על סרטים ועל פליטים

השבוע ניסיתי לצפות בדיון בערוץ עשר בין נציגת עמותת "זוכרות" לבין נציג עמותת "אם תרצו". השיחה היתה על "פסטיבל סרטי הנכבה", שאינני יודעת אם זה שמו הרשמי, כי פירוש המלה "נכבה" בערבית הוא שואה, מה שהופך את החיבור עם המלה "פסטיבל" למוזר, והניסיון להכניס את המלה "נכבה" לשיח הישראלי הוא ניסיון מתוחכם להשוות בין היהודים לנאצים ובין הפלשתינים שגורשו מישראל במלחמת השיחרור לקורבנות השואה, שזה השיח האנטישמי הנפוץ בעשורים האחרונים, מאז שהכחשה טוטאלית של השואה הפכה פחות מקובלת ולעומת זאת השוואת היהודים לנאצים הפכה לשיח מוביל. נציגת עמותת "זוכרות" דיברה מאד בעדינות ואמרה שחייבים לזכור מה קרה לפלשתינים, ואני תמיד מסכימה שחייבים לזכור אירועים היסטוריים, ואני גם מסכימה שבכל זיכרון יש מימד של פרשנות ועיצוב ערכי של המציאות שזה דבר בלתי נמנע, כי התפיסה שלנו את המציאות קורית תמיד מתוך העמדה הנפשית והערכית שלנו כלפיה, אבל אני אינני יכולה להיות שותפה לתפיסת זיכרון שיוצרת הקבלה בין היהודים לנאצים, ונוצרה שנים רבות אחרי האירועים עצמם, כי בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל דיברו וכתבו בחברה הפלשתינית על "הכיבוש הציוני", על "אובדן פלשתין", על ה"תבוסה". מושגים ששמעתי הרבה מאד מאז ילדותי. במונח "נכבה" נתקלתי רק בגיל מבוגר ואינני זוכרת ששמעתי בצעירותי מישהו משתמש בו, כפי שההשוואות בין יהודים לנאצים לא היו מקובלות בחברה הערבית בעשורים הראשונים למדינה, והפכו לנפוצות רק בעשורים האחרונים, ולו מהסיבה שלא היה בחברה הערבית יחס שלילי כלפי הנאצים, ורק כאשר דור חדש של פלשתינים משכילים החל לחקות את השיח האנטישמי האירופי, כפי שגם ציבור לא מבוטל של משכילים יהודים נוטה לחקות אותו כתוכי, הפכו ההשוואות בין יהודים לנאצים למרכיב מרכזי בשיח הפלשתיני, וגם בשיח של ציבורים מסוימים בחברה היהודית, שכל אחד מהם נוהג להשוות את יריביו הפוליטיים לנאצים. קשה מאד להילחם בתופעות כמו ההשוואות בין יהודים לנאצים, בין אם הן בוטות ובין אם הן מרומזות, ואני מאד פסימית לגבי האפשרות לשנות את השיח הזה, אבל אינני מוכנה להשתתף בו בעצמי. כאשר נקודת המוצא לדיון היא ניסיון להשוות בין היהודים לנאצים, אני מעדיפה להתרחק ממנו, גם כאשר הניסיון הזה מוסוה היטב.

בכל זאת הקשבתי לנציגת עמותת "זוכרות", כי היא דיברה בצורה נעימה ולא פוגענית, וכי אני מסכימה שצריך לזכור הרס של ישובים פלשתיניים במלחמת השיחרור שהביאה בפועל לסילוקם של מאות אלפי פלשתינים מהשטחים שהפכו למדינת ישראל, בין אם גורשו או ברחו ביוזמתם, שלדעתי זה לא משנה, כי גם אדם שברח מאיזור מלחמה הוא פליט, ולא רק אדם שגורש בזדון. לגבי שאלת המימון של משרד התרבות לסרטים כאלה ואחרים ולמוסדות כאלה ואחרים, יש לי עמדה מאד אמביוולנטית, כי אני מבינה שקשה לקיים מוסדות תרבות גדולים כמו תיאטראות ותזמורות ומוזיאונים בלי מימון של המדינה, ומצד שני רוב העשייה התרבותית במדינת ישראל, כמו בכל מדינה בעולם, איננה ממומנת מתקציב המדינה וגם איננה יכולה להיות ממומנת ממנו, ובניגוד לרבים שמקוננים מרה על מימון זעום או העדר מימון, שבלעדיהם אין כביכול תרבות, אני מאמינה שתרבות תמיד תתקיים, כי יצירה היא חלק מהאופי האנושי, ולא תלויה במימון של המדינה, ואני גם מאמינה שלולא היו האמנים מוכנים ברובם לעבוד ללא שכר ולסבול, היתה מעט מאד אמנות בעולם, אפילו אם המדינות כולן היו מכפילות ומשלשות את תקציבי התרבות שלהן.

