בשבועות האחרונים חשבתי הרבה על המחקר שעסקתי בו שנים רבות על האספקה לצבא של קיסרות הבסבורג במלחמותיה נגד התורכים במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. חשבתי עליו מסיבות שונות אבל בעיקר בגלל הוצאת הכוחות האמריקנים מעיראק. מאד מאד התנגדתי למלחמה הזו. אמרתי בזמנו לאחי שעיראק היא ארץ בלתי אפשרית לצבא כובש כי בדרומה יש מדבריות שהחום בהם מגיע לחמישים מעלות בקיץ ובצפון הרים שמתנשאים לגובה שלושת אלפים מטר ומכוסים שלגים בחורף והמעבר ביניהם בלתי אפשרי בהרבה מימי השנה. אלה איזורים אידיאליים ללוחמת גרילה ובלתי אפשריים ללוחמה סדירה. אמרתי לאחי שהאמריקאים יסתבכו בעיראק ואנחנו נהיה הראשונים שנסבול מזה. אחי ליגלג עליי כמובן, כי גברים תמיד מלגלגים עליי כשאני מדברת על משהו שאני מבינה בו במקרה, והם במקרה לא. הרבה שנות חיים הקדשתי ללוגיסטיקה של מלחמות במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ואנשים בימינו חושבים שזה כבר לא רלוונטי לזמננו. זה תמיד מזכיר לי מאמר שכתב הפציפיסט רוברט יונק, שבזמן מלחמת העולם נמלט לשוויץ וכתב שם מאמרים נגד הנאצים בשם בדוי. הוא כתב שהנאצים חשבו שמכשול טבעי הוא חסר משמעות בפניהם, אבל גילו שיש הרבה משמעות לעובדה שאנגליה היא אי. יש לנו אמנם מטוסים וטנקים, אבל הטבע עדיין חזק בהרבה מאיתנו, ולא צריך דוקא צונאמי מחריד או רעידת אדמה נוראה כדי להבין את זה. בכלל, צניעות היא תכונה מאד מומלצת, במיוחד לגנרלים. כשהסתכלתי על התקדמותו המהירה של הצבא האמריקאי בעיראק, שהצבא האמריקאי וגם מעריציו הישראלים מאד התפעלו ממנה, אמרתי לעצמי בחרדה מה הם עושים, מה הם עושים, הם מותחים קווי אספקה יותר מדי ארוכים בלי להגן עליהם. הנסיך אויגן מסבויה או הדוכס מלבורו בחיים לא היו עושים דבר כזה, כי קווי אספקה ארוכים ולא מאובטחים הם הזמנה לגרילה, מונח שעדיין לא היה קיים בימיהם ונטבע לראשונה במאבק הספרדים נגד נפוליון, אבל התופעה היתה בהחלט קיימת מימים ימימה. ההוסארים שאחר כך הוקמו על פי דוגמתם חילות פרשים קלים בכל צבאות אירופה, היטיבו לתקוף בלילות גדודי פרשים כבדים, לפגוע, לבזוז ולהימלט. והיו כמובן רבים אחרים. הכלל הראשון שידעו הגנרלים בימים עברו הוא לא להתקדם מהר מדי, ולהקים מחסני אספקה לאורך קווי ההתקדמות, ולהתמקם היטב לפני שיבוא החורף ולהכין מלאי של מזון, כדי לא להיתקע ליד נהר קפוא ובלי אספקה. פעם קראתי היסטוריון צבאי אחד שניסה להוכיח שהעובדה שהנסיך אויגן מסבויה הקים מחסנים לאורך צירי ההתקדמות היתה מיותרת וטפשית, כי היה מספיק אוכל לצבא בכל מקרה. החישובים שלו היו כמובן מוטעים, כי הוא לא הביא בחשבון שיחס הזרעים, שזה היחס בין זרע שנזרע לכמות הזרעים שהוא מפיק, לא עלה באותם ימים על אחד לחמש, שזה מחייב להותיר לפחות חמישית מהתבואה כדי לזרוע בשנה הבאה. קשה לתפוס את זה היום, רק במאה התשע-עשרה השיגו האמריקאים יחס זרעים של אחד לעשרים ששיפר בהרבה את מצב התזונה בחלק נכבד מהעולם, לא בכולו. עדיין אנשים נאבקים