מות המלכה אליזבת

 

מותה של המלכה אליזבת ממלא אותי בצער אמיתי. שבעים שנה היתה לבריטניה מלכה, ומעכשיו דורות רבים יהיה לבריטניה מלך. לרוב לא חושבים על אשה מלכה כעל הישג פמיניסטי, אבל נשים מלכות הן בהחלט הישג פמיניסטי, גם אם הושג בזכות ירושה. לא תמיד ולא בכל מקום היתה הירושה הזו אפשרית. גם אליזבת הראשונה לא היתה אמורה לשבת על כס המלוכה, אבל מותו בנעוריו של אחיה אדוארד הששי, היורש הזכר היחיד של הנרי השמיני שנותר בחיים אחרי מות אביו, ומותה המוקדם של אחותה מרי שמלכה לפניה, הביא אותה לשלטון בגיל 25, ופתח את התקופה האליזבתנית המפוארת (1603-1558). אליזבת דחתה את הצעת הנישואין של בעלה של אחותה, יורש העצר הספרדי פליפה – היא היתה פרוטסטנטית, בתה של אן בולין שהוצאה להורג על לא עוול בכפה, ופעלה לביסוס מורשתו האנטי-אפיפיורית של אביה, והעדיפה להישאר רווקה כדי ששום מלך לא יאפיל על שלטונה ועל עצמאותה המדינית והדתית של בריטניה. אליזבת הראשונה פעלה כל חייה בעולם גברי, חייה היו תמיד מאוימים על ידי מתנקשים קתולים, במיוחד לאחר שהוציאה להורג את מרי סטיוארט מלכת סקוטלנד, שהקתולים ביקשו להמליך על אנגליה במקומה. היא הצליחה להכניע את ספרד והניחה את היסודות לאימפריה הבריטית. אליזבת השנייה נולדה בתקופה קשה לא פחות לאנגליה והתבגרה במלחמת העולם השנייה, אז התנדבה לשרת כנהגת ומכונאית בצבא הבריטי הנלחם בנאצים, וזו היתה בהחלט מהפכה פמיניסטית, נסיכה שנוהגת ברכב צבאי וגם מתקנת רכבים בעת הצורך. לעלייתן לשלטון של שתי המלכות אליזבת היתה משמעות מדינית ראשונה במעלה: אצל אליזבת הראשונה השמירה על פרידתה של בריטניה מהקתוליות ומן העולם הקתולי. אצל אליזבת השנייה, עלייתו הלא מתוכננת לשלטון של ענף המלוכה הבריטי שהתנגד לנאצים, והזזתו של אדוארד השמיני האוהד לנאצים. זה היה הישג פמיניסטי וגם ביצורו של קו מדיני בריטי שהציב את בריטניה בראש העולם החופשי והדמוקרטי. אפשר לראות מגמה זהה בעלייתן לשלטון של שתי הנשים יוצאות הדופן האלה, שהפכו לסמל של עצמאות בריטניה וחירות העם הבריטי, גם אם האחת הניחה בסיס לאימפריה הבריטית, והשנייה חוותה וגם איפשרה את התפרקות האימפריה ואת עצמאותן של מדינות שנשלטו מאות שנים על ידי בריטניה. הפופולריות של שתי המלכות האלה נבעה בראש וראשונה מכך ששלטונן עלה בקנה אחד עם כמיהותיו של העם הבריטי, שלמרות שהיו בתוכו לא מעטים שביקשו להישאר שייכים לעולם הקתולי, והיו גם מי שחפצו בברית עם היטלר, אבל מרבית העם הבריטי תמך בחירות ובדמוקרטיה, ושתי הנשים המלכות קידמו וגם גילמו, למזלו של העולם כולו, את החתירה הזו לחירות מכוחות דכאניים, ולא במקרה היתה אנגליה גם מעוז של התנועה הסופרז'יסטית, ומן הראשונות להעניק זכות בחירה לנשים, כמובן לא בלי מאבק נחוש ונואש של חברות התנועה.  

