גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.