אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

אתמול הלכתי עם אושר לגן העצמאות וראיתי להקת זרזירים משתעשעת בתרגילי תעופה מרהיבים מעל הגן, ואמרתי לעצמי: זה השני בספטמבר, והטבע תמיד מדייק -הגיע הסתיו, ואיתו הצפורים הנודדות. ואני מתרגמת כאן את שירו היפהפה של אדוארד תומס (1917-1878), משורר וולשי-בריטי, שהיה ידוע כסופר ומבקר ופירסם שירה רק במשך שלוש שנות חייו האחרונות, אז נפטר בטרם עת בגיל שלושים ותשע. תומס התיידד עם המשורר רוברט פרוסט בתקופה שהאחרון התגורר בבריטניה, ופרוסט הוא זה שהניע אותו לפרסם את שיריו. שירתם איננה דומה, אבל אצל שניהם משתקפת הנפש בטבע כפי שהטבע משתקף בנפש. תרגמתי בלשון זכר כמו במקור, שמזהה את הצפור כזכר ומשוה את שירה לקריאת תרנגול – זו צפור נפשו של המשורר שאף הוא כמעט עדין מכדי להישמע, אבל כל כך נכנס אל הלב.

 

אדוארד תומס / הצפור הלא-נודע

 

שלושה צלילים קסומים הוא שרק, ענוגים מכדי להישמע

לו שרו גם אחרים, אך אחרים מעולם לא שרו

בחורשת החוף הגדולה כל אותם מאי ויוני,

איש לא ראהו: אני לבדי שמעתיהו,

למרות שרבים האזינו. ההיה זה לפני ארבע שנים,

או חמש? הוא לא שב מעולם.

 

לרוב כאשר שמעתיהו הייתי לבד.

גם לא יכולתי לגרום לאחר לשמוע.

לה-לה-לה! הוא קרא, כמו מרחוק –

כאילו קרא תרנגול מעבר לקצה העולם,

כאילו היו הצפור או אני שרויים בחלום.

אך שחלף בין העצים והתקרב אליי לעתים,

היה ברור, אך איכשהו נשמע רחוק עדיין.

ההוכחה היא רק שסיפרתי את אשר שמעתי

לאנשים.

 

מעולם לא ידעתי קול

של אדם, או חיה, או צפור, טוב מזה.

סיפרתי לחוקרי הטבע, אך הם לא שמעו דבר

מסוג הצלילים שכה רדפוני.

בלבי הם היו צלולים וצלולים עודם.

ארבע שנים, או חמש, לא שינו דבר.

אז וכעת הלה-לה-לה מתוק ונטול גוף:

עצוב יותר משמח היה, אם עלי לבחור

בין זה לבין זה. אך אם עצוב

אזי רק עם שמחה, רחוק מכדי

שאוכל לטעום.  אך לא אוכל לומר

בכנות אם הימים ששר בהם

מעולם לא היו אלא יפים,

כפי שנדמה לי כעת.

את זאת אדע: שאני שהקשבתי אז,

לעתים שמח, לעתים סובל,

בגוף כבד ובלב כבד,

כעת מיד, אם אחשוב על כך, אהפוך

קל, כמו נדד הצפור דרך החוף שלי.

 

השיר במקור

על המשורר