אמיל ומדי

אמיל ומדי

אמיל ומדי הם חמי וחמותי. אמיל נפטר לפני שנים ממחלות קשות, ומדי כבר בת תשעים וארבע. היא מאד מתפלאת שהיא עדיין חיה. במיוחד היא מתפלאת מפני שאחיה ואחותה הצעירים ממנה מתו בשנות החמישים לחייהם או אפילו קודם לכן. "והם סבלו הרבה פחות ממני", אומרת מדי, כי הם עוד היו ילדים ואנשי הג'וינט הוציאו אותם מאוקראינה עוד לפני שהמלחמה נגמרה והרבה לפני שהג'וינט עזר למדי לעזוב את אוקראינה, ליתר דיוק את מוגילב (מוהילוב), שלשם היא הגיעה בצעדת מוות מטרנסניסטריה. בטרנסניסטריה רוב בני משפחתה מתו מטיפוס, שני ההורים שלה וגם דודתה. גם מדי חלתה בטיפוס אבל היא הבריאה והתנדבה לפנות את גוויות המתים מטיפוס, וכך פינתה גם את גופת דודתה. שכחתי לשאול אותה איך קראו לדודתה. הרבה דברים אני שוכחת לשאול ומדי בכלל שונאת ששואלים אותה על השואה. היא מנסה לשכוח, "אם לא מכריחים אותי לזכור" היא אומרת ומתבוננת בי בעוקצנות כי תמיד אני רוצה לדעת מה קרה לאנשים בשואה. יש אנשים שאוהבים לספר ומספרים כל הזמן, אבל מדי מאד לא אוהבת לספר. היא רוצה לדבר על הנינים שלה. כבר יש לה תשעה נינים, והיא רוצה לראות אותם ולהינות מהם. אפשר היה לומר שמדי אוהבת לחשוב על העתיד ולא על העבר, אבל גם זה איננו נכון, כי מדי מאד פוחדת מהעתיד, במיוחד היא מפחדת שייגמר לה הכסף ויזרקו אותה מבית האבות. כמובן שאף אחד לא יזרוק את מדי מבית האבות שבו היא חיה, גם מפני שיש לה עדיין הרבה כסף וגם מפני שיש לה בנים שדואגים לה והם לא יתנו שיזרקו אותה מבית האבות. אבל מדי תמיד מפחדת, גם מזיכרון העבר וגם מהעתיד, גם מהמוות וגם מהחיים. אולי היא פחות מפחדת מהמוות ויותר מפחדת מהחיים. מדי ראתה יותר מדי רוע אנושי ותמיד קשה לה להאמין שיהיה טוב ושיש גם אנשים טובים ושלא צריך כל הזמן לפחד. כשהמלחמה נגמרה מדי קיוותה שהיא לא תראה יותר מלחמות בחיים. אבל אמיל ומדי הגיעו לארץ בדיוק במלחמת השחרור, ומדי שוב ראתה מלחמה והתמוטטה. את כל הכוח שלה למלחמות היא כילתה בשואה ולא היה לה יותר שום כוח למלחמות. אבל אמיל תמיד ידע להוציא את מדי מהדיכאון ולרומם את רוחה. כשאחיה מת פתאם מדום לב בטרם עת מדי ואמיל בדיוק עמדו לנסוע לטיול בארצות-הברית. טיול גדול בכל ארצות-הברית. כשאחיה נפטר מדי בכלל לא רצתה לנסוע, אבל אמיל אמר: נוסעים, ומדי תמיד עשתה מה שאמיל אמר. כמעט תמיד. אני חשבתי איזה חוסר רגישות מצדו, אבל אמיל ידע מה הוא עושה. הוא ידע את נפשה של מדי וידע שאם יבטלו את הטיול ויישארו בארץ היא תשקע בדיכאון. אז הם נסעו והיו בהמון מקומות בארצות הברית מחוף אל חוף, גם בניו-יורק וגם בסן-פרנסיסקו. כל המקומות באמריקה התבלבלו למדי בראש, כי לא כל כך היה לה ראש לטיול הזה, היא נסעה רק מפני שאמיל לקח אותה. אבל כשחזרו היא לא היתה מדוכאת, למרות שהיא איבדה בתוך זמן קצר ובטרם עת גם את אחיה וגם את אחותה. אחרי שההורים של מדי מתו בטרנסניסטריה היא היתה כאם לאחיה ואחותה הצעירים ובעצם היא הצילה את חייהם. במוגילב איכרה אוקראינית אספה את מדי לביתה כמשרתת, והרשתה לה להחביא את אחיה ואחותה במרתף ביתה ולהביא להם אוכל, וככה הם שרדו את המלחמה עד שאנשי הג'וינט לקחו אותם משם ומדי עדיין נשארה. האיכרה רצתה שהיא תישאר לתמיד,אבל כשנגמרה המלחמה מדי עזבה ואנשי הג'וינט לקחו אותה לאוסטריה ומשם לאיטליה. ברכבת היא פגשה את אמיל ומאז הם היו ביחד. אנשי הג'וינט לקחו אותם לרומא ושיכנו אותם במחנה פליטים שהוקם בעיר הסרטים של רומא צ'ינה-צ'יטה, שעד היום מצלמים בה סרטים ובמיוחד פליני אהב לצלם בה וגם לצלם אותה. מדי ואמיל גרו שם שלוש שנים ושם נולד בנם הבכור בני ורק אחרי שלוש שנים כשכבר היתה מדינת ישראל הם הצליחו לעלות לארץ וראו שבארץ יש מלחמה וזה היה יותר מדי בשביל מדי עוד מלחמה, אבל למרות שאחרי השואה לא היה למדי שום כוח למלחמות היא חוותה עוד הרבה מלחמות בישראל, ובני נהיה צנחן ונלחם במלחמות וגם הבן השני שלה נהיה צנחן אבל הוא נפצע לפני שהספיק לשרת הרבה ונהיה נכה, וככה החיים לא חסכו ממדי שום דבר, לא את השואה ולא מלחמות אחרות, למרות שכל מה שמדי רצתה בחיים זה לחיות את חייה בשקט בלי מלחמות. אפילו כשאנשים רבו ביניהם היה לה קשה לשאת את זה, כי כל ריב הזכיר לה מלחמה.

