השכן צריך טובה

בטח שמתם לב שהשנה לא כתבתי על החגים אלא יותר על צרות, וזה לא רק מסיבות רעות, כי נולד לי השנה נכד חדש שאני מאד נהנית לטפל בו, אבל גם קרו דברים פחות טובים, ובמיוחד זה שהכלב שלי אושר כל השנה חולה ובמצב לא טוב, הרופאים אומרים שאפשר הכל לתקן אבל בינתיים הוא כל הזמן מאבד ממשקלו והוא נראה רזה וחולה ואני די מיואשת מזה, ומה שהכי קשה זה שבכל פעם שאני מצליחה לשפר קצת את המצב שלו הוא מוצא ברחוב איזו עצם שבורה שאנשים זרקו ובולע אותה לפני שאני מספיקה לעשות משהו ואז הוא נהיה שוב מאד חולה, וזה מה שקרה לי לפני שלושה ימים, שדוקא הרגשתי שהוא משתפר והייתי מאד אופטימית, ואז הוא בלע איזה שבר עצם שמישהו זרק ליד פח זבל ונהיה שוב מאד חולה. אני מנסה להסביר לאנשים לא לשים עצמות שבורות ומזון מקולקל ליד פחי הזבל, כי אוכל שלא טוב לבני אדם לא טוב גם לחיות, וגורם להן מחלות קשות ולבעלים שלהם הרבה צער והוצאות. מה שאינכם רוצים לאכול תזרקו בבקשה לפח הזבל ותסגרו היטב את המכסה, ואל תפזרו את זה ליד פחי הזבל ובגינות כי זה רק גורם סבל וצרות ואפילו מוות של חיות שאוכלות כל דבר גם אם הוא מקולקל, ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, החיות הרבה פחות עמידות למחלות מאיתנו, וסובלות הרבה יותר מאיתנו, כי אנחנו יותר מבינים מה קורה לנו והם לא מבינים, רק סובלים. והבוקר, כשחזרתי עם אושר ממסע שלשולים והקאות שרציתי למות, וניסיתי לנקות אותו ועמדתי בתוך שלולית של מי סבון, הוא שוב צלצל, השכן. לא הספקתי להגיע לטלפון ואמרתי לעצמי שיילך כבר לעזאזל.

לפני שבוע הוא דפק אצלי בדלת בתשע וחצי בערב. סליחה על השעה, הוא אמר והושיט לי מפתח צהוב, אבל אני נוסע לתל-אביב, וצריך לבוא שותף חדש ואת תהיי בבית בחג? אמרתי לו שדווקא יש סיכוי טוב שניסע ליפו בחג, ששם הבת והנכד שלי גרים, ועדיף שיבקש משכן אחר, למשל מהשכנה  הנכה שבכלל לא יוצאת מהבית, והוא אמר: אבל אני לא מכיר אותה, ואותך אני מכיר. הוא התכוון שפעם הוא לקח ממני מפתח לחדר חשמל, אז נראה לו שהכי הגיוני שאני אהיה נערת המפתח שלו, למרות שכבר מזמן אינני נערה. חשבתי קצת ואמרתי לו שבעצם די בטוח שניסע מתישהו ליפו, אז שיבקש משכן אחר לשמור על המפתח לשותף החדש. הוא הלך וחשבתי שבזה זה נגמר, אבל ממש טעיתי, כי בעשר בלילה הוא חזר. הפעם הוא לא ביקש סליחה על השעה, הושיט לי את המפתח, חזר על כך שאותי הוא מכיר ועדיף שאני אשמור על המפתח, ואם ניסע ליפו, הוא יבוא אלינו ליפו לקחת ממני את המפתח, והוא לקח את הטלפונים שלי ושל הבת שלי, ולפני שהוא הלך הוא עוד אמר לי בקול נוזף: רק שלא תסעי ליפו ותשאירי את המפתח פה. לא לא, אמרתי לו, ושמתי את המפתח הצהוב בתיק הקטן שאני נושאת איתי תמיד, שיש בו קצת כסף וכרטיס כספומט ומפתחות ותעודות וקבלות והרבה שקיות ניילון למקרה שאושר ישלשל, ובדרך כלל הן לא מספיקות. אולי ביום רביעי ניסע ליפו, אמרתי שוב, והוא אמר טוב, ביום רביעי הוא כבר יבוא. כשהוא כבר הניח רגל אחת על גרם המדרגות הוא אמר: יש גם בחורה שצריכה לבוא להוציא דברים, ואני כבר לא אמרתי כלום. אחרי שהוא הלך סופסוף הייתי די עצבנית מהשכן ומהמפתח אבל השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי עד למחרת החג הראשון, שבבוקר הוא צלצל, ואמר שהוא שכח לתת לי את מספר הטלפון שלו, כדי שאוכל להתקשר להגיד לו אם אנחנו נוסעים ליפו. הטלפון הזה מאד עצבן אותי, כי בדיוק פתחתי בזהירות את דלת החדר של שרון ואביבי הקטן כדי לקחת כביסה ואביבי התעורר, אבל