הפורמליזם והרגש

 

יש אנשים שהיה מאד חשוב להם לכתוב שנועה לזר לא נרצחה אלא נהרגה כחיילת בקרב, ומבחינה פורמלית הם צודקים. נכון שעל פי החוק הבינלאומי חייל חמוש הוא מטרה לגיטימית, בשונה מאזרחים לא חמושים שאסור לפגוע בהם בשום תנאי. אבל יש פורמליזם ויש רגשות, והם לא בהכרח מתחברים. לנועה לזר היו פנים של ילדה והיא נראתה כמו ילדה, אפילו במדים של חיילת. כשהסתכלתי בה חשבתי על הבנות שלי כשהיו בגילה, ונראו לי לגמרי ילדות. אפשר לשאול למה אנחנו שולחים אנשים כל כך צעירים, כמעט ילדים, להגן עלינו. האמת שלא רק אפשר אלא שאני שואלת את עצמי הרבה אם לא צריך להעלות את גיל הגיוס לצבא. כשאני התגייסתי לצבא הרבה בנות התחתנו כבר בגיל שמונה-עשרה - תשע-עשרה, והרבה בנות ילדו לפני גיל עשרים. במחזור המורות החיילות שלי מישהי התחתנה מיד בסיום הקורס ועוד מישהי בסוף שנת הלימודים הראשונה לשירותנו, פחות משנה אחרי שהתגייסנו. עוד כמה, ואני ביניהן, התחתנו בתוך שנה מהשחרור. אלה שלא התחתנו עד אז הרגישו בתולות זקנות. אילו דחו את שירותנו לגיל 20 או 21, מעטות מאיתנו היו עדיין חייבות גיוס. אבל היום, כשגיל הנישואים מאד עלה, אולי ראוי היה להעלות את גיל הגיוס ולא לגייס אנשים כל כך צעירים. זה נכון כמובן גם לגבי הבנים. צה"ל בוודאי לא יסכים. ככל שאנשים צעירים יותר, קל יותר לגייס אותם למשימות מסכנות חיים. העלאת גיל המתגייסים בהכרח תגרור ירידה בכמות המתגייסים ובנכונותם להתנדב למשימות קשות. לכן מגייסים צעירים, כמעט ילדים. וכולנו משלימים עם הגיוס הזה של בני שמונה-עשרה, ולכן דמם על ידי כולנו, וגם דמה של נועה לזר שנראית כמו ילדה ואולי באמת היתה רק ילדה, על ידינו. קשה לחיות עם המחשבה הזאת.

ובכל מקרה היו מגייסים אנשים צעירים, בתחילת שנות העשרים לחייהם, אנשים צעירים שעוד לא הספיקו דבר בחייהם. ימים ספורים אחרי מותה של נועה לזר נהרג החייל עדו ברוך שפלשתיני ירה בו, ושוב היו מי שהרגישו שהוא נרצח ומי שהיה להם חשוב להגיד שהוא מת בקרב, למרות ששתי הסיטואציות שבהן נהרגו החיילת והחייל לא היו בדיוק סיטואציות של קרב. חיילת שבודקת במחסום היא אולי לוחמת בהגדרה, אבל עד כמה מחסום הוא קרב, והאם בכל סיטואציה שבה פלשתיני הורג יהודי הפלשתיני הוא בתפקיד הקורבן שתמיד צודק? האם בכל סיטואציה מותר להרוג חייל או חיילת? מפני שהם חלק מהכוח הלוחם, הכוח הכובש? פורמלית אולי כן, אבל הרגש אומר לי שלא. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה שיהודים לא יגורו בשומרון ובוודאי שלא יערכו שם צעדה, שעדו ברוך נהרג כשהוא איבטח את הצעדה. אבל האם אני יכולה לקבל את המוות שלו כמוות בקרב? לא ממש.

