המתה בסיוע רפואי בקנדה

 

מאמרו של איאן אוסטין ב"ניו יורק טיימס" (גרסה מקוצרת ולטעמי מוטה לצד מצדדי החוק פורסמה גם ב"הארץ" 29.9.22) מספר על הויכוח שהתעורר בקנדה בעקבות שינוי בחוק שהרחיב את האפשרות למה שמכונה "מוות בסיוע רפואי". השינוי בחוק אושר במרס 2021 ובעקבותיו הומתו בקנדה עד דצמבר 2021 – מתוך אוכלוסיה של כשלושים ושמונה מיליון נפש - 31,664 איש, מתוכם 224 שלא היו במצב סופני, שזה עיקר החידוש בחוק המתוקן – אפשרות חוקית להמית אנשים שאינם במצב סופני ויכולים לחיות עוד שנים רבות, אם הם "במצב רפואי מייסר וחשוך מרפא" כלשון החוק. החוק מציין שלושה מאפיינים למצב כזה: מחלה או לקות חמורה וחשוכת מרפא, מצב מתקדם של הידרדרות בלתי הפיכה בכשירות, כאשר המחלה או הלקות או ההידרדרות גורמים להם סבל גופני או נפשי שהינו בלתי נסבל עבורם ושלא ניתן להקל עליו בתנאים שמקובלים עליהם.

קל לראות שאין כאן שום מאפיין אובייקטיבי: ההיתר להמית מתבסס על תחושות החולה עצמו ועל חוות דעת של שני רופאים, ללא צורך באישור של בית משפט. מחלות רבות הן חשוכות מרפא, אבל אפשר לחיות עמן שנים רבות ואפילו להנות מהחיים. אנשים רבים סובלים מלקות חמורה: עיוורון, חרשות, נכות קשה, ובכל זאת הם חיים ומוצאים בחייהם עניין ומשמעות ואפילו אושר. חלק מהמחאה נגד החוק מתבסס על כך שהוא עלול לתייג נכויות שונות כגרועות ממוות, ובעצם התיוג הזה להשפיע על ערך חייהם של נכים. בשבוע האחרון הוצגו בערוץ 12 שתי כתבות: האחת על נעמי רביע שכמעט התעוורה לגמרי, אבל ממשיכה להגיש את תכניתה בגלי צה"ל "יהיה בסדר" ומוצאת נחמה בספורט האהוב עליה – ריצה למרחקים ארוכים, כעת בעזרת מנחים שרצים לצדה. האחרת על מירב מילר שכמעט התעוורה, זכתה לטיפול שהציל את ראייתה, אבל ממשיכה להתמודד עם קשיים וחרדות. יש אנשים שלועגים לכתבות כאלה, אבל אלה כתבות חשובות שמעניקות כוח לצופים רבים שמתמודדים עם מחלות ונכויות, ורוצים לבחור בחיים. כל חוקי ההמתה מתעלמים מכך שהרצון למות יכול להופיע אצל כל אדם במצבים מסוימים, והוא מושפע מדברים רבים: מנסיבות החיים, מיחס הסביבה, מהאופן שבו החברה רואה את המחלות והנכויות, והרבה מאד מהעזרה והתמיכה שאדם מקבל מסביבתו בצר לו. מחלה ונכות קשה מצריכות הסתגלות, והסתגלות מצריכה זמן. קרוב משפחתי, ניצול שואה קשיש, התאבד מפני שעמד לאבד את ראייתו, ולדעת אשתו גם בגלל סגרי הקורונה, שהזכירו לו את חוויותיו בשואה. לולא היה שם קץ לחייו אולי היה מגלה שאפשר לחיות גם עם עיוורון, ולהמשיך להנות ממשפחתו האוהבת, מאשתו הנאמנה, אהבת נעוריו, מילדיו ונכדיו והנינים שלא זכה להכיר, שאולי לא היה מסוגל לראות, אבל היה יכול לחבק. ומי שקובע שחיים עם לקות או מחלה אינם נסבלים, עלול אכן להפוך את חייהם של חולים ונכים לבלתי ראויים. רק מי שמאמין בערכם המוחלט ובקדושתם של חיי האדם יהיה מוכן להשקיע משאבים בטיפול ובשיפור חייהם של הסובלים.    

