אלנה פראנטה ושאלת זהות היוצר

הרשימה הזו איננה עוסקת ביצירה שמוצעת לקורא תחת השם אלנה פראנטה, שמעולם לא קראתי, ושלמרות זאת אני משוכנעת שנכתבה על ידי גבר, מפני שהשם "אלנה פראנטה" הוא בדיחה על חשבונה של הסופרת אלזה מוראנטה, ואינני מאמינה שסופרת אשה היתה לועגת כך לסופרת שקדמה לה, על ידי סירוס שמה, שזו צורה שפלה במיוחד ללעוג לאנשים. זה לא שאסור ללעוג לסופרים: מותר ללעוג למשל ליהירות של סופרים שמעמידים את עצמם בעמדת מטיף ונביא, או לבקר את דיעותיהם ואמונותיהם והשקפות עולמם המובעות ביצירתם או מחוצה לה, כפי שמותר לגבי כל אדם אחר, אבל לעג לסופר, או לכל אדם אחר, על ידי סירוס שמו, שהוא לרוב השם שנתנו לו הוריו, ובו שיקעו את אהבתם ותקוותם לבנם או לבתם, הוא דבר בלתי ראוי, ולכן ספר שנושא עליו כשם הסופר את סירוס שמו של סופר או של אדם מוכר אחר אינני מעוניינת לקרוא. כמובן שמותר לסופר להסוות את זהותו בשם בדוי, אבל לא כזה שיש בו משום עלבון לזולתו.

יש תדיר ויכוחים על הצורך או אי הצורך של יצירה אמנותית לעמוד באמות מידה מוסריות. זו איננה שאלה פשוטה ובסופו של דבר ההחלטה היא בידי הקורא או הצופה ביצירה זו. אין לי שום טענה לאנשים שקוראים בלהיטות את הספרים המתפרסמים תחת השם אלנה פראנטה וממליצים עליהם לאחרים. סופסוף העולם מלא יצירות של אנשים שעשו פשעים גרועים בהרבה מסירוס לעגני של שם. פרדיננד סלין לא רק תמך בנאצים, אלא כנראה גם הסגיר אנשים לידי הגסטאפו, שזו למעשה שותפות ברצח, ויש לו מעריצים רבים שנשבעים בשמו, וישנם כמובן גם רוצחים במו ידיהם שכתבו יצירות פופולאריות. לי הדברים האלה מפריעים מאד. לאחרים ממש לא וזו זכותם. גם לפילוסופיה של מרטין היידגר יש מעריצים רבים, למרות שלי עצמי אין זה מובן כלל כיצד הם מצליחים להפריד בין הפילוסופיה של היידגר, שמעוגנת כל כך בתפיסה הרומנטית של העבר ובשנאת המודרנה שעל רקען צמח הנאציזם, לבין התלהבותו מהמשטר הנאצי.