המוסריות של לחימת טרור תמיד מוטלת בספק. האם היא באמת מועילה למישהו? ראיתי סרט על פרטיזן שנלחם ב"ארמיה קריובה", יחידה פולנית שנלחמה בנאצים. הוא אמר: עשינו טעות. חיבלנו ברכבת והגרמנים בנקמה הרגו כפר שלם. ישראל לא הורגת כפר שלם, אבל מטילה סגרים ופוגעת מאד בפרנסה של הפלשתינים. מה פעל הטרור הפלשתיני, במה הועיל לעמו לבד מכך שריסק את השמאל בישראל, ולא הותיר כמעט מי שמאמינים בפתרון לסכסוך. כמובן שחוקית ומוסרית מותר להתנגד לכיבוש, וכמובן שזה עניינם של הפלשתינים להחליט כיצד הם מתנגדים ומה הם עושים. אני יודעת שישראל גזלה מהפלשתינים את אדמתם וממשיכה לצערי לגזול מהם אדמות ללא הרף. אני מצטערת על כך. אבל האם אני מסוגלת להזדהות איתם עד כדי כך שאצדיק טרור שמכוון נגדי? לכך אינני מסוגלת. אפילו לבקש מהפלשתינים סליחה כפי שעושים יהודים מסוימים אינני מסוגלת. בין לדעת שגזלו את אדמתם ונוהגים בהם בצורה מחפירה, לבין להצדיק את הטרור הפלשתיני מפני שהוא פועל נגד כיבוש אדמתם יש מרחק גדול. עכשיו הם חלשים מאיתנו, אבל במלחמת השחרור הם לא היו כל כך חלשים ומדינות ערב באו לעזרתם ונלחמו בישראל. היהודים ניצחו במלחמת השחרור, במחיר מות של אחד מכל מאה יהודים שחיו פה לפני המלחמה. מחיר נורא. מלחמת השחרור לא היתה מלחמה של חזקים בחלשים. היא היתה מלחמה בין שווים, והיהודים ניצחו כי לא היתה להם ברירה.

ויש עוד משהו שקשור למוות של נועה לזר ומטלטל אותי בכל פעם מחדש: התחושה שהטרור הפלשתיני פוגע במיוחד בנשים, כי זה הרבה יותר קל. בנשים ובזקנים. כך היה לפני כמה חודשים בבאר-שבע, כשנרצחו נשים ואיש מבוגר, ולאחרונה ברצח של רחל עובדיה הקשישה בחולון, ואני חושבת גם על הרצח של האחות דפנה מאיר, שאני מכירה שנים רבות את חמותה רחל שהיא שכנתי מעבר לרחוב. מאז הרצח של דפנה אני לא יכולה לפגוש את רחל הקשישה מבלי לחשוב על דפנה שנרצחה והשאירה אחריה ששה יתומים. יש אנשים שחשוב להם מאד להיות בעד הפלשתינים כשהנרצחים הם מתנחלים. אני מתנגדת להתנחלויות, אבל כשמתנחלים נרצחים אני בצד שלהם, כי אני בצד של היהודים. אני לא אובייקטיבית, ואני לא יכולה להיות אובייקטיבית. אינני רוצה לפגוע בפלשתינים בשום צורה, אבל כשהם רוצחים יהודים, אני בצד של היהודים, כי זה הצד שלי, וזה הצד שאני מזדהה איתו, גם כשהוא מתנהג מאד לא בסדר לדעתי. בחג הסוכות שמצווה לשמוח בו חשבתי על נועה לזר עם פני הילדה שמתה במחסום, וראיתי למול עיני את העיניים הגדולות שלה, וראיתי את אמא שלה העצובה, וחשבתי איך בכלל ממשיכים לחיות אחרי שמאבדים ילדה, וחשבתי על ההורים של החייל עדו ברוך שנהרג בגיל 21 ועל החברה שלו רוני שרצתה לחיות איתו כל החיים אבל איבדה אותו בעודה נערה, וחשבתי שחג הסוכות הזה הוא חג עצוב. בשבילי הוא היה חג עצוב, וכמובן גם להרבה אנשים אחרים. אפשר כמובן לחשוב שלולא שלטה ישראל בגדה המערבית החיילים לא היו מתים. אולי זה נכון, אבל אי אפשר לדעת בוודאות אם כשישראל תיסוג מהגדה המערבית, שאני מאד מקווה שזה יקרה, אי אפשר לדעת אם באמת יהיה שלום ואם לא ימותו עוד חיילים צעירים, כי בכל מקרה תמיד יגייסו חיילים צעירים. אני חושבת שמי שחשוב לו להבחין בין מוות של חייל למוות של אזרח, הוא לגמרי צודק ולגמרי בלתי נסבל, כי אי אפשר באמת להיות אובייקטיבי ולהרגיש תמיד את הדבר הנכון, ומי שתמיד אובייקטיבי, הרבה פעמים אין לו רגשות בכלל, ולא באמת אכפת לו משום בן-אדם.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות. לצערי הרשימה הקודמת הועתקה והופצה ברבים ללא רשות, ואני מבקשת ממי שקיבל את ההעתקה הפיראטית לא להפיץ אותה הלאה, שכן היא איננה חוקית.