הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.