מדי למדה להיות עובדת סוציאלית והיא עבדה שנים רבות כעובדת סוציאלית וטיפלה באנשים. גם אחרי שהיא יצאה לפנסיה היא המשיכה לעבוד כעובדת סוציאלית עד שהיא היתה כבר ממש זקנה ולא נתנו לה להמשיך. מדי תמיד אהבה לעבוד הרבה ולדבר מעט. העבודה תמיד שימחה אותה והדיבורים בכלל לא שימחו אותה כי הם תמיד הזכירו לה דברים שהיא לא רצתה לזכור. עכשיו מדי כבר בת תשעים וארבע. היא חיה כבר שנים בלי אמיל ועוד הרבה יותר שנים בלי האח והאחות שלה. מאז שאמיל מת היא הרבה פחות שמחה כי אמיל תמיד ידע לרומם את רוחה. אמיל אף פעם לא היה בדיכאון למרות שהיו לו חיים קשים וגם הוא עבר את השואה. הוא נולד בבודפשט ובגיל חמש היגר עם הוריו לארגנטינה, אבל חמש שנים אחר כך הם חזרו לאירופה והתיישבו ברומניה, וככה אמיל הגיע למחנה עבודת כפייה עם שומרים רומנים שגנבו את פולי השעועית מהמרק ושמו במקומם אבנים קטנות, ככה שלאסירים נשארו רק מים בלי שעועית. בלילות היו מכים אותם מכות רצח בקרשים, והיה פחד להירדם, אמיל אמר שכל יום שם היה גיהנום, והגרמנים שילמו לו פיצויים של ארבעה מרק גרמני ליום. אחי אמר לי שזה היה הערך שחישב האס-אס ליום עבודה של יהודים, ולפי הערך הזה הגרמנים שילמו ליהודים פיצויים אחרי המלחמה. מדי קיבלה קצת יותר פיצויים למרות שהיא נכשלה בבחינה בגרמנית, כי הגרמנית שהיא למדה מהנאצים בטרנסניסטריה לא היתה גרמנית כל כך טובה.

אמיל היה מאד טוב אלי והרבה פעמים אני חושבת עליו ואני מאד מצטערת שהוא מת. מאז שהוא מת מדי הרבה פעמים בדיכאון, ובכל זאת היא חיה. היא כבר הפסיקה לבשל ולאפות עוגות לנכדים ולנינים והיא כבר לא עושה הרבה דברים, ולפעמים אפילו אין לה חשק שיבקרו אותה, אבל לרוב היא מאד שמחה כשמבקרים אותה. אני רציתי פעם לחפש את המסמכים של אחיה ואחותה בארכיב של הג'וינט, אבל אמרו לי שהעבירו את התיקים לארכיון בגרמניה. אני לא יכולה להבין איך הג'וינט העביר תיקים של ניצולי שואה לגרמניה. מה פתאם? למה? רציתי לעשות מזה עניין אבל גם אני כבר זקנה ואין לי כבר כוח לעשות עניין מדברים שמרגיזים. הרבה דברים שהיו צריכים להיות פשוטים הם מאד מסובכים וקשה לשנות את זה, אבל ככה זה בחיים. 

בתי שרון כתבה לי: לנו סבתא סיפרה שאמא שלה הגיעה לבקר אותה אצל האיכרה האוקראינית אבל בגלל שהלכה כל הדרך ברגל בשלג קיבלה נמק ומזה נפטרה. גם אמרה שלאבא שלה היה אוסף תקליטים של מוסיקה מצרית שהביא איתו משם והיה מאזין לה אבל היא לא אהבה את זה. לא הצלחנו להבין ממנה בדיוק מתי היה במצרים ומדוע.

   

יום השואה הבינלאומי 27 בינואר 2020