עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.