החוק הקנדי מדגים היטב את המדרון החלקלק של חוקים המתירים המתה, שלא לומר רצח, בטענה שזה רצון החולה וזו טובתו: תחילה המתה של חולים סופניים, ואט אט התרחבות היתר ההמתה לאנשים שסובלים ממחלות ונכויות שההתמודדות איתן מטילה עול כספי כבד על המערכת הרפואית, והופכת אותה ואת המדינה שמממנת אותה לבעלת אינטרס לשים קץ לחייהם של אנשים חולים או נכים. מקרה החשוד ככזה מתאר בכתבה (המקורית) כריסטופר ליון. אביו היה בעל היסטוריה של דיכאון, מחשבות אובדנות ואיומי התאבדות. בגיל 77 נפל וסירב לאכול, והרופאים הכריזו עליו כחולה סופני והמיתו אותו. בנו חש שההמתה היתה מפוקפקת, מה שלא מפריע כמובן לאחרים לטעון שאין בקנדה ניצול לרעה של החוק ושהפיקוח מספיק. קל להעלות טיעונים כאלה כאשר הציבור הקנדי תומך בהרחבת האפשרויות להמתה בסיוע רפואי ובית המשפט העליון הקנדי היה זה שחייב את הממשלה להרחיב את החוק. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שאין שום ניצול לרעה של אפשרות להמית קשישים ונכים שהטיפול בהם דורש משאבים מוגברים.

אבל האם יש מקום להתחשב בדעת הכלל כאשר מדובר בהמתה של אנשים? רבים ישמחו לשלוח לעולם הבא את סבא או סבתא, לאחר שהחתימו אותם על צוואה לטובתם. אני מכירה אנשים כאלה אישית, ולא הייתי רוצה שהחוק יסייע למעשיהם, כל שכן שיעודד אותם. לא קשה למצוא רופא שיחתום על אישור המתה של קשיש חולה או נכה שזקוקים לטיפול סיעודי יקר, ולא יחשוב שהוא עובר על "לא תרצח". האיסור לרצוח פירושו לא רק להימנע מהמתה בכל תנאי שהוא, אלא להשקיע משאבים בשימור החיים ואיכותם. הפרזנטורית של התיקון בחוק בכתבת ניו-יורק טיימס היא שריל רומייר, אשה שעברה למעלה מארבעים טיפולים לתיקון בעיה בחוט השדרה שגורמת לה כאבים שהולכים ומחמירים. היא קיבלה על פי החוק המתוקן היתר המתה וכועסת על כל מי שמתנגד לכך. שריל רומייר, אם לשני ילדים בוגרים, היא בת 46 בלבד, ומישהו עלול להרוג אותה בקרוב. האם זה מה שמערכת הרפואה המודרנית יכולה להציע לאשה בת 46 שסובלת מכאבים קשים? להרוג אותה? אין שום אמצעי אחר? ואם יהיו לה כאבים בלתי נסבלים, האם לא ראוי יותר להרדים אותה לכמה ימים, כפי שעושים עם אנשים שנפצעו קשה, כדי שתנוח ותתאושש מהכאבים? כן, הרדמה כזו היא יקרה מאד. כולנו יודעים כמה חששו במערכת הבריאות מריבוי חולים בקורונה שנזקקים להנשמה והרדמה. אבל האם חייה של שריל זולים יותר מהתקציב שנדרש להרדים אותה מדי פעם לימים ספורים כדי להקל על סבלה, במקום להרוג אשה בת 46, שאכן רוצה מאד למות, אבל אולי היא רוצה למות מפני שאין מציעים לה שום הצעה טובה יותר? המחשבה ששריל רומייר שאינני מכירה אישית תומת מעוררת בי חלחלה. אני מביטה בפניה. היא איננה מבוגרת בהרבה מבתי הבכורה. היא מספרת שיש לה בני משפחה שמתנגדים להחלטתה למות. היא מנסה לשכנע אותם. אני מתפללת שהם ישכנעו אותה, שהמוות איננו טוב מהחיים, גם אם הם מייסרים וחשוכי מרפא, שהרי כולנו נמצאים בהידרדרות בלתי הפיכה אל הזקנה והמוות, ובכל זאת יש ערך לחיינו הזקנים, המוגבלים, המכאיבים לעתים, ערך שאסור לבטל בקלות.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.