שמאל זה מרצ

אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.