דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.