חיי עם הבורקה

 

בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אני מציצה על העולם מבין הכובע לבין המטפחת שמכסה את אפי, רק העיניים מציצות. לפעמים אני לא מזהה מכרים שעיניהם מביטות בי מבין הכובע לבין המטפחת. לפעמים אני מבולבלת, תוהה על זהותם. פעם בחושך דיברתי כמה דקות עם אדם זר שחשבתי שהוא מכר והוא חשב שאני חנה. אני דוקא אוהבת את השם חנה. כנראה שהוא צורה מסורתית יותר של השם ענת, כי ח' וע' מתחלפות בעברית עתיקה וגם ה' ות' שהן בעצם אותה אות ובערבית קוראים להן ת' קשורה. אני נתקלת הרבה במהמורות ומועדת לפעמים, כי שדה הראייה שלי די מצומצם, ואת הרגליים אינני רואה. נכון שרוב האנשים אין להם צורך לראות את רגליהם כדי שלא להיתקל במהמורות וליפול, אבל לי זה עוזר להביט ברגליים, עוזר לי ללכת יציב, ועם המסכות זה בלתי אפשרי. היום כשטיילתי עם אושר בעמק המצלבה העזתי להסיר את המסכה לזמן מה. לא היו שם שוטרים שמחלקים קנסות, ויכולתי לראות את הסתווניות שפורחות עכשיו בכל מקום ולנשום קצת אוויר. סתווניות הן מהפרחים האהובים עלי. חבל שהאנשים קצת דורכים עליהן כשהם משוטטים בעמק או יושבים על העשב הירוק שכבר צמח די בשפע, כי נובמבר היה חודש גשום. פגשנו את הכלבה לייקה, החברה של אושר. היא היתה מאד מאושרת ורצה סביבו, והוא נהנה לשחק איתה קצת. הוא כבר לא משחק כל כך הרבה כי הוא כבר לא צעיר. בעיקר הוא רצה לריב עם כמה זכרים שהתרוצצו שם חופשיים ואחד מהם חלף לידינו בריצה ונבח, אבל למרבה המזל לא התקרב אלינו יותר מדי, כי אושר ממש כעס ושערות גבו סמרו, ועברו כמה דקות עד שהוא נרגע. פתאם נזכרתי שלטיולים יש ריח, ואם מסירים לרגע את המסכה אפשר להריח את עצי הזית והאורנים והעשב והאדמה שרטובה מהגשם. לכל דבר יש ריח שאפשר לנשום, אבל אחר כך עלינו לשביל הקרוב לכביש הראשי וכיסיתי מחדש את הפה והאף ואז רק ראיתי ולא הרחתי דבר. בעצם גם ראיתי פחות, כי שדה הראייה הצטמצם, ואני גם מדברת פחות דרך הבורקה, כי אני מרגישה שהפה שלי חסום, אז אני רק מנופפת ביד לשלום למכרים, אם אני מזהה אותם, ואני לא מתחילה בשיחה. בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אבל אחר צהריים אחד שכחתי, ואושר סירב לחזור הביתה, הוא חיכה הרבה לטיול וכעת לא רצה לוותר. אז קניתי מסכה במכולת שעברנו לידה, מסכה יחידה בשלושה שקלים. המסכה היתה גדולה עלי וכיסתה לי את הסנטר וקצת את העיניים, והחזקתי ברצועה של הכלב והלכתי כמו עיוורת, לא ראיתי ולא הרחתי דבר, אבל שמחתי שלא ראה אותי שוטר מטיילת בלי מסכה ולא נתן לי קנס, שלא היה לי כסף לשלם. הרבה אנשים אמרו לי שאין להם חשק לצאת מהבית עם המסכה, אבל אני מוכרחה לטייל עם הכלב, וגם לערוך קניות. אין לי כרטיס אשראי ואני לא מזמינה שום דבר, ואני גם אוהבת לבחור ולגעת, למשל את העגבניות והקלמנטינות אני בוחרת אחת אחת. גם את תפוחי האדמה והקישואים. הראייה שלי מאד הידרדרה ועכשיו, כשקשה להריח וקשה לראות, אני לומדת את יתרונות המישוש, אני לומדת לזהות את הפגמים בתפוחי האדמה ובעגבניות בחוש המישוש. זה חוש יעיל ומאד בסיסי, הוא פחות מטעה מחוש הראייה שנוטה לשגות באשליות. אילו היינו עיוורים כחולד והיינו רק ממששים, אולי היינו מיטיבים להכיר את המציאות.