מחנק

 

איש בן 47 נחנק למות בבית החולים איכילוב, כשצינור החמצן שלו התנתק ואיש מהצוות לא שם לב לכך. הוא נחנק בבית החולים ולא הצילו אותו. לא ראו אותו. כבר שנים שלא רואים את החולים, שחולים שוכבים שעות מבלי שאיש ניגש אליהם, אבל בזמנים רגילים קרובי המשפחה מטפלים בחולים. הצוות הרפואי מתייחס לקרובי המשפחה של החולה כאילו הם חלק מהצוות: נותנים להם הוראות, מטילים עליהם מטלות, נוזפים בהם אם הם הולכים הביתה ומשאירים את החולה לבדו במחלקה, כי אין מי שיטפל בחולים אם המשפחה לא נמצאת. אבל עכשיו יש קורונה ומגבילים ביקורי משפחות, ובפרט במחלקות הקורונה, אז הצוותים הרפואיים צריכים לטפל לבדם, ובוודאי שזה קשה, וכבר שנים שאין כוח אדם מתאים לכך. איך יכול להיות שחולה נחנק בתוך בית החולים ואיש לא שם לב? האם המכונה לא מצפצפת במקרה כזה, האם הכל היה פשוט שקט והאיש נחנק למות? או שהיה צפצוף ואיש לא שם לב כי היו הרבה צפצופים אחרים. קשה לדעת מה קרה באמת. לרוב רופאים אינם אומרים את האמת על הטעויות שלהם, אז קשה מאד לדעת מהי האמת. למשל אם מישהו מת מחיסון נגד קורונה אומרים שזה לא קשור לחיסון. בנורווגיה בדקו מקרים של מות אחרי החיסון והמליצו לא לחסן קשישים במצב גופני ירוד. בישראל כשמישהו מת מהחיסון אומרים שזה לא קשור לחיסון. אין בישראל תרבות של לומר אמת. אנשים משקרים מאד בקלות, ורופאים משקרים במיוחד. אולי הם אפילו חושבים שהם עושים בכך משהו טוב, שהם מעודדים אנשים לא לפחות מהחיסון, ולא לפחד מהנשמה. אבל לפעמים עדיף לפחד. פחד הוא מנגנון הגנה. הוא מגן עלינו מסכנות. אני מפחדת מאד להיחנק. לפעמים אני נחנקת רק מהמחשבה על כך. קראתי על האיש שנחנק למות כי צינור החמצן שלו התנתק והרגשתי שאני נחנקת בעצמי. איש כל כך יותר צעיר ממני. זה כל כך לא הוגן וכל כך מפחיד. המחלה מפחידה, אבל גם לשכב חסר אונים ובודד בבית חולים מפחיד, והכי מפחיד לשכב בבית חולים בלי המשפחה. וגם למשפחה זה מפחיד שהם לא יכולים לבקר את החולה, או שמרשים להם רק לפרקי זמן מאד קצרים. אולי בגלל הקורונה יגדילו את הצוותים בבתי החולים כדי שיהיו מספיק מטפלים. איכשהו קשה לי להאמין שזה יקרה. תמיד אני אזכור את האחות שצעקה עלי למה הלכתי הביתה והשארתי את בתי בבית החולים. היתה לה דלקת תוספתן אבל התלבטו זמן מה לפני שניתחו אותה, ואני הלכתי בינתיים להביא לה דברים מהבית, כי כשבאנו בבוקר לא ידענו שאנחנו באות לאשפוז. האחות צעקה עלי שוב ביום האחרון שעוד לא הסדרתי התחייבות מקופת החולים. בפעם השנייה שהיא צעקה עלי כבר כמעט בכיתי. אמרתי לה לא ראית שאני פה שבוע? אתם מתחלפים ואני נשארת. היו משפחות גדולות שהתחלפו ביניהם, אבל אני הייתי לבדי ולא היה לי מחליף, גם לא מישהו שיבוא ויביא לנו דברים. תמיד אני זאת שמטפלת באחרים ואם אני אחלה לא יהיה לי תחליף. הבדיחות על זה שלכל אדם יש תחליף לא תמיד נכונות. יש משפחות קטנות ויש הרבה אנשים שהם לגמרי לבד ואין להם אף אחד. בבית החולים אתה תמיד מאד בודד, לא רק בזמן קורונה. במיטת בית חולים בן אדם מרגיש לבד בעולם, ושלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו, ולפעמים זה גם נכון, זה מה שקרה לאיש שנחנק כשהצינור שלו התנתק. אני מקוה שהוא היה מורדם ולפחות הוא לא סבל, אבל אולי אם הוא לא היה מורדם הוא היה מצליח להזעיק עזרה. אני לא יודעת. הוא היה כל כך יותר צעיר ממני ועכשיו הוא מת, ואף אחד לא ראה אותו ולא הציל אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לתקן את מה שהשתבש.