דיכאון ליום האשה

היום יום האשה הבינלאומי ואני לא שמחה היום. דוקא אתמול כשעשיתי דברים שרוב הנשים בעולם עושות רוב הזמן ושבדרך כלל אני פחות אוהבת לעשות, סדר וניקיון וכביסה ובישול, הייתי שמחה בלי להבין אפילו למה, אולי בגלל שהיה לי כוח לעשות הכל ולא מאד התקשיתי בכלום, ואחר כך גם הלכתי לטייל עם אושר בעמק המצלבה והשתהינו שם הרבה, כי עכשיו כשהעשב ירוק וגבוה אושר אוהב ללחך אותו כל הזמן וזה מצחיק, כי הוא נראה כמו פרה או סוס שיוצאים למרעה, וגם זה לפעמים מעצבן אותי שהוא מתעכב ומשתהה על כל עשב, אבל אתמול זה לא הפריע לי בכלל והייתי שמחה, וחשבתי איזה מזל לי שאני חיה ויכולה לטייל, וכמה אבי ואחי שכבר מתים היו שמחים להיות במקומי ולטייל בטבע ולהנות מהעשב הירוק ומשפע הפרחים וממזג האוויר החם אבל לא מדי, והיום דוקא אין לי מצב-רוח ואולי אחרת לא היה מתפרץ ממני כל כך הרבה זעם כשראיתי על שער המוסף המיוחד של הארץ ליום האשה בכותרת "פורצות דרך" את הפרצופים הצוהלים של מירי רגב ואיילת שקד, שאני ממש שונאת אותן ולא יכולה לסבול אותן בכלל, אין דרך יותר עדינה לומר את זה, ומיום ליום אני מתעבת אותן יותר ויותר, ואני מתפללת בכל לבי שהן תיעלמנה כבר מהחיים הציבוריים ביחד עם נתניהו ויהיה לנו כבר שקט מכל האנשים האלה, שמסמלים בעיני את גזל החירות והדמוקרטיה שלנו, וגם משהו שיותר קשה להגדיר בדיוק, הרגשה שהמדינה שלנו היא ביסודו של דבר מקום טוב שכדאי וראוי לחיות בו, שגם את זה הם לקחו מאיתנו, אלה שמשבחים את ההישגים שלהם אפילו לא מודעים לזה שאלה שבחים שמחלקים לדיקטטורים: כמה יציבות פוליטית וכלכלית יש אצלנו, ומלחמות ופיגועים יש רק מעט, כי הציפיות שלנו כל כך נמוכות ומשום דבר אנחנו כבר לא מזדעזעים, שראש הממשלה הולך לבחירות בכל פעם שנוח לו או מתחשק לו וסוגר את ראשות השידור ופותח תאגיד ואז מנסה לסגור את התאגיד ולפתוח מחדש את ראשות השידור כי מה שוה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו, כפי שאמרה אותה מירי רגב עם הפרצוף הצוהל על שער המוסף ליום האשה, ונתניהו מנהיג או מונע רפורמות לטובת האזרחים לפי האינטרסים האישיים שלו ולא מתחשב בשום דבר אחר, כאילו כולנו הרכוש הפרטי שלו שהוא מוכר אותנו כמו שמוכרים בהמות משא שזה תפקידנו כנראה בעולמו, וממש הכאיב לי להביט בשני הפרצופים הצוהלים האלה של מירי רגב ואיילת שקד, שנראו לי כאילו הן מוציאות לי לשון ולועגות: בחיים לא תיפטרי מאיתנו, ושום דבר לא ישתנה אף פעם, ואנחנו נמעך אתכם השמאלנים ונדרוך עליכם לנצח ועכשיו אנחנו רק מונעים מכם כסף ציבורי והשפעה ציבורית, אבל בהמשך גם נסתום לכם את הפה באופן פרטי, ואנחנו נצחק אחרונים. יש שמאלנים אופטימיים ששמחים עם כל תיק נוסף שנפתח נגד נתניהו, ואני כל הזמן מרגישה רק עצב ופחד, כמה הדברים גרועים וכמה דברים נוראים מאלה הוא ומקורביו עוד יעשו בשביל להיחלץ, ומי יציל אותנו מהם, שכבר די איבדתי את האמון שיש מישהו כזה. ועל סולידריות נשית אני לא יכולה לסמוך, כי אני לא רואה את מירי רגב או את איילת שקד דואגות לאינטרסים שלי ובטח שאני לא רואה אותן דואגות לחירויות שלי, יותר אני רואה אותן תוקפות אותי ומאיימות עלי, והן בדיוק הנשים שבגללן אני לא יכולה להאמין היום בסולידריות נשית, וממילא כל החיים שלי סבלתי לא רק מגברים שזה נראה לי בלתי נמנע אלא גם סבלתי הרבה מאד מנשים, החל מאמא שלי שמאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום עסוקה בעיקר באיך להרוס את חיי, גם אם כבר הרבה שנים זה פחות מצליח לה, וכלה בהרבה נשים ואולי אפילו כאלה שראו בעצמן חברות שלי, אבל בעיקר התנשאו עלי או ניסו לנצל אותי או סתם היו גועליות אלי מסיבות שהרבה פעמים לא ידעתי ולא הבנתי למה הן מתנהגות אלי ככה. בסופו של דבר גברים ונשים גם יחד הם רק בני אדם והרבה פעמים גם זה לא, ומי שיכול או חושב שהוא יכול מתנשא על אחרים ופוגע בהם, ובסופו של דבר אני מרגישה ממש נוח רק עם הכלב שלי, שגם הוא עושה לי הרבה פעמים את המות רק מפני שהוא יכול, אבל לפחות במקרה שלו אין צביעות ואין העמדת פנים, הוא רוצה רק מה שטוב בשבילו ומתאים לו, והוא מתעניין במה שיש לאכול והרבה פחות בדברים אחרים, ואני אשה, אז אני מבשלת לו עוף ומועכת לו עם אורז והוא טורף את זה ואז מנדנד שנצא שוב לטייל, למרות שלא כל כך מזמן חזרנו מהטיול הקודם, ולפחות במקרה שלו אני תמיד מבינה מה הוא רוצה ממני ולמה, שבני אדם לרוב מנסים להסתיר את זה, ואז כשזה מתגלה זה הרבה יותר כואב מאשר כשיודעים את זה מראש וזה ברור לעין. אז אני אלך היום שוב לטייל עם הכלב ואולי אפילו אעשה לו אמבטיה, כי באמת חם היום, או אולי אמבטיה לא כי אני מאד עייפה היום וגם עצובה ומעוצבנת, אז אני אטייל עם הכלב ואבשל בשבילו ובשבילי וקצת אנקה את הבית עוד, למרות שאתמול ניקיתי כמעט כל היום, כי זה מה שנשים עושות ואני אשה ואלה הם חיי, ושום דבר כנראה לא ממש ישנה את זה.