לי עצמי חשובה ידיעת זהותו של הסופר. זה בעיני חלק מהאמת הספרותית, שהיא שונה כמובן מהאמת במובנה הרגיל, משום שהאמת במובנה הרגיל היא מה שקרה באמת, ואילו הספרות עוסקת גם במה שקרה באמת, אבל מטרתה היא לעסוק גם במה שיכול היה לקרות, או יכול היה לקרות בדרך מסוימת, גם אם לא קרה באמת, או שהיינו רוצים שיקרה גם אם הדבר איננו אפשרי, או שאנו חרדים שיקרה. הסופר איננו חייב לספר רק דברים שקרו באמת, ואיננו חייב לספר דברים כפי שבאמת קרו, אבל כתיבתו חייבת לשקף מציאות אנושית כהוויתה, ולתת ביטוי כן לנפש האדם, אחרת אין לה ערך. אני עצמי מחבבת במיוחד סופרים שכתיבתם היא במידה רבה אוטוביוגרפית. לכן אני אוהבת במיוחד את נטליה גינצבורג ואליס מונרו, תומס ברנרד ותומס מאן, אנטון צ'כוב וגם פטריק מודיאנו שנתוודעתי אליו רק לאחרונה. גם מיצירותיהם של טולסטוי וגורקי אהבתי במיוחד את ספריהם האוטוביוגרפיים המכונים בפשטות "ילדות", ואת דמות סבתו של גורקי שמתנה בפני בורא עולם באריכות את צרותיה, וטוענת שבעלה האומר את תפילתו ביובש "משעמם את אלהים", אני מעלה במחשבתי מדי ליל, כשאני מטריחה את ריבונו של עולם בצרותי שלי. ותוהה אם אינני משעממת חלילה את אלהים. את סיפוריה של אליס מונרו קראתי ואהבתי עוד לפני שידעתי על חוות השועלים הכסופים של אביה בשוליה המרוחקים של עיירה נידחת באונטריו, ועל אמה שחלתה בטרשת נפוצה ומתה בטרם עת לאחר שנות חולי ויסורים. אבל הידיעה הזו בהחלט הוסיפה משהו לחוויית הקריאה שלי, איזו ריגשת לב שטוענת את חוויית הקריאה באיזה מטען נוסף. גם ש"י עגנון ופרנץ קפקא שנחשבים לא ממש בצדק לסופרים פנטסטיים, מעגנים את הפנטסיות המופלאות שלהם במציאות מאד קונקרטית ובחוויות חייהם המאד ממשיות. אנשים משועשעים לפעמים כשאני אומרת להם שלמי שמכיר את אופיה של אוסטרו-הונגריה, סיפוריו של קפקא הם הרבה פעמים יותר תיעוד מפנטסיה. כאלה הם גם סיפוריו המצחיקים עד דמעות של ירוסלב האשק: פנטסיות קומיות שמחוברות היטב למציאות האוסטרו-הונגרית שהוא מתאר, ולפיכך גם סיפוריו של קפקא וגם אלה של האשק היו בראש וראשונה סאטירה על החברה שבתוכה בגרו וחיו, וגם כעת, כמעט מאה שנה לאחר שזו נמחתה מעל פני הארץ, עדיין יכול כל אדם למצוא בהם משהו ממציאות חיינו השונה כל כך והפרועה לא פחות, שהרי בני האדם אינם משתנים במידה שבה משתנה העולם הסובב אותם.

הרבה שנים לא אהבתי לקרוא את קפקא ורק ההבנה שהיה מבוגר בשנים ספורות בלבד מסבי משה שטרסברג, ושפראג שבה נולד וגדל והיה קשור אליה בכל נימי נפשו היתה חלק בלתי נפרד מאותה קיסרות אוסטרו-הונגרית שבה נולד וגדל ושירת בצבא סבי האהוב שכה השפיע על עולמי הרוחני, פתחה לי שער לעולמו של קפקא, שכבר שנים רבות אני חווה אותו כחלק מחיי. אמנם אני נרתעת לא פעם מחטטנות בחיי קפקא שנועדה יותר לספק את מאווייו של החוקר מאשר להבין או ללמוד משהו על הנחקר, אבל הרבה מהעובדות שנודעו לי אודותיו תרמו הרבה לחוויית הקריאה שלי, ואת הגילגול אני קוראת כחווייתו של אדם חולה, שחש כי הפך לעול על משפחתו, וכי מחלתו הפכה אותו מעמוד התווך של משפחתו ליצור דוחה ומאוס עליה, שמותו רק יביא לה הקלה ויפיק ממנה רק אנחת רווחה. ההבנה הזו של תודעת החולה שבשורש הסיפורים, גרמה לי גם להבין את חשיבותם של סיפורים קטועים כמו "זיכרונות ממסילת קלדה", מעבר לעוצמתם האדירה של הטקסטים עצמם, שכן גם הם מתעדים בדרכם את חוויית המחלה.

לכן אין בלבי כלל על מי שרוצה להבין ולגלות את זהותו של סופר. כאשר אדם מדבר אל הציבור, מותר לציבור לבקש לדעת את זהותו ולראות את פניו. ניצה בן-ארי, שהיא חוקרת ספרות שאני מעריכה, אמרה לי שמאד חשוב לה לפגוש את הסופר ולראות את פניו. זה היה לי מוזר בתחילה, כי תמיד אני חוששת שמפגשים כאלה יביאו לתגובות לא ענייניות, אבל כשחשבתי על כך הבנתי שיש אמת בדבריה. היכרות עם הסופר בהחלט מלמדת אותך משהו על יצירתו.