בחלקים גדולים מהעולם בבצורת ובפגעי הטבע, וגם צבא אמריקאי עם משחתות ומטוסים שאין כמוהם בעולם איננו יכול למדבריות עיראק ולהרי כורדיסטאן, וגם איננו יכול לנחישותם של אנשים שנלחמים על אדמתם. ההיסטוריון הזה שרצה ללמד את אויגן מסבויה איך להוביל צבא, הזכיר לי תמיד את המשפט האהוב עליי בספרו של מורנו המנוח שלמה נאמן "אירופה- אלף שנות ציוויליזציה נוצרית". פרידריך השני, כתב שם שלמה נאמן, רצה לשלוט באיטליה, ודעתם של ההיסטוריונים המודרניים על שאיפתו זו לא עניינה אותו כלל ועיקר. אני משתדלת לזכור את זה היטב כשאני כותבת על מצביאי העבר ולא ללמד אותם להילחם, אבל הייתי רוצה ללמד את הגנרלים של ימינו משהו על מצביאי העבר. צניעות היא תכונה יפה גם להיסטוריונים וגם לגנרלים. יש גנרלים שיש להם בעיה עם זה. כדי לשלוט בארץ זרה, רחוקה וקשה צריך יותר ממטוסים שיביאו לך גלידה בשלושה צבעים, למרות שלעולם אין לזלזל באספקה טובה, ובלבד שתזכור שבסופו של דבר היא צריכה להגיע לחיילים שנמצאים על הקרקע ולא על העננים. צבא וגם הגנרלים שמובילים אותו צריכים להימצא עם הרגליים על הקרקע, וזה אומר לדעת שעליונות טכנולוגית עדיין איננה חזות הכל. יש מקווי מים שאי אפשר לחצות ויש יבשה שאי אפשר לעבור ומי שינסה בכוח ישבור את הראש. היו אנשים שצחקו מקולין פאואל כשהוא אמר לבוש: "לעולם אל תפתח במלחמה, ואם פתחת במלחמה אל תפסיד". הם חשבו שזו בדיחה, אבל זה לא. גנרל עם שכל בראשו אף פעם איננו פותח במלחמה ראשון, כי מלחמה היא דבר שלעולם לעולם אי אפשר לחזות איך הוא יסתיים. אלה דברים שעדיין נכונים גם בעידן הסילון.
השבוע סיפרתי לחתני על ספינות העץ נטולות המנוע שנשאו את האספקה לצבא על פני הדנובה ויובליה לפני שהומצא מנוע הקיטור ונעו רק בכוח הזרם, וכדי להשיבן חזרה גררו אותן בעזרת סוסים או שוורים שהלכו על גדת הנהר. כשהספינות התיישנו שלחו אותן פעם אחרונה במורד הנהר וכשהגיעו ליעדן פירקו אותן לגזעי העצים שמהם ניבנו ומכרו את העצים לנגרים. לכן אף לא ספינה אחת מאותם ימים שרדה, ואיננו מכירים אותן אלא מן הכתבים, השרטוטים והציורים. אפילו את גודלן המדויק של הספינות איננו יודעים בוודאות – הוא השתנה במשך השנים. בימינו אנשים חושבים שבכל דרך שאפשר לנסוע בה לכיוון מסוים, אפשר גם לחזור על עקבותיך באותה הדרך. לאנשים בשכבר הימים הדברים כלל לא היו ברורים. היו הרבה דרכים ללא חזור ומהרבה מסעות יכלו לחזור רק בדרך אחרת ובכלים אחרים. היום אפשר בדרך כלל לטוס או להפליג או לנסוע הלוך וחזור בשני הכיוונים, ואנשים פוטרים את עצמם בקלות רבה מדי מן המחשבה שאולי לא תוכל לשוב על עקבותיך כשם שהלכת, וחבל שכך, כי המחשבה שלא תמיד תוכל לשוב על עקבותיך היא מחשבה שעשויה להיות מועילה מאד, במיוחד אם חושבים אותה למפרע ולא רק בדיעבד. זוהי כמובן מחשבה הולמת לסופה של שנה ולראשיתה של שנה חדשה שאנו מתחילים להלך כעת בנתיבה. כדאי מאד לחשוב מראש על הדרך שנלך בה בשנה החדשה הזו, כי לא בטוח שנוכל לחזור בה בחזרה.
שנה חדשה טובה לכולכם