אחר כך ענה לנציגת עמותת "זוכרות" נציג עמותת "אם תרצו", ואמר שהמטרה של עמותת "זוכרות" על ידי הקרנת הסרטים האלה היא לקדם את זכות השיבה ולהביא לישראל מיליוני פלשתינים, והוא חזר על כך פעמיים, שהמטרה של עמותת "זוכרות" היא להביא לישראל מיליוני פלשתינים, ולמרות שחשבתי שאולי כדאי שאמשיך להקשיב, לא הייתי מסוגלת להמשיך להקשיב וכיביתי את הטלויזיה, כי הדברים של נציג "אם תרצו", למרות שנאמרו כביכול במתינות, נשמעו כמו "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי", אמירה שכנראה לא תימחק מזיכרוני, ובכל פעם שאני נזכרת בה, היא מזעזעת אותי ברישעות ובגזענות שבה, למרות שהיועץ המשפטי אמר שזו איננה אמירה גזענית פסולה, ובכך אני חולקת עליו, למרות שהוא אולי צודק מבחינה משפטית, אבל הוא בשום אופן לא צודק מבחינה מוסרית.

כיביתי את הטלויזיה והרגשתי מוטרדת גם מהעניין עצמו וגם מהצורה שבה תמיד מתנהלים דיונים בטלויזיה וברדיו, כמעט תמיד יש שתי עמדות שהן כביכול מנוגדות ומייצגות את כל האפשרויות הקיימות, אבל שתיהן דוחות אותי, כל אחת מסיבה אחרת, ואולי בעצם מאותה סיבה, ששתי העמדות מכילות עמדה גזענית כלפי ציבור שלם, שיש לו טענות צודקות. אני גם לא מפחדת מהכרה ישראלית בזכות השיבה, ואני לא מאמינה שהיא מסוכנת למדינת ישראל כפי שחושבים. היא גם מתרחשת ממילא, כי החיים בישראל טובים יותר מהחיים בגדה המערבית וברצועת עזה, לכן פלשתינים מהגדה המערבית ומעזה שמחים להשתקע בישראל, ואני חושבת שישראל מסוגלת לקלוט שש מאות אלף פלשתינים, שזה בערך מספר הפליטים הפלשתינים שעזבו אותה במלחמת השיחרור, ולהישאר עדיין מדינה יהודית חזקה, ולדרוש בתמורה שהמדינה הפלשתינית, שצריכה לקום בשטחי הרשות הפלשתינית, תאפשר ליהודים שמתגוררים בשטחה ומעוניינים בכך להמשיך להתגורר שם, שזה יהפוך את פיתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני להרבה יותר פשוט, אם גם המדינה היהודית וגם המדינה הפלשתינית שתקום, יסכימו לקלוט בשטחן את בני העם השני, וכבר הרבה זמן אני חושבת שיש בעיה מוסרית עם הטענה שהמתנחלים חייבים להסתלק עד האחרון שבהם מהרשות הפלשתינית, ןשטענה כזאת עלולה לחזק דוקא את היהודים הלאומנים, שרוצים לסלק את ערביי ישראל. בכלל העולם מאד משתנה, יש תנועה גדולה של מהגרים ממדינות עניות ומסוכסכות למדינות עשירות ושליוות יותר, ואנשים בכל העולם, וכמובן גם בישראל, צריכים להתרגל לאוכלוסיה מגוונת יותר, שקשה יותר למצוא לה מכנה משותף. במדינת ישראל יש כיום, מלבד יהודים וערבים, גם קהילות של הודים, פיליפינים, תאילנדים ואפריקאים ממדינות שונות באפריקה. היום יש גם קהילות גדולות של מהגרים ערבים ומוסלמים בכל העולם, שסובלים משנאה ומאפליה, במיוחד עכשיו, כשמאשימים את כל המוסלמים בטרור האיסלמי. לכאורה הקיום של מיעוטים מוסלמיים רבים במדינות העולם שמקורם בהגירה היה צריך לשנות את היחס של הפלשתינים ליהודים, אבל הוא לא משנה את היחס הזה. הרבה פלשתינים מדברים על הציונות כתנועה קולוניאלית ואומרים ליהודים בישראל לחזור לאירופה, למרות שכמחצית מהיהודים בישראל באו ממדינות ערב ואין להם שום אפשרות לחזור אליהן היום אפילו לו רצו בכך. גם הפליטים הפלשתינים לא יחזרו ברובם לשטחי מדינת ישראל, כי אנשים שמהגרים, גם אם בכפייה, בונים לעצמם חיים בארצות הגירתם, ורק חלק מהם חוזרים, כפי שקורה גם עם ישראלים שמהגרים לחו"ל – רק חלק מהם חוזרים. אני כן מאמינה שאפשר לפתור אפילו בעיות מאד קשות, אם יש רצון טוב ופתיחות, אבל רוב הדיונים בטלויזיה מתנהלים בנוסח: אתם כמו הנאצים, ואתם רוצים להרוס את מדינת ישראל, והערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי ושלטון הימין בסכנה. כשאלה הטיעונים וזה הדיון, אני מעדיפה לכבות את הטלויזיה.