לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.