לרוב כשמדברים על מעמדן של נשים מדברים על "שבירת תקרת הזכוכית", וחושבים על טיפוס עיקש מלמטה במעלה הסולם החברתי, אבל דוקא הורשת השלטון לנשים מלכות איפשרה לנשים לעקוף את המכשולים בדרך להנהגה, ולהגיע לשלטון בתקופות שבהן היו הנשים נתונות לשלטונם של אביהן או בעליהן. אליזבת הראשונה וגם השנייה, המלכה ויקטוריה, הקיסרית מריה-תרזה, כולן הגיעו לשלטון בזכות ירושה, אבל הירושה הזו הצריכה לא פעם חקיקה מיוחדת, ולא נחשבה לדרך המלך של הורשת הכתר, מיורש זכר ליורש זכר. מרגרט תאצ'ר נבחרה לראשות ממשלת בריטניה, והיתה האשה הראשונה בתפקיד, מאז מאי 1979, עשרים ושבע שנים לאחר שאליזבת הוכתרה למלכה. יומיים לפני מותה מינתה אליזבת את ראשת הממשלה השלישית של בריטניה. בארצות הברית הרפובליקנית מעולם לא כיהנה אשה כנשיאה, וקשה לנבא מתי זה יקרה. קשה לומר האם העובדה שהיתה לבריטניה מלכה סייעה לנשים להגיע למשרה השלטונית הרמה ביותר, לפחות ברמה התודעתית, אבל זה בהחלט חומר למחשבה. מרגרט תאצ'ר פעלה עדיין בעולם מאד גברי והיתה לרוב האשה היחידה בהתכנסויות של מנהיגים בינלאומיים. המצב לא השתנה הרבה כשאנגלה מרקל נבחרה לקנצלרית גרמניה בשנת 2005 וגם לא במשך כהונתה הארוכה: חליפתה הצבעונית בלטה תמיד בין חליפותיהם הכהות של עמיתיה הגברים. גם אינדירה גנדי בקולוניה הבריטית העצמאית הגדולה ביותר, הודו, עלתה לשלטון בזכות היותה בתו של ראש הממשלה הראשון והאהוב של הודו העצמאית נהרו, וגם בזכות המסורת הקולוניאליסטית הבריטית שניצלה את הודו לא מעט, אבל חילצה את הנשים בהודו מתרבות מזעזעת של דיכוי נשים וחיסלה את שריפת האלמנות ונידוין. לקולוניאליזם הבריטי היתה בהחלט תרומה לקידומן של נשים בעולם.

בניגוד לאליזבת הראשונה יכלה אליזבת השנייה להינשא לבחיר לבה ללא חשש מהתערבויות זרות בממלכה הבריטית, מאחר שבכל זאת חלה התקדמות ניכרת במעמד הנשים בעולם, ושלטונה של אשה לא נתפס עוד כעדות לחולשה. מריה-תרזה נאלצה לכבוש את שלטונה במלחמה אכזרית שהכריזו עליה, מיד עם עלייתה לשלטון, פרוסיה, בוואריה וצרפת, שניסו לקרוע את ממלכתה לגזרים ולהשתלט עליה, ללא הצלחה. רק נצחונה במלחמה הזו, ואישיותה התקיפה, הפכו אותה למלכה חזקה מאד ולימים לקיסרית הזכורה ביותר של אוסטרו-הונגריה. אליזבת השנייה יכלה וגם התבקשה להפגין דוקא רוך ונעימות, אבל גם נחישות שהפכה לתכונה המזוהה ביתר עם עמידתה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. היא חיה בתקופה שבה איבדה העיתונות את היראה בפני בית המלוכה, והתמודדותה הקשה ביותר היתה עם התקשורת שחדרה לפרטיותם של בני המלוכה ללא רחמים. הזדקנותה ושבריריותה בשנות חייה האחרונות, לצד הצלילות והאיפוק ששמרה, הוסיפו לה אהדה. למול בוריס ג'ונסון הפרוע ונטול הכבוד למסורת הדמוקרטית, שניסה לפגוע במעמד הפרלמנט הבריטי, התחזק שוב מעמדה של אליזבת כמי שמייצגת את כבודו וחירותו של העם הבריטי, ותמונתה יושבת בדד וממתינה להיפרד מבעלה בשל תקנות הקורונה, הוצגה למול המסיבות הפרועות שערך ג'ונסון, שלמרות שנבחר בבחירות דמוקרטיות שכח שהוא שליח ציבור, מה שאליזבת השנייה לא שכחה מעולם. בשיאה של מגפת הקורונה שהיכתה בבריטניה ללא רחמים, לא מעט בשל מחדליו של ג'ונסון, ואולי גם בשל האדישות הבריטית המפורסמת, שלא פעלה במקרה זה לטובת הממלכה, הבטיחה אליזבת בנאום מרגש לעם הבריטי, במלותיה של ורה לין, שאנחנו עוד ניפגש, והדגימה במלים ספורות מה כוחו של אתוס לאומי שהתגבש בימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, להעניק לעם עוצמה בשעות קשות אחרות. הליכתה לעולמה אתמול בימים שבהם מחפש העם הבריטי את דרכו ומבקש הנהגה טובה יותר מבטאת בעוצמה רבה את העובדה שבריטניה הגדולה כבר איננה מה שהיתה, ומכיוון שהנאצים לא נעלמו מאירופה כליל, והעולם עוד זקוק לעוצמתה המוסרית של שאיפת החירות הבריטית כדי להילחם בכוחות האופל של הלאומנות והגזענות, הפרידה ממלכותה של אליזבת היא פרידה מצערת מאד, לעולם כולו.  

 

   הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.