רשמתי במחשב את מספר הטלפון שלו, כי לא מצאתי את העט שלי, זאת אומרת את זה שעוד כותב. ביום רביעי כבר ידענו שנישאר עוד כמה ימים בירושלים כדי לקחת את אושר לרופא, והלכתי לשוק לקנות לנו אוכל, והשארתי את המפתח הצהוב על השולחן בסלון, אבל שכחתי להגיד לשרון, ונזכרתי רק בכספומט שהיא לא יודעת על המפתח הצהוב והשותף החדש שצריך לבוא והשכן אמר שביום רביעי הוא יבוא והיום יום רביעי ואולי הוא יבוא ושרון לא תדע כלום על המפתח, אז עליתי עוד פעם הביתה ואמרתי לשרון שמאד התרגזה, והאמת שכשירדתי שוב והלכתי לשוק גם אני מאד התעצבנתי, למה אני צריכה לדאוג לשותף החדש שיהיה לו מפתח לדירה, למה אני ולא השותף הותיק או בעלי הבית, כי מה לי ולדיירים שלהם, במיוחד שהם שכנים איומים ולא רצו לתקן את הצינור שהתפוצץ להם וקלקלו לי פעמיים את התקרה, כי התברר שבפעם הראשונה הם רק הדביקו את הצינור המפוצץ במקום להחליף אותו, וכמובן הוא התפוצץ בחזרה, ובפעם השנייה כבר לא היה לי כוח לתקן את התקרה ונשארתי עם הטיח המתקלף שלפעמים נופל על הראש. כשחזרתי מהשוק שרון אמרה שאף אחד לא בא וכל היום אף אחד לא בא חוץ מג'וק גדול שנכנס לאמבטיה ושרון הטביעה אותו במי סבון. ביום חמישי בבוקר השכן התקשר שיבואו בשתים עשרה לקחת את המפתח, ובשתים-עשרה הוא התקשר שוב להגיד שלא יבואו בגלל צעדת ירושלים, ודחו את זה ליום ששי בצהריים. את תהיי בבית? לא, אמרתי לו, יש לי סידורים, כי הזמנו לאושר, שהמצב שלו הלך והחמיר, תור לרופא. סידורים סידורים, הוא שאל, או סתם סידורים של יום ששי, כי אולי אפשר לסדר משהו. יש לנו תור לרופא, אמרתי לו, ואני אשאיר לך את המפתח אצל השכנה הנכה שאף פעם לא יוצאת מהבית. מה מספר הטלפון שלה? הוא שאל, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז כשתתני לה את המפתח תשאלי אותה ותגידי לי, הוא אמר. הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן אפילו לרדת חצי קומה לשכנה לתת לה מפתח, לכן הוא צלצל שוב ביום ששי בבוקר, כשעמדתי בשלולית של מי סבון וניסיתי לאסוף את המים שנשפכו כשניקיתי את אושר. בינתיים שרון קמה ואמרתי לה שאני צריכה להביא לשכנה את המפתח. זה עוד לא נגמר? אמרה שרון. חשבתי שהם באו אתמול. לא, אמרתי לה, אתמול הם לא באו בגלל הצעדה, אז הוא התקשר שהם יבואו היום, ואמרתי לו שיש לי סידורים, אז הוא רצה לדעת איזה סידורים, ואם זה מוצדק שאני אקח את אושר לרופא במקום לחכות לשותף החדש עם המפתח, והיה מאד לא מרוצה שהתעקשתי שיש לי סידורים ואני אשאיר את המפתח אצל השכנה הנכה, שאותה הוא לא מכיר למזלה. אחרי שגמרתי לנקות הבאתי לשכנה את המפתח וצלצלתי לו ואמרתי לו שהמפתח אצל השכנה הנכה ושלא יטרידו אותה, רק יקחו ממנה את המפתח וזהו. עוד קודם אמרתי לעצמי שאני לא אתן לו שום טלפון שלה כי זה אכזרי לתת לו טלפון של אנשים אחרים. השכנה הסכימה לשמור את המפתח לשותף החדש או למי שלא יבוא וסיפרתי לשרון איך הוא בא אלי פעמיים בלילה, פעם לפני עשר בלילה ופעם אחרי עשר בלילה, ושרון אמרה שבטח אף שכן אחר לא הסכים ואמרתי לה שבטח אף אחד לא פתח לו את הדלת, ושהם עשו בשכל. ואז לקחנו את אושר לרופאה וראינו שהמשקל שלו ירד עוד והרופאה אמרה שצריך לנתח לו בהקדם האפשרי את הרגל הפצועה אבל שקודם יבריא. קיבלנו הרבה תרופות, שילמנו הרבה מאד כסף, נסענו הביתה וקיללנו את האנשים שמפזרים עצמות ואת השכנים שמבקשים טובות, ושרון אמרה שאין דבר כזה טובה קטנה. רציתי לבכות בגלל המחלות של אושר אבל אביבי הקטן הצחיק אותי כי ילדים זה שמחה.