הזכות הלאומית להשתמש בשפתך

מצדדי חוק הלאום סברו שדי יהיה בהאשמת מבקריהם באנטי ציונות ושיתוף פעולה עם הערבים כדי להשתיקם, ושהם יוכלו גם לעגן בחוק את אפליית הציבור הערבי וגם למכור לציבור את אפליית הערבים כ"ציונות", תוך כדי שהם מעלימים מהציבור את תוכנו המדויק של החוק ואת משמעות התוכן הזה. בעיקר הם סומכים על כך שהציבור איננו מבין את משמעות המושג "זכויות לאומיות", והם מנסים לטעון שהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים, פירושה ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. זו איננה אמת.

זכויות לאומיות של עמים כוללות מגוון של זכויות, שהחשובה בהן היא זכותו של המיעוט להשתמש בשפתו הלאומית, לא רק בחיי היומיום, אלא גם במסמכים רשמיים, בחינוך ובתרבות. במשך שבעים שנה הכירה מדינת ישראל בשפה הלאומית של ערביי ישראל כשפה רשמית, גם אם לא תמיד נתנה ביטוי מעשי להכרה זו, ובכך הכירה בעובדה שהם מיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות, ובראשן הזכות הלאומית להשתמש בשפתו. להכרה בערבית כשפה רשמית היתה חשיבות ומשמעות עצומה: לצד מערכת החינוך היהודית התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת חינוך ערבית לציבור הערבי, בשפה הערבית, והציבור הערבי יכול לחנך את ילדיו בשפתם ובתרבותם, לשמר ולטפח את שפתו ותרבותו. למרבה הצער מעולם לא הוקמה בישראל אוניברסיטה בשפה הערבית, שראוי היה שתקום גם אוניברסיטה כזו, אבל גני ילדים וחינוך יסודי ותיכון בשפה הערבית התקיימו כל העת. כעת ביטל חוק הלאום המרושע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. אמנם היא הוכרה בחוק כבעלת מעמד מיוחד והובטח שבפועל מעמד השפה הערבית לא ייפגע, אבל לביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית יש משמעות מדאיגה, שכבר התבטאה בפועל בסירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לחתום על מכתב התפטרות של חבר כנסת ערבי שנכתב בשפה הערבית. אם יו"ר הכנסת איננו שולט בערבית, יש למנות לו סגן מבין חברי הכנסת הערבים שיוכל לטפל במסמכים רשמיים בשפה הערבית. עצוב במיוחד שדוקא יולי אדלשטיין, שנרדף בברית המועצות בגלל עיסוקו בהוראת ולימוד עברית, פוגע בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. היה עליו לדעת שלא זו הדרך. הערבים זכאים לשמר ולטפח את שפתם ותרבותם, שהיא גם שפה אחות לשפה העברית, ולא בכדי מתאר התנ"ך את הישראלים והישמעאלים כבני אותו אב, כאחים למחצה. התרבות הערבית מילאה תפקיד עצום בהסטוריה היהודית, וממנה שאבו חכמי ומדקדקי תור הזהב בספרד את הדקדוק העברי שלנו. ראוי שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד את השפה הערבית על בוריה, ובכך יעמיק ויעשיר את לשונו העברית האחות לה, וגם יפתח לעצמו שער לעולם העשיר של השירה והספרות בלשון הערבית שאנו מכירים כה מעט, וחבל.

לא בכדי מתעלמים מצדדי החוק המנסים להגן עליו מסעיף החוק המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, מפני שאינם יכולים להצדיק את הצעד הזה, שאין לו שום הצדקה. שבעים שנה הוכרה הערבית כשפה רשמית ובכך איפשרה מדינת ישראל לערבים לחוש שהמדינה מכבדת את זהותם הנבדלת, ואיננה כופה עליהם להתייהד ולזנוח את שפתם ותרבותם. לא רק שלא היתה בכך שום פגיעה בציונות, להיפך, המצב הזה איפשר לאזרחים הערבים להיות ישראלים מבלי לוותר על זהותם, ובכך הקל עליהם להיות ישראלים. את העברית הם למדו ממילא, מתוך רצון להשתלב בחיי היומיום של הרוב היהודי ולמצוא את מקומם במדינה שיש בה רוב יהודי. הצעד המרושע והפוגעני של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל, שהוא בעיני הסעיף הגרוע ביותר בחוק, שכן הוא מבטל זכויות קיימות, דבר שיש בו משום הרעת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ללא כל סיבה, ולעניות דעתי די בו כדי להקים עילה לביטול החוק. לא זכינו לשום הסבר ממצדדי החוק מדוע נזקקו לצעד המרושע והמשפיל הזה של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית במדינת ישראל, ולא נותר לנו אלא לחשוב שהמטרה היחידה של צעד זה היא השפלת ואפליית המיעוט הלאומי הגדול של ערביי ישראל. השפלה ואפליה מולידות עלבון, זעם ומרי במקום שותפות, ובוודאי שאין בכך כדי לסייע לקידום הציונות, כפי שמתיימרים מצדדי חוק הלאום.

מדינה יכולה להתעמר במיעוט לאומי, אבל אין לשום מדינה ולשום עם סמכות לשלול זכויות לאומיות של עם אחר. מדינת ישראל יכולה להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים בטלות ומבוטלות, כשם ששרת התרבות מכריזה שמופעי תרבות שאינם לטעמה הפוליטי אינם זכאים לתקצוב, אבל אלה פעולות רודניות ללא בסיס מוסרי וחוקתי, והן מתבססות על דיכוי בכוח הזרוע ולא על חוק ומשפט. לדיכוי בכוח הזרוע יש גבולות. אם תומכי חוק הלאום חושבים, למשל, שבעזרת החוק הם יוכלו לספח את השטחים הפלשתיניים, ובה בעת למנוע מתושביהם הפלשתיניים זכויות אזרח, הם טועים טעות מרה. אם יהיה בעתיד במדינת ישראל רוב ערבי, חוק הלאום לא יוכל למנוע ממנו להפוך את מדינת ישראל למדינה ערבית, ולדכא את המיעוט היהודי כשם שהימין מדכא כעת את אזרחי ישראל הערבים. חבל שבמקום כבוד הדדי מבקש הימין לבסס את יחסיו עם המיעוט הערבי על כיפוף ידיים הדדי. זה עלול לפעול כבומרנג, ואיש איננו מבטיח לנו, שתמיד תהיה דוקא ידנו על העליונה.