יום רביעי, 4 באפריל 2018

טקס הדלקת המשואות


אצלנו תמיד נתפסים לפורמליות, כאילו היא עיקר העניין, ולכן הדיון בימים האחרונים עסק בשאלה אם בעבר נאמו ראשי ממשלות בטקס הדלקת המשואות או לא נאמו, שזה לא העניין. זה כמו שראשי הקואליציה אמרו, כשהתפרסמו המלצות המשטרה להעמיד את נתניהו לדין על קבלת שוחד, שהם מחכים לראות אם יהיה כתב אישום, ושעומדת לו חזקת החפות, למרות שחזקת החפות רלוונטית רק לענישה פלילית – לא שולחים אדם לכלא ללא הרשעה במשפט, אבל ראש ממשלה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין באשמת שוחד, צריך מיד להתפטר מתפקידו ולא לדבוק בו, רק מפני שכך הוא נהנה מחסינות ממעצר, מחקירה בתנאים מועדפים ומעוצמה גדולה שמאפשרת להטיל אימה על החוקרים ועל היועץ המשפטי לממשלה ואפילו על השופטים. וגם העובדה שנתניהו נאם פעם בעבר בטקס, או רק בירך, זה לא ממש משנה, היא רק עניין פורמלי. מה שחשוב הוא העניין המהותי, והעניין המהותי הוא שנתניהו בכל נאום שלו מעליב את השמאלנים או את הערבים או גם וגם, והרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לאחד את העם, שהרי המשואות מסמלות את שנים עשר שבטי ישראל ובעצם את כל קצותיה המפוצלים של החברה הישראלית, שהיא חברה מאד מגוונת ורבת מגזרים ומתחים בין מגזרים, אבל הרעיון של טקס הדלקת המשואות הוא לחפש את המשותף לכולם, ולהדגיש שלמרות כל ההבדלים יש דבק חזק בין כל חלקי המדינה והעם, והרעיון הוא שאנשים יוכלו לצפות בטקס בלי הבדל מוצא ומגזר וכולם ירגישו טוב איתו, ירגישו שהוא שייך גם להם, וזה לא יכול לקרות עם נתניהו, ולא יכול לקרות עם מירי רגב, כי הם אנשים שיודעים רק להעליב ולהשפיל את כל מי שלא מצביע להם ולא מעריץ אותם ובטח שלא מתחנף אליהם, וכשהם בטלויזיה, אולי יש הרבה אנשים ששמחים לראות אותם ולהקשיב להם, אבל יש כנראה לא פחות אנשים ששונאים אותם ולא רוצים לראות אותם בחיים, למשל אני אשה כזאת, וכששני האנשים האלה או אחד מהם מופיעים על המרקע, אני עוברת לערוץ אחר, ואם הם מופיעים גם שם, אני מכבה את הטלויזיה, ויולי אדלשטיין, שהוא אמנם אדם אמיד, אבל בניגוד לנתניהו הוא באמת מחובר לציבור ויודע מה אנשים מרגישים וחושבים, לא רק אלה שצמודים לנתניהו ורגב ומחניפים להם בלי בושה, שאלה סוג האנשים שרגב ונתניהו אוהבים להיות מוקפים בהם, ולכן הם אף פעם לא שומעים לא עצה טובה ולא ביקורת והם איבדו לגמרי את הקשר עם המציאות וחושבים שהטוקבקיסטים שהם עצמם טיפחו כדי לשסות אותם במתנגדיהם הם נציגים של העם, ובעצם מה שהם שומעים כל הזמן מסביבם זה אך ורק הדהוד של עצמם. אמנם לנתניהו ולרגב זה ממש לא אכפת שאני לא אצפה בטקס ובכלל לא נראה לי שאכפת להם שאנשים שלא מצביעים להם ירגישו גם הם חלק מהמדינה. הם בכלל לא מבינים את הרעיון הזה שזר להם לחלוטין, ששלטון צריך לשרת את כל האזרחים, ולא רק את אלה שמצביעים בשבילו, ועוד פחות הם מבינים שאזרח חייב לציית לחוק אבל הוא ממש לא חייב לאהוב את הממשלה, זכותו המלאה לשנוא אותה, ועדיין הוא זכאי לכל השירותים ואפילו לקבל מימון ליצירה אמנותית או להצגה שמירי רגב שונאת, כי תקציב התרבות הוא כספם של כל האזרחים משלמי המסים, לא רק של אלה שמצביעים לנתניהו ולמירי רגב, ודיעותיהם הפוליטיות אינן סיבה למנוע מהם את חלקם בתקציב המדינה, כי כאמור אזרח חייב לציית לחוק, אבל הוא לא חייב לאהוב את הממשלה והוא לא חייב לאהוב את ראש הממשלה, הוא לגמרי רשאי לשנוא את ראש הממשלה ואת שרת התרבות שבעיקר מקדמת את עצמה ומתחנפת לראש הממשלה, ואת שני הדברים היא עושה בצורה מבחילה. ויולי אדלשטיין דוקא כן רוצה שאנשים כמוני יצפו בטקס וירגישו שגם הם חלק ממנו, ולכן הוא לא רוצה שנתניהו ידבר בטקס, כי הוא חושש שנתניהו יעשה מה הוא עושה תמיד: להגיד דברים שקריים ומגעילים על שמאלנים ועל ערבים ולקרוא להם בשמות, ולתקוף את המשטרה בתקוה להטיל אימה על חוקריו ומאשימיו, והוא לא רוצה שמירי רגב תצרח את הקללה שהיא מכירה באנגלית ונתניהו ינצח על מקהלת לא יהיה כלום כי אין כלום, שכבר כתבתי כאן שזה תיאור די מדויק של כהונתו הארוכה מדי כראש ממשלה.