קפקא פוגש את רודולף שטיינר

 

אני מתרגמת כאן קטע מיומנו של קפקא מחודש מרץ 1911, שמתאר את המפגש בינו לבין רודולף שטיינר בעקבות הרצאה של שטיינר על התורה התיאוסופית, שככל הנראה סקרנה את קפקא. נראה שקפקא התרשם מכתביו של שטיינר, אך המפגש איתו בפועל הרשים אותו פחות. בסופו של דבר עוסק קפקא בקטע יומן זה פחות בשטיינר ויותר בעצמו.

רודולף יוזף לורנץ שטיינר (פברואר 1861 – מרץ 1925) היה פילוסוף ומיסטיקן אוסטרי שהושפע מאד מהגותו של גיתה. הוא היה חבר בחברה התיאוסופית, שחיפשה מקור משותף לכל הדתות. בשנת 1913 עזב את החברה התיאוסופית בגלל חילוקי דעות אידיאולוגים, והקים את התנועה האנתרופוסופית, שמדגישה את  החיפוש הרוחני של היחיד. שטיינר הקים בתי ספר ברוח תורתו שפעילים עד היום, גם בישראל. קפקא פגש את שטיינר במרץ 1911, כאשר קפקא היה בן 28, ושטיינר בן 50 וכבר בעל שם בינלאומי. שטיינר נפטר חודשים ספורים לאחר מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924. ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של קפקא בשנת 1883. הערותי שלי בסוגריים מרובעים.

 

1911

26 במרץ. הרצאות תיאוסופיות של ד"ר רודולף שטיינר, ברלין. השפעה רטורית. דיון חביב בהתנגדויות של היריבים. המאזין תמה על היריבות החזקה הזו, המאזין נתקף דאגה, לשקוע כליל בהתנגדויות האלה, כאילו אין דבר מלבדן, המאזין חושב כעת שהתנגדות בכלל איננה אפשרית, והוא יותר משבע-רצון מתיאור חטוף של האפשרות להתגונן. ההשפעה הרטורית הזו תואמת בנוסף לכך את צו האווירה המתמסרת. התבוננות ממושכת במשטח היד המונחת לפנים. – השמטת נקודת הסיום. בכללו מתחיל המשפט המדובר אצל הנואם באות גדולה, מתכופף במרוצתו, ככל שביכולתו, אל המאזינים, וחוזר חזרה לנואם עם נקודת הסיום. אך אם הנקודה נשמטת, אז מתעופף המשפט שמאבד את אחיזתו עם כל האוויר ישירות למאזינים.

...

28 במרץ. הצייר פ. קרלין, אשתו, שתי שיניים קדמיות גדולות רחבות שמחדדות את הפרצוף הגדול, השטוח, הגברת יועצת החצר ב. אמו של המלחין, שהגיל כה מבליט את המבנה החזק של עצמותיה, שלפחות בישיבה היא נראית כמו גבר.

ד"ר שטיינר כל כך מבוקש על ידי תלמידיו הנעדרים. בהרצאה מסתערים עליו כל כך המתים. תאוות ידע? האם זה נחוץ במיוחד? ככל הנראה כן – ישֵן שעתיים. מאז שהתקינו לו תאורה חשמלית, הוא תמיד מחזיק אצלו נר. – הוא היה מאד קרוב לישו. – הוא הציג את המחזה שלו במינכן (אתה יכול ללמוד אותו שנה שלמה ולא להבין אותו). הוא תכנן את התלבושות וכתב את המוסיקה. - כימאי לימד אותו. – לוי סימון, סוחר סבון בפריס, בקֶי מונסֶי, קיבל ממנו את העצות העסקיות הטובות ביותר. הוא תרגם את יצירותיו לצרפתית. לכן יועצת החצר כותבת בפנקסה: "איך משיגים את הכרת העולמות העליונים?" [שם ספרו של שטיינר] אצל ס. לוי בפריס."