ולכן כלל אינני מסכימה עם אלה שגינו את המבקשים לרדת לחקר זהותה או זהותו של הסופר המסתתר מאחורי השם "אלנה פראנטה", שהוא כפי שאמרתי סירוס לעגני של שמה של הסופרת אלזה מוראנטה. כאמור אני מניחה שמדובר בגבר שאיננו מכבד במיוחד נשים. לצערי זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על הסופר, וזה מבחינתי דבר אחד יותר מדי.

עוף או בקר

אני הגעתי למושב מזנבו של המטוס, אחרי שנכנסתי למעבר הלא נכון ועברתי משם אל המעבר הסמוך למושב שיועד לי, והם נכנסו למעבר הנכון, ונראו כמו זוג שעושה הכל נכון. כשנעמדתי מול תא המטען הפתוח מעל למושב ותהיתי כיצד אעלה לשם את המזוודה, היא עמדה מאחורי ושאלה אותי בחיוך: את צריכה עזרה? אמרתי שכן, שאינני מצליחה לדחוף פנימה את ידית המזוודה ואינני מסוגלת להעלות אותה לתא המטען. היא עשתה את שני הדברים בקלות. היא היתה גבוהה ממני בהרבה, ובעלה היה בערך בגובה שלה. הודיתי לה ואז הבנתי שהם ממתינים שאכנס למושבי שליד החלון ושאלתי אם הם יושבים באותו מושב. הם אמרו שכן ואמרתי, אז אנחנו יושבים ביחד ונכנסתי למקומי. שמחתי שהם יושבים לידי כי הם נראו אנשים שנעים לשבת לידם במטוס, כאלה שלעולם לא יקימו שערוריה. מיד כשהתיישבו היא שלפה ספר באנגלית של סופרת אמריקאית חשובה ושקעה בקריאתו, והוא הוציא חוברת תשבצים ופתר אותם בקפידה. ההמראה התעכבה ובינתיים התחלתי לקרוא את הנובלה של טקשי היראידה "חתולה אורחת" שקניתי לניצן, בגלל שתמיד יש לה חתול ובגלל שכשהיא למדה באוקספורד אימצה אותם החתולה של הכומר מכנסיית הכפר איפלי שמאחוריה הם גרו. במשך ארבע השנים שבהן התגוררו שם הפכה החתולה בעצם לחתולה שלהם, אולי העדיפה את הארוחות שהכינו לה, ואפילו הביאה להם פעמיים כשי ציפורים קטנות שצדה. עבר זמן עד שגילו שבעצם זו החתולה של הכומר, ושכנראה מדובר בחתול זכר. אבל כשעברו לקיימברידג' ושאלו את הכומר אם יוכלו לקחת אותה איתם, אמר הכומר שכבר ישאירו אותה באיפלי, למרות שזמן רב כבר לא ביקרה בביתו. בקיימברידג' הם אימצו את החתול יאנוש, שהפך רשמית לחתול שלהם ועבר איתם לאקסטר. חשבתי ש"חתולה אורחת" יהיה סיפור משעשע, אבל הוא דוקא סיפור עצוב ומאד פיוטי על הקשר שמתפתח בין זוג חשוך ילדים לחתולת השכנים, שבעצם היא חיית המחמד של בנם הקטן של השכנים ואני מקוה שהוא לא יעציב את ניצן יתר על המידה. כשהיא היתה ילדה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: "אני המצאתי לסרט סוף אחר". עכשיו היא אמא בעצמה והיא כבר לא ממציאה לסיפורים עצובים סופים אחרים, ומצד שני היא כבר לא מתעצבת כל כך מסיפורים, ונדמה לי שעם השנים דוקא אני מתעצבת יותר ויותר מן הסיפורים שאני רואה או קוראת, ועדיין אני קוראת לרוב סיפורים עצובים. יותר מדי מעצבנים אותי הסיפורים המצחיקים, שלא באמת דומים לחיים.

