Fake News

Fake news, יצירתן והפצתן, אינן מעשה של בורות כפי שחושבים גם כמה מלומדים שמנסים לתרץ הפצת ידיעות כזב בכך שאנשים אינם צורכים תקשורת מהימנה אלא ניזונים מן הרשתות החברתיות. זוהי גם איננה תופעה חדשה, גם אם המונח שבו משתמשים נכנס לשימוש רק בשנים האחרונות, ודוקא בהיפוך משמעות, שכן דונלד טראמפ כינה את פרסומי העיתונות האיכותית שאיננה נוטה לו חסד Fake news, למרות שהוא עצמו הוא כיום גדול המפיצים של חדשות כזב בעיקר באמצעות הטוויטר, שהוא כלי התקשורת החביב עליו. הציוצים השקריים והשיתופים של פרסומים שקריים באמצעות ציוציו של דונלד טראמפ מציגים את כל מאפייניה של התופעה: הפצת שקרים היא מעשה פוליטי, היא מונעת מזדון ולא מבורות, והיא נסמכת על כוחו, עוצמתו והשפעתו של השלטון המרכזי הממוסד, ולא על גורמים שוליים תמימים או חתרניים במודע. כאמור אין זו תופעה חדשה: מאז ומתמיד הפיצו גורמים פוליטיים עלילות שקריות שנועדו לפגוע ביריביהם, האמיתיים או המדומים, והתופעה הגיעה לשיאה בדיקטטורות הטוטליטריות הגדולות של המאה העשרים, ברית-המועצות הסטליניסטית וגרמניה ההיטלראית, ותוארה באופן נפלא בספרו של ג'ורג' אורוול "1984".

אני עצמי פגשתי את התופעה לראשונה כשעקבתי אחרי חוגים נאציים בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה ונוכחתי כיצד הם טוענים ללא הנד עפעף שלא היתה שואה, שמדובר בתפאורות שבנו [היהודים] בהוליווד, ומיד ממשיכים ואומרים שישראל עושה שואה לפלשתינים. לא בורות יש כאן אלא כוחנות וזדון: אתם לא תגידו לי דברים שאינם נעימים לי. אני אכחיש כל דבר שבו אתם מאשימים אותי, ומיד אאשים אתכם באותו דבר עצמו. כך נוהג גם דונלד טראמפ: הוא מכחיש את דיווחי האמת של התקשורת האיכותית ומאשים אותה בשקרים כאשר היא מדווחת עליו אמת, וטוען לציד מכשפות נגדו, למרות שהביטוי מתאים הרבה יותר לשקרים הזדוניים שהפיצו הוא ואנשיו על הילארי קלינטון כדי להכפיש את דמותה. Fake news כוללים כמעט תמיד הכחשה של עובדות מוכחות, והאשמת היריב בהאשמות שוא וברדיפה, כלומר כמעט תמיד כוללת הפצת השקרים גם מרכיב של התקרבנות, שבו הופך הנאשם את עצמו לקורבן של רדיפה על ידי אלה שהוא רודף, ובכך הופך את תפקידי הרודף והקורבן על פיהם ונוטל לעצמו את תפקיד הקורבן בעודו רודף.

רוב המאמרים ב"דר שטירמר" עסקו בסכנה שמהווים היהודים לגרמניה, ובטענה שאם הגרמנים לא ימהרו להשמיד את היהודים תחילה, ישמידו היהודים את גרמניה. בתחתית כל גיליון "דר שטירמר" נכתב "היהודים הם אסוננו". גם החזרתיות היא מאפיין של הפצת שקרים. השקרן יחזור על השקר שוב ושוב בניסיון למלא בו את החלל ולדחוק את האמת אל מחוץ לשדה הראייה. חזרתיות זו, לצד היפוך הרודף והקורבן מאפיינת כמובן גם את נתניהו באמירותיו "לא יהיה כלום כי אין כלום" שקצת נדחקה הצדה לאחר הגשת כתבי האישום, והוחלפה ב"יריבינו בשמאל נלחמים לעצור את הישגינו האדירים" ו"תפרו לי תיקים" ובפי חסידיו המושבעים "שי ניצן עבריין". האנשים שחוזרים על אמירות אלה אינם עושים זאת מבורות אלא דוקא מפני שהם יודעים שנתניהו הוא העבריין, והם מנסים במודע, בזדון ובכוחנות להפוך את היוצרות ולהטיל את האשמה על מי שתפקידם להגיש את כתבי האישום. אין גם סיבה לרחמנות כלפי חסרי השכלה שחוזרים בקול ענות על כזבים, סלחנות שמאפיינת מגמות מסוימות באקדמיה מתוך הנחה שגויה שאנשים אלה אינם יודעים מה הם עושים. הם דוקא יודעים היטב שכדאי להם להתחבר לשלטון על ידי תמיכה במי שהכוח בידו, ושבכך הם מחזקים גם את עצמם, כאשר הם מתחברים ומשתתפים באלימות השלטון נגד קורבנותיו ונרדפיו. ובשלטון נתניהו רשויות החוק והשמאל, שאין ביניהם שום חפיפה למעט היות שניהם יריביו המוצהרים של נתניהו, בשלטון נתניהו השמאל ורשויות החוק נרדפים, נרדפים עד חורמה, והצלחתם לשרוד בכלל, ולו במתכונת מתגוננת וחלשה, היא פלא בפני עצמו, שמעיד על עוצמתם המוסרית.

