האם כך מתנהגים בפרקליטות?

 

היום ציטטו באוזני משפט שאמרה שופטת ותיקה בדיון לפניה: "כשעבדתי בפרקליטות שמו לי רגליים על השולחן". היא אמרה את זה כדי להקל ראש בבעלת דין שהתלוננה שעובד אחר נכנס לחדרה במשרד בניגוד לרצונה והניח את רגליו על שולחנה. ואני חשבתי לעצמי: באמת? כך מתנהגים בפרקליטות? פרקליט גבר נכנס לחדרה של פרקליטה אשה ומניח את רגליו על שולחנה, מול פרצופה? עם סוליות נעליו הממותגות? כי הרי עורכי-דין נועלים נעליים איכותיות, לא כאלה שאני קונה במאה שקל אצל הזקנה במחנה-יהודה מתחת לכביש. רציתי גם לשאול את השופטת הזקנה הזאת אם גם קראו לה בפרקליטות שפרה שזה איננו שמה, כי לבעלת הדין העובד הקפיד לקרוא בשם שפרה ולא בשמה האמיתי, מה שהזכיר לי את גבעת חלפון, ולא רק מפני שיש שם דמות בשם שפרה. אני מקוה שקראו לשופטת הזקנה בפרקליטות בשמה האמיתי, שהוא שם יפה. גם לבעלת הדין היה שם יפה, אבל ההוא שהניח את רגליו על שולחנה הקפיד לקרוא לה שפרה, שזה שמה של סבתי המנוחה שגידלה אותי. במאה התשע-עשרה, כשסבתי נולדה, זה נחשב לשם יפה. בישראל רק חרדים עוד קוראים לבנותיהם שפרה, ואולי משום כך האיש, שהוא תל-אביבי חילוני ולכן מן הסתם מאד מתקדם ועדכני, בחר לכנות את בעלת הדין שפרה כדי ללעוג לה. חילונים אינם קוראים לילדיהם בשמות של סביהם וסבותיהם, ועל אחת כמה וכמה חילונים תל-אביבים שהם מתקדמים ועדכניים יותר מכולנו. בכל אופן מה שהטריד אותי זאת המחשבה ששם בפרקליטות נכנס פרקליט לחדרה של פרקליטה ומניח את רגליו על השולחן, והפרקליטה איננה אומרת דבר אלא מקבלת את סוליות הנעליים בפניה כעניין של מה בכך שיש לקבל כהתנהגות נסבלת, או אולי כהתנהגות מקובלת, לפחות בפרקליטות. בשאר העולם, עד כמה שידיעתי משגת, הנחת רגליים על שולחנו של אדם אחר נחשבת לחוצפה שאין דוגמתה, למעשה של הבעת בוז וזלזול וגם תוקפנות, כי הרי בנעליים דורכים על הקרקע, וכשאדם מניח את רגליו על שולחן זולתו הוא מעביר לזולתו את המסר שהוא דורך עליו, אם לא פיזית אז מטאפורית. כשציטטו באוזני את דברי השופטת גם הזכירו לי, שכאשר ברק אובמה הצטלם משוחח עם נתניהו בטלפון כשרגליו מונחות על השולחן שלפניו וסוליות נעליו ניבטות למצלמה, למרות שנתניהו היה בכלל בקצה השני של העולם ולא בצדו השני של השולחן, הבינו בעולם כולו שאובמה מבקש להביע זלזול בנתניהו ולעלוב בו, כי אחרת היה מראה למצלמה את פניו, ואת רגליו מניח מתחת לשולחן, כפי שנוהגים בני תרבות זה בזה. הייתי רוצה לקוות שבפרקליטות עובדים פרקליטים שהינם בני תרבות, כאלה שכפי שאומרים בגרמנית ראוי להכניסם לסלון, ולא להשאירם בחוץ מאחורי דלת המטבח, ששם יוכלו לנגב היטב את נעליהם במקום לתוקען בפרצופם של אנשים. ואז נזכרתי שהאדם שהתמנה לממלא מקום פרקליט המדינה דיבר לפרקליטות שעבדו עמו בגסות רוח כמעט בלתי נתפסת, ומי שמדבר בגסות שכזו לנשים, תוך כדי שהוא מבליט בדבריו הגסים את העובדה שהוא גבר והן נשים, ולפיכך אפשר לו לדרוך עליהן, אם לא פיזית אז מטאפורית. אולי גם מניח את רגליו על שולחנן. ומה שמעניין, שמי שהמליצו בחום לשר המשפטים למנות את אותו פרקליט לפרקליט מדינה הן השופטות המכובדות בגימלאות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש וחברתה שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל, וכאבן של הפרקליטות הצעירות שאולי כבר לא תגענה לבית המשפט העליון לא נגע ללבן. אולי גם הן חשבו שאליהן דיברו בגסות רוח כשהיו פרקליטות צעירות וגם פחות צעירות, אז שגם הפרקליטות הצעירות בעת הזאת צריכות להסכין עם לשון שכזו מצד הגברים הבכירים כלפיהן. בחברות מסורתיות זה תפקידן של הנשים הזקנות: לחנך את הצעירות שתדענה את מקומן ולא תבקשנה שינוי סדרי עולם מימים ימימה. כל זה מזכיר לי את סיפורו הנורא של הסופר המצרי הגדול יוסוף אידריס על סימון הצרפתיה, שבעלה המצרי הביא אותה לכפר והנשים הזקנות כרתו את הדגדגן שלה והיא דיממה למוות. תמיד הצטערתי שקראתי את הסיפור הזה כי המחשבה עליו עינתה אותי זמן רב, אבל כנראה הסיפור הזה נכון לא רק במצרים. נשים צעירות שרוצות יחס של כבוד ולא יחס של ביזוי צריכות להילחם לא רק בתוקפנות וגסות-הרוח של הגברים, אלא גם בתוקפנות של הנשים הזקנות שכבר עשו להן שם ומעמד בעולם הגברים, ויש להן הצורך שיש לפעמים לזקנים לגרום לצעירים לסבול בדיוק כפי שהם סבלו, במקום למנוע מהם את הסבל המיותר הזה, שהעולם יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיו, אם הנשים הזקנות תבקשנה לבנותיהן עולם טוב יותר מזה שהן חיו בו, ואם אנשים ירימו מעל השולחן רק את פניהם המחייכות, ויותירו את רגליהם מתחת לשולחן על הרצפה, ששם מקומן.