באולם הוינאי יש תיאוסוף בן 65, ענק, בעבר שתיין גדול הלום יין, שכל הזמן מאמין וכל הזמן מפקפק. היה צריך להיות מאד משעשע, איך פעם בקונגרס בבודפשט בארוחת ערב בבלוקסברג בליל ירח, כאשר ד"ר שטיינר הופיע בחברה באופן בלתי צפוי, התחבא מרוב פחד עם קנקן הבירה שלו מאחורי חבית בירה (למרות שד"ר שטיינר לא היה מתרגז מזה).

אולי הוא איננו חוקר הרוח הגדול ביותר בזמננו, אך הוא לבדו קיבל עליו את המשימה, לחבר בין התיאוסופיה למדע. לכן הוא גם יודע הכל. – לכפר הולדתו הגיע פעם בוטנאי, מיסטיקן גדול. הוא האיר את עיניו. – שאני אבקר אצל ד"ר שטיינר, פירשה לי הגברת כתחילת היזכרות. – הרופא של הגברת, כשהופיעו אצלה התחלות של שפעת, ביקש מד"ר שטיינר תרופה, רשם זאת לגברת וכך היא הבריאה מיד. – צרפתיה אחת נפרדה ממנו באומרה Au revoir (להתראות). הוא נפנף בידו אחריה. אחרי חודשיים היא נפטרה. עוד מקרה דומה במינכן. – רופא במינכן מרפא בעזרת צבעים, שד"ר שטיינר קובע. הוא גם שולח חולים לפינקוטק (מוזיאון לאמנות במינכן) עם הוראה להתרכז חצי שעה או יותר לפני תמונה מסוימת.

שקיעת אטלנטיס, שקיעת למוריה, וכעת שקיעת העולם עקב אנוכיות. [כאן מתייחס קפקא לתיאוריות של רודולף שטיינר ששאובות מתיאוריות שונות במדעי הטבע על תולדות כוכב הלכת ארץ – למוריה היא יבשה או גשר יבשתי שחיבר לכאורה בין אפריקה, אסיה ואוסטרליה, תיאוריה שמבוססת על הימצאות למורים [קופים] בשלוש יבשות אלה, שהחיבור ביניהן התקיים לכאורה ושקע באוקינוס או בים, ע.פ.]

אנו חיים בזמן מכריע. הניסיון של ד"ר שטיינר יצליח, אם ידם של הכוחות האחרימנים [אחרימן הוא האלוהות הרעה, ייצוגם של כוחות הרוע בדת זרתוסטרא] לא תהיה על העליונה. – הוא אוכל שני ליטר חלב שקדים ופירות שגדלים בהרים. – הוא מתקשר עם תלמידיו הנעדרים באמצעות צורות מחשבה, שהוא משגר אליהם, מבלי להתעסק איתם עוד לאחר מכן. אבל במהרה הן נשחקות, והוא צריך לכונן אותן מחדש.

גברת פ.: "יש לי זיכרון גרוע."

ד"ר שטיינר: "אל תאכלי ביצים."   

 

ביקורי אצל ד"ר שטיינר

גברת אחת כבר מחכה (למעלה בקומה השנייה של מלון ויקטוריה ברחוב יונגמן), אבל דוחקת בי להיכנס לפניה. אנחנו מחכים. המזכירה באה ומבקשת מאיתנו להמתין. במבט דרך המסדרון אני רואה אותו. מיד אחר כך הוא בא לקראתנו עם זרועות פרושות למחצה. הגברת מציינת שאני הייתי קודם. כעת אני הולך אחריו, כפי שהוא מוביל אתי לחדרו. הז'קט הקיסרי השחור שלו, שבלילות ההרצאה נראה מבריק (לא מבריק, אלא רק זוהר בשחור הנקי שלו), כעת באור יום (שלוש אחר הצהריים) מאובק, במיוחד בגב ובכתפיים, ואפילו מוכתם.

בחדרו אני מחפש את ענוותי, שאינני מצליח לחוש, באמצעות חיפוש מקום מגוחך להניח את כובעי. אני מניח אותו על שרפרף עץ קטן לשריכת נעליים. שולחן באמצע, אני יושב עם המבט לחלון, הוא בצדו השמאלי של השולחן. על השולחן ניירות עם כמה שרטוטים, שמזכירים את אותן הרצאות על הפיזיולוגיה הסודית. חוברת של "שנתון לפילוסופיה של הטבע" מכסה ערימת ספרים קטנה, שנראה שהם מונחים גם מסביב, אבל אי אפשר להסתכל מסביב, כי הוא תמיד מנסה להצליב איתך את מבטו, ואם איננו עושה זאת, חייבים להיזהר משובו של המבט. הוא מתחיל עם כמה משפטי הקשבה: אתה אמנם הד"ר קפקא? אתה עוסק כבר הרבה זמן בתיאוסופיה?

אבל אני מקדים עם הדברים שהכנתי מראש: אני חש כיצד חלק גדול ממהותי שואף לתיאוסופיה, ובה בעת יש לי פחד גדול ביותר מפניה. אני מפחד שתגרום לי בלבול חדש, שעלול להיות עבורי רע מאד, כי האומללות הנוכחית שלי נובעת רק מבלבול. הבלבול הזה מקורו כדלהלן: אושרי, כשרונותי וכל יכולת שאוכל לנצל איכשהו, טמונים מזמן בַּספרותי. וכאן אמנם חוויתי מצבים (לא הרבה), שלדעתי מאד קרובים למצבים בהירי הראוּת שאתה תיארת, דוקטור שטיינר, שבהם אני לגמרי חייתי באותו רעיון, אבל גם הגשמתי את אותו רעיון, ובהם לא רק חשתי בגבולות של עצמי, אלא בגבולו של האנושי בכלל. רק שלוות ההתלהבות, כפי שהיא כנראה אופיינית לבהיר הראוּת, אמנם חסרה באותם מצבים, אם גם לא לגמרי. אני מסיים בכך, שאת מיטב יצירותי לא כתבתי באותם מצבים. – על הַספרותי הזה אינני יכול לוותר כעת לגמרי, כפי שהיה צריך להיות, ואמנם מסיבות שונות. מלבד יחסיי המשפחתיים, עקב התהוותן האיטית של יצירותי ואופיין המיוחד, לא הייתי יכול להתקיים מספרות. בנוסף לכך מונעים זאת ממני גם בריאותי ואופיי, להתמסר לחיים לא בטוחים. לכן נהייתי פקיד במוסד של ביטוח סוציאלי. כעת שני המקצועות האלה אינם יכולים לעולם להתיישב זה עם זה ולאפשר אושר משותף. האושר הקטן ביותר באחד מהם הופך לאומללות גדולה במשנהו. אם בערב אחד כתבתי היטב, למחרת אני בוער במשרד ולא מסוגל להשלים דבר. התעייה הנה והנה נהיית כל הזמן גרועה יותר. במשרד אני מספיק את חובותי באופן חיצוני, אבל לא את חובותי הפנימיים, ואותם חובות פנימיים שלא מולאו הופכים לאומללות, שאיננה עוזבת אותי יותר. ולשתי שאיפות אלה שלעולם אינן מתיישבות זו עם זו, צריך אני כעת להוסיף את התיאוסופיה כשלישית? האם היא לא תפריע לשתי אלה ובעצמה תופרע משתיהן? האם אני, שכבר כעת הנני אדם כה אומלל, אוכל להוביל את השלישית למטרה? באתי, דוקטור שטיינר, לשאול אותך זאת, כי אני חושב, שאם אתה רואה אותי כשיר לכך, גם אני יכול בעצם לקחת זאת על עצמי.

הוא הקשיב בתשומת לב יוצאת דופן, מבלי להתבונן בי בגלוי ולו במעט, לגמרי מסור לדבריי. מעת לעת הנהן, מה שחשב בבירור לאמצעי עזר לריכוז עמוק. בתחילה הפריעה לו נזלת קלה, היא נזלה מאפו, שוב ושוב הוא דחף את הממחטה לעומק אפו, אצבע על כל נחיר.    

 

כאן מסתיימים דברי קפקא בנושא. מה ענה לו שטיינר, אם ענה, איננו מספר.