הצעות שיפור

 

אני מכירה אותה כי היא חברה של קרובת משפחה שלי, אז כשאנחנו נפגשות ברחוב אנחנו מדברות. כשקרובת משפחתי עוד היתה בריאה, הן נהגו לשבת אחר הצהרים באחד מבתי הקפה בשכונה, והייתי פוגשת אותן לפעמים כשטיילתי עם הכלב, שותות קפה ומעשנות. לפעמים הצטרפתי אליהן אבל לרוב לא, כי אני לא שותה קפה ולא מעשנת ובכלל אני אוהבת לשתות ולאכול רק בבית כמו אבא שלי, שאמר שבבית קפה יושבים בטלנים ושהאוכל בבית הכי טעים. הוא הכין לבדו זיתים דפוקים – קטף אותם מהעץ בחצר וחרץ אותם בפטיש על הקרש וכבש אותם עם שום ופלפל אנגלי, ואכל אותם עם לחם ולֶבֶּן. אני אהבתי את הטעם המריר שלהם ואכלתי אותם בלי כלום. אז עוד הייתי רזה מאד, אבל רוב האנשים שהכירו אותי רזה כבר מזמן מתים. כשפגשתי אותה ברחוב בראש השנה -חזרתי בדיוק עם הכלב מגן העצמאות, ובבית חיכו לי בתי ונכדי שבאו לחג – היא סיפרה לי שקרובת משפחתי ביטלה את הפגישה איתה ושהיא כועסת, כי היא בישלה עבורה במיוחד. אמרתי לה שלא תיקח ללב, ושגם אני לא ביקרתי את קרובת משפחתי הרבה זמן, כי כל הקיץ כאב לי הגב וכאבו לי מאד הרגליים ובקושי הלכתי, והיא אמרה שאני חייבת לשחות, ואמרתי לה שיש לי דלקת פרקים ואמרו לי שלא טוב לי לשחות, והיא אמרה שמי שאמר לי לא יודע מה שהוא מדבר ושלה היתה פריצת דיסק ומאז היא שוחה ואין לה שום כאבים ושגם חברה שלה שלבת שלה יש דלקת פרקים עשתה קורס מצילים ובנתה בבית בריכה, ורק שחייה זו התרופה לדלקת פרקים. חשבתי איזה חברות יש לה שבונות לעצמן בריכה. הן בטח לא גרות ברחוב עזה בקומה רביעית. רציתי להחליף נושא אבל לא ידעתי איך. אני חושבת שקרובת משפחתי כבר לא כל כך רוצה לפגוש אותה, כי היא אומרת לה כל הזמן שהיא צריכה ללכת כל יום, וקרובת משפחתי לא רוצה ללכת בכלל כי ההליכה מכאיבה לה, ולא מעניין אותה לשפר כישורים, נדמה לי שבכלל לא אכפת לה למות, היא רק רוצה להעביר את הזמן עד אז בנעימים, לשבת בכורסא, לשתות קפה ולעשן ולראות טלויזיה, מה שמצריך מינימום מאמץ גופני ושכלי. אני די מבינה אותה, כי גם אני הרבה פעמים במקום לעשות דברים חשובים צופה בקומדיות רומנטיות. הערב למשל ראיתי את הסרט "ההצעה" עם סנדרה בולוק ובטי וייט שזה סרט מאד מאד מטופש ומאד נהניתי, ובגלל זה הוצאתי את הכלב נורא מאוחר וישבנו בגינה עד אחת בלילה והרשיתי לו לאכול חצי גביע של גלידת וניל שמישהו השאיר על הספסל, כי גם אני אכלתי הערב את העוגות שנשארו מהחג ולא היה הוגן למנוע דוקא מהכלב לאכול דברים טעימים שבכלל לא בריאים. בפעם האחרונה שפגשתי אותה, היא אמרה לי: את הולכת קילומטרים עם הכלב, אז איך את לא רזה? מה את אוכלת? אמרתי לה שאני אוכלת הרבה לחם וביצים וגבינות שמנות, רק גבינות שמנות וטעימות, ובכל פעם שאני חוזרת מטיול עם הכלב אני מאד רעבה ואני אוכלת המון. ובחג גם צליתי עוף ממולא בפירות יבשים ואפיתי עוגות, בגלל זה אני שמנה ואין לי שום כוונה לרזות. היא רצתה לדעת אם אני שומרת שבת. אמרתי לה שאני לא נוסעת בשבת אבל היא רצתה לדעת גם אם אני מדליקה אורות בבית. בשלב הזה הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן והיא גם הרגישה בזה ואמרה שזה לא משנה, היא לא אלהים, והעיקר זה להיות אדם טוב ואני אדם טוב. באותו רגע דוקא לא הרגשתי אדם טוב. רציתי מאד להגיד לה שתסתום את הפה ותפסיק לחטט לי בחיים אבל לא אמרתי כלום שזה עדיף. היא שאלה אם ארצה לבוא אליה לאכול את האוכל שהיא בישלה לקרובת משפחתי שלא באה וקצת גמגמתי שאפשר אבל עכשיו הבת והנכד אצלי ומחכים לי. לא היה אכפת לי ללכת אליה אבל אני מפחדת שאז אצטרך להזמין אותה אלי ומה שהיא תגיד על ערימות העיתונים והספרים שלי ועל איך שאני צריכה לסדר את הבית ולזרוק את הכל כמו שזרים שנכנסים אלי בדרך כלל אומרים וגם הבנות שלי חושבות ככה, ואני אומרת אחרי שאני אמות תזרקו הכל, אבל כל עוד אני חיה בבקשה הניחו לי לנפשי.