גם הטענה הסלחנית שמפיצים כמה מלומדים שבני השכבות החלשות תומכים בנתניהו מפני שהוא מאפשר להם להרגיש עליונות על הערבים מקלה עם תומכי נתניהו, או טראמפ, או מודי בהודו, או בני דמותם האחרים. אולי פרופסורים אינם ממהרים לרחבת המוזיאון כדי לצעוק ששי ניצן עבריין ועוד קללות, אבל החנופה לשלטון והתוקפנות כלפי יריביו איננה מוגבלת לחסרי השכלה ומעמד. גם פרופסורים בכירים ועיתונאים בכירים אוהבים לסגוד לכוח ולהחניף לשליטים, ואם אינם מחניפים לנתניהו וטראמפ, הם מתחנפים לאנגלה מרקל, ואם אינם מחניפים לשליט מסוים הם מחניפים לעם הגרמני או לעם הצרפתי או לאמריקאים שההפצצות שלהם בשנות התשעים על הסרבים קורבנות הנאצים נתמכו על ידי להקה עצומה של פרופסורים ואנשי רוח שיודעים הכל מלבד היסטוריה וממשיכים עד היום לתקוף את הסופר פטר הנדקה שהיה בין היחידים שהזכירו לגרמנים את מיליון וחצי הסרבים שרצחו במלחמת העולם השנייה כשהרסו את יוגוסלביה בפעם הראשונה, בלי עזרה מהאמריקאים והבריטים שניתנה להם בפעם השנייה, ומציגים דוקא אותו כמי שתמך כביכול ברציחות המוניות, רק משום שהעז להזכיר לגרמנים שהם ולא הסרבים הרסו את יוגוסלביה ורצחו את תושביה היהודים והסרבים, שכיום הם להוטים להאשימם בפשעי מלחמה בתקוה למחוק את פשעיהם שלהם. לשוא. למרות המאמצים שום מנהיג איננו תופס בתודעת ההמונים את מקומו של היטלר, ולא בכדי. הנדקה לא ביקש לעצמו את פרס נובל אלא לסופר היהודי-סרבי אלכסנדר טישמה שתיאר בספרו "ספר על בלאם" (התפרסם בהוצאת עם עובד בתרגום דינה קטן בן-ציון) את טבח היהודים והסרבים בעיר נוביסאד, וכבר זמן רב איננו בין החיים. אינני יודעת אם מי שהעניק את פרס נובל דוקא להנדקה רצה לחזק את המסר שלו או אולי להשתיק אותו דוקא, כי איש לא דיבר על ספריו של טישמה ועל פשעי הנאצים והקומוניסטים שעליהם כתב בעוצמה ובזעקה נוקבת. את פשעי הקומוניסטים דוקא מדגישים כעת במשטרים הלאומנים במזרח אירופה, אבל את פשעי הנאצים, ובפרט אלה שנעשו נגד יהודים וסרבים, הכל מנסים להכחיש. גם נתניהו כמובן ניסה לתרום את חלקו לכך כאשר טען שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי השפיע עליו להורגם. קשה כנראה לתפקד כשקרן סדרתי מבלי להידרדר במוקדם או במאוחר גם להכחשת השואה. הרי זה האירוע שהכי קשה להתמודד איתו ועם אימת הזוועה של האנטישמיות והגזענות חסרת-הגבולות שעמדה בבסיסו. לכן הגזענים נמשכים במיוחד לסיפורי כזב מסיתים, שבהם מושאי השנאה שלהם מופיעים בתפקיד הנאצים, גם ובפרט כאשר הם עצמם מאופיינים בחשיבה אנטישמית או נאצית. מי שניזון מדמוניזציה מתמדת של קבוצות אתניות או דתיות יעדיף תמיד שקרים מכלילים על פני אמיתות מורכבות.

בעולם שבו מתחזקות המגמות הפשיסטיות והנאציות ומשטרים מאבדים את מאפייניהם הדמוקרטים – פחות חילופי שלטון, פחות חילופי מנהיגים, פחות כוח למערכת המשפטית ולמערכות הבקרה ומתקפה מתמדת על התקשורת והאמנות שמטבען להתבטא ולא לשתוק, פורחת התעמולה בעזרת ידיעות כוזבות. חשוב לדעת שהיא איננה מגיעה מלמטה אלא מלמעלה, מגורמי שלטון שמעוררים, מדריכים, מלבים ומפיצים אותה, ושהדרך היחידה להילחם בה היא לזכור את האמת לחזור עליה בלי הרף. האמת היא עקשנית ובכוחה למוטט בסופו של דבר את השקר.