ספירת הנופלים בהתנחלויות

 

מיזם ספירת הנופלים של העיתון "מקור ראשון" ושל הציונות הדתית, שמלווה בתגובות מבני המגזר בנוסח "כל הנופלים מההתנחלויות. לשמאל אין חלק", כבר עורר כמה וכמה תגובות. היו מי ששאלו מדוע הספירה מתחילה בתמרון הקרקעי ולא בתחילת המלחמה, כלומר בשמחת-תורה. אבל זהו טעמה וסיבתה של ספירת הגופות הזו: לכסות ולטשטש ואפילו למחוק את אירועי ה-7 באוקטובר, שחשפו את האמת הקשה כל כך: גם אם לא התכוון לכך מלכתחילה, מה שמכונה מפעל ההתנחלות, הפך לאויבה הגדול ביותר של ההתיישבות החקלאית הוותיקה ולמקור אסונה. צה"ל תמיד היה צבא קטן מדי לצרכי הביטחון של ישראל, צבא שנשען בכבדות על גיוס מילואים בעת צרה, והוא הוקטן עוד יותר בשנות שלטונו הרבות מדי של נתניהו, כמו שהוקטנה מצבת הרופאים והאחיות, המורים והעובדים הסוציאלים, אין לישראל די צבא סדיר כדי להגן על כל גבולותיה מפני התקפה לא צפויה, ואת המעט שיש העבירו ליהודה ושומרון, תוך הפקרה גמורה של עוטף עזה: כפי שסיפר קצין תותחנים ראשי, לא השאירו בעוטף עזה תותחים ולא תותחנים, שהועברו ליהודה ושומרון והועסקו בביטחון שוטף, ושתי פלגות קומנדו הועברו ליהודה ושומרון ממש לפני שמחת תורה. אין ספק שמדובר במעשה פוליטי: הלחץ התמידי של המתנחלים לספק להם ביטחון שאי אפשר לספק, כי מגורים של יהודים בקרב אוכלוסיה פלשתינית גדולה אינם ניתנים לאבטחה הרמטית: לא בעזה שלפני ההתנתקות ולא ביהודה ושומרון כיום. אבל למתנחלים כוח פוליטי רב בהרבה משיעורם באוכלוסיה, והם יכלו לגרום לכך שהכוחות יועברו אליהם, ויותירו את ישובי עוטף עזה ללא מגן. כל מה שנדרש מהמחבלים היה לפרוץ את הגדר, דבר שהצליחו לעשות בקלות רבה, ובהעדר כל מחסום בין הגדר לישובים, המחבלים נסעו אליהם ישירות כאילו היו בטיול שנתי.

גם אם לא התכוונו לכך, למתנחלים יש חלק נכבד באסון שנחת על עוטף עזה, שמצביע על הבעייתיות של מפעל ההתנחלות מכל הבחינות, כמשאבה של משאבים שנגזלים מאחרים בשל עוצמתם הפוליטית של המתנחלים ודרישותיהם האינסופיות, בשל סירובם המוחלט לקבל את סדר היום של מדינת ישראל ולחץ אינסופי לכפות את סדר היום שלהם, שהוא סדר יום נפשע: לגזול את אדמות הערבים, לשלול את זכויותיהם, לגרש אותם ולהתיישב על אדמתם, ולתקוף ללא מעצורים את כל מי שמתנגד לסדר היום הזה, כולל מדינת ישראל עצמה שמאפשרת את מעשיהם, תומכת בהם ומגינה עליהם יותר מאשר על כל ציבור אחר מקרב אזרחיה, שעל כך הם גומלים בהתנכלות אינסופית למפקדי הצבא.

וכאילו לא די בחלקם הפסיבי באסון של עוטף עזה, נוסף עליו יחסם המזעזע לאסון: האדישות לגורל הנרצחים והחטופים והדרישה להתעלם מהם ולהתמסר לכיבוש עזה, לא רק כדי לתקוף את החמאס ולהפיל את שלטונו ברצועה, אלא כדי לגרש את תושביה ולהקים מחדש התנחלויות בעזה, שזה חלק בלתי נפרד מסדר היום הנפשע של המתנחלים, שאינם חדלים לקונן על ההתנתקות, כאילו החיים ברצועת עזה לפני ההתנתקות היו גן עדן, בעוד שבפועל התרחש בעזה רצף של פיגועים נוראיים, שבהם נרצחו אזרחים וחיילים כאחד.

כעת מנסים המתנחלים למכור את עצמם מחדש כמגיני המדינה באמצעות ספירת הנופלים שלהם, שהיא קלה יחסית, שכן כאשר נהרגים חיילים מירושלים, תל-אביב, גבעתיים, רעננה, הרצליה, חיפה וכן הלאה, קשה לדעת מה היו דעותיהם ואמונותיהם. לגבי הנופלים מההתנחלויות קל לשייך אותם למתנחלים, ולהניח ששאפו להקים מחדש את גוש קטיף.

ולא זו בלבד: יש גם מתנחלים שמעוניינים ליישב את הישובים בעוטף עזה, לגזול ולרשת אותם מיושביהם מוכי האסון. כל ההתרחשויות והשיח בציונות הדתית הוא שיח של ניצול הזדמנות ושמחה לאיד. שמחה יתרה על ההזדמנות שנקרתה להם לנצל את אסון הזולת.

אהבה והערכה לא תצמחנה מהנפנוף בגופות לשם התבדלות והתבשמות עצמית. קל לראות שספירת הגופות מעוררת גועל, זעם ושנאה, ומציירת את הציונות הדתית בדיוק כפי שהיא חוששת להיתפס: כמגזר אנוכי, יהיר, שקוע בעצמו ולא נטול רשעות. אולי הלוחמים לצדם סולחים להם על כך בסערת הקרב. לאחרים יהיה קשה מאד לסלוח.