עוד לפני שהמריא המטוס התפשט בחללו ריח עז של בשר בקר ברוטב עגבניות, כזה שעולה מטרטוריה איטלקית בשעת צהרים. הריח גירה אותי, וחשבתי לעצמי אם לבקש הפעם מנה של בקר במקום העוף שאני רגילה תמיד לאכול, בבית ומחוץ לבית. קשה לי יותר לאכול פרה מאשר לאכול תרנגולת, כי פרות מעוררות בי רגש, בגלל העיניים הגדולות שלהן שמביטות בך במבט מלא רגש. אולי צריך לרחם גם על תרנגולות אבל אני הרבה יותר מרחמת על פרות, ובגלל זה אני משתדלת לא לאכול אותן, אבל לפעמים אני כן אוכלת בשר בקר, לעתים רחוקות, והפעם נורא התחשק לי, וחשבתי לעצמי אולי הפעם אבקש בקר במקום עוף, ולא יכולתי להחליט, אבל הריח רק התעצם והיכה לי בנחיריים, הריח הזה של טרטוריה איטלקית בשעת הצהרים, שאנשים חלשי אופי יתקשו לעמוד בפניו. בינתיים המטוס כבר ריחף באוויר ורק כשחצינו את קו החוף של ישראל הסבתי מבט לחלון וראיתי לרגע קט את קו החוף נגלה ונעלם ורק הים נראה עוד ללא מראה יבשה באופק, וחזרתי ושקעתי בסיפורה של החתולה.

ואז הושיטה לי הדיילת מגש מבלי לשאול דבר, וזה היה מגש של אטריות קטנות ברוטב בולונז, שכיליתי במהרה, ושמחתי שלא שאלו אותי דבר ולא נאלצתי לעמוד בניסיון לוותר על העונג הזה. ארוחה של ילדים, חשבתי לעצמי, ונזכרתי איך חודשים לאחר ששבנו ממסענו לאיטליה ניסתה אמי לשחזר במטבחה את רוטב הבקר האיטלקי, בהצלחה חלקית בלבד. התבשיל אמנם לא דמה לתבשיליה הפולניים, אבל גם לא לאלה של איטליה. עם השנים הרהרתי בכך שהרביולי דומים למדי לקרפלאך, הניוקי לפאלושקס, הפולנטה לממליגה, אבל רוטב הבקר בעגבניות מעולם לא איבד בעיני ולו שמץ מהאיטלקיות המפוארת שלו, גם כשנראה יותר כמו מנה לילדי הגן.

הייתי שקועה באכילה ובחתולה ורק באיחור שמתי לב שמשמאלי מתפתחת שערוריה. במהרה לא יכולתי להמשיך ולהתעלם ממנה. איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, זעק הבעל בלהט. האשה עצמה שתקה וכפפה את ראשה, כך שאת פניה לא ראיתי. מיד יצאו הדיילות דחופות ונזופות והביאו מגש של ארוחת עוף, והאשה הסירה את המכסה והחלה לאכול, אבל זעמו של הבעל רק הלך והתעצם: איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, אפילו בלי לשאול, כאילו אין עוף, והנה יש עוף.

חשבתי לעצמי שכנראה היו רק מנות ספורות של עוף ולא יכלו להציעו לכולם, ודוקא שמחתי על כך, שלא נאלצתי לעמוד בניסיון וכו', אבל הבעל ראה בכך הוכחה לקונספירציה אנטי-עופנית זדונית וזעמו רק הלך והתגבר: אומרים שאין עוף, והנה יש עוף.

הדיילת כמנהג הישראלים התקשתה לבלום את פיה והחלה נושאת נאום ארוך: אנחנו בדרך כלל נותנים בחירה בין עוף ובקר, אבל אנחנו לא חייבים לתת בחירה בין עוף לבקר. אם היית מזמין מראש עוף היינו מביאים לך עוף, ניסתה בטיפשותה להעביר את האחריות לנוסע, שזעמו רק הלך וגבר, וכעת הפעיל את נשק המחץ: "יותר אני בחיים לא נוסע באלעל".

האיומים האלה, לא לנסוע יותר באלעל או לרדת מהארץ, תמיד מצחיקים אותי. למרות שבמקרה הנדון כבשתי את צחוקי בתוכי. הרי ממילא איש איננו מכריח אותך לחיות בישראל או לנסוע באלעל, ולו היתה לך אופציה טובה יותר וזמינה היית כבר בוודאי מנצל אותה ללא