בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים שהוציאו לאור אחרי מותו הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.
אני מתנצלת שבשל בעיה במחשב לא הצלחתי להשלים את הניקוד.
שיר 105
לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת
אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!
כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים
וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.
לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר
כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר
וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים
גם הוא נשבר לרסיסים.
Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.
Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.
שיר 110
לך! אינך יכול להישאר
מדוע אינך רוצה מיד להסתלק?
מדוע אתה רוצה לסבול יותר,
עם כאבי המות עוד להיאבק?
לך, בעקבות אחותך תמהר,
אל תניח לה כל כך לבד להישאר,
האם אינך רוצה לחלוק במיטה
שעבורכם שם הוקצתה?
אתה מתעכב זמן רב?
המקום לצדה יילקח ממך,
כי יש הרבה בנים כמותך
שממתינים כעת לשכב.
ואיש לא יוותר לך
ואיש לא יקום משינה,
אם יכינו לו את מקומך
לצד אחותך הקטנה.
ולא תעזור שום מחאה,
לא יעזרו גם תחנונים,
שתאמר: סור בהכנעה!
כי אחיה הנני.
לכן
לדחות אין טעם
כי זה מוכרח לקרות אי פעם
ולנו נחמה צפויה
כשנבקר בחצר הכנסיה.
כן, לבנו יתנחם
אם במשבי אביב
עם שורות פרחים סביב
נראה את שני קבריכם
כמו בחדר משכבכם
יחד כה מאוחדים
גם המות לא יפרידכם
שני הבלתי נפרדים.
Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!
שיר 112
לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא
לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה
בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים
יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים
מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.
לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ
שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!
לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת
לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת
עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!
לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים
שרק נקטפו מהגנים
מן החיים נקטל
ולא במגפה הורעל
ויובש לשלד מרוט.
Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.
Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!
Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.
שיר 114
מה פשר כשבשחרית
צלצול פעמונים מרעיד?
שוב מביתי יצא
ילד החוצה.
הצלצולים עם שחרית
אומרים לאנשים בעיר
שהלילה איש עשיר
פשיטת רגל הכריז.
מדוע חייבים במפגיע
על הפסדי להודיע?
הוא היה מספיק מכאיב
לו גם בשתיקה נשאתיו.
וגם אם אין שום איש
שבצלצול שמחה ירגיש
בכל זאת העצב רב
שאיש איננו נעצב.
was soll das Glockenläuten
in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.
Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.
Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.
Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.
