צעירה היתה כשקרו הדברים. בעקבות הגילוי התגרשה חברתי מבעלה. היה לבתה הרבה כעס על אמה שלא הגנה עליה. כיום,כשהבת כבר בוגרת ומפתחת קריירה עצמאית, חברתי חושבת שבתה לגמרי השתקמה ושהיא כבר מבינה שאמה באמת לא ידעה דבר ולכן לא יכלה להגן עליה, למרות שהדברים התרחשו בביתה. קשה לעכל את הדברים. את כל הסיפור קשה לי מאד לעכל, ובמיוחד את ניסיון ההתאבדות של הבת, שבמזל לא הסתיים במותה. כבדרך אגב סיפרה לי החברה שכיום בעלה הוא מורה בתיכון. ברור לי שהיא לא דיווחה על מעשיו וגם איננה מעוניינת לדווח עליהם. המחשבה על כך שהאיש הזה שהתעלל בבתו עצמו ובשרו מלמד כיום נערות הופכת את מעי. בכל זאת לא העזתי לומר לה שהיא צריכה לדווח עליו, כי איש כזה הוא מסוכן לילדות. אינני יודעת מה לומר לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי בכלל לשאול אם במשך כל התקופה שבה לא ידעה מה מתרחש לא היו אצל בתה סימנים למה שהיא עוברת, ואז היא ענתה לי: ודאי שהיו, בגיל שלוש עשרה היא ניסתה להתאבד. חשבתי על עצמי בגיל הזה, על בנותי. לא ידעתי את נפשי.

נזכרתי גם ביעל העליון, מייסדת ומנהלת בית הספר לאמנויות, שהתאבדה כשגילתה שבעלה התעלל מינית בשתי אחיות שהיו תלמידותיה, פרשה שזיעזעה בשעתו את כל המדינה. לזמן מה מזעזעת הטרגדיה את אמות הספים ואז חוזר הכל לקדמותו. איש לא חשב שצריך להדק את הפיקוח בבתי ספר לאומנויות, שמנסים לחרוג מהכללים הנוקשים של בתי ספר אחרים. משום מה קל יותר לאנשים לסלוח ליוצרים ואמנים, ובפרט אם הם מפורסמים.

על הרווי ויינשטיין מגינים פחות, כי הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים, תרתי משמע. על וודי אלן מגינים רבים. הוא יצר סרטים אהובים והופיע בעצמו בתפקידים של נבעך חביב, נוירוטי אבל טוב לב להפליא, כמו האמרגן דני רוז. לכולם נדמה שהם מכירים אותו, ושהוא אותה דמות שהוא יצר ושיחק, והוא ממש לא. הוא איש ששכב עם בתה של בת זוגו בביתה וצילם אותה צילומים ארוטיים שלא טרח להחביא מבת זוגו, ואז נשא את בתו החורגת לאשה.

עכשיו כשבועז ארד התאבד בגלל שהתפרסם תחקיר על יחסיו עם תלמידות קטינות, מגינים גם על מעשיו ותוקפים את המפרסמים. גם בועז ארד היה אמן ידוע. אני זוכרת במיוחד את פסל עצמו עם תוכי על הכתף כמחוה הומוריסטית לפסל נמרוד, דמות שהופיעה גם במיצג וידיאו שלו, שבו מסבירה אשכנזיה קשישה כיצד היא מכינה גפילטע פיש, וכמה היא שונאת חריף, ומדי פעם מגיחה לתוך ההסבר דמותו עשויה מגבס, עם התוכי על הכתף. זה היה מאד מצחיק. קל מאד לחבב אמן שגם מצחיק. בעבודות של בועז ארד תמיד היה משהו משעשע מאד, משהו שהגחיך גם את החיים וגם את האמנות. לא מפתיע שהרבה תלמידים חיבבו אותו, ותלמידות התאהבו בו. אבל איזה מין תירוץ זה ליחסי מין בין מורה מבוגר לנערות הלומדות אצלו? כיצד עיתונאים אינם מתביישים לכתוב שמדובר באהבה. איזו מין אהבה זאת בין נערה בת שש עשרה למורה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות? מה יודעת ילדה בת שש עשרה על אהבה? על מערכות יחסים? והאם התאהבות של נערות מעניקה פטור מאחריות למורים שמלמדים אותן? הרי התאהבות של בני נוער במבוגרים, ובמקרים רבים במוריהם, היא תופעה מאד נפוצה. האם איננה מחייבת את המורים המבוגרים לאחריות מיוחדת, להתבונן כל העת על האור האדום המהבהב מעל יחסים שכאלה? כיצד יכול העדר אחריות שכזאת מצד מורה מבוגר לשמש נסיבה מקלה?

בועז ארד התאבד וזו כביכול סיבה להתנגד לפירסומים על גברים מפורסמים שמנצלים נשים צעירות ואפילו ילדות ונערות. אילו שלח בועז ארד מישהו להכותן מכות רצח כפי שעשה דודו טופז, איש לא היה חושב שצריך להתנגד לפירסום, למרות שגם דודו טופז התאבד. התאבדות של מפורסם מזעזעת יותר כשמדובר ביחסי מין עם נערות, כי על יחסי מין אפשר לומר שזאת אהבה, למרות שלמרבה הצער לא כל יחסי מין הם ביטוי לאהבה. אבל אלימות מינית תמיד חסתה בצל החשאיות האפלה שבה היא פועלת. בצל השתיקה התעללו אינספור כמרים והגמונים בנערי מקהלה, ועברו שנים רבות מאד עד שהדברים התפרסמו. אלימות מינית נגד נערים היתה סוד אפל עוד יותר מאלימות מינית נגד נערות. רק שבירת הטאבו על פירסום הדברים הביאה להתמודדות עם הבעיה. איש לא הזכיר היום את התאבדותה של יעל העליון בגלל תחושת האחריות למעשי בעלה. איש לא הזכיר גם את הנערים והנערות שהתאבדו בגלל התעללות מינית מצד מבוגרים, ביניהם מורים, כי שמם אינו ידוע ופניהם אינם מוכרים. לו הצליחה בתה של חברתי בניסיון ההתאבדות שלה איש לא היה יודע כנראה לעולם מה היתה הסיבה ומי אשם במותה. התאבדות של אדם מוכר ומפורסם היא מזעזעת לאנשים רבים, אבל הקורבנות השותקים של יחסי מין אסורים, בפרט ילדים ונוער, אינם מוכרים ואינם מפורסמים. הציבור מרשה לעצמו להתעלם ממותם שנחשב אך ורק לטרגדיה משפחתית. זהו מות שקט מאחורי הקלעים שלרוב איננו מגיע כלל לעמודי העיתונים. ללא החשיפות הפומביות של ניצול מיני של קטינים, ללא פירסום הדברים ברבים, התאבדו ילדים ובני נוער רבים שעברו התעללות מינית והציבור שלא ידע גם לא הזדעזע ממותם של הקורבנות האלה בדמי ימיהם. קל יותר להזדעזע מגורלם של המוכרים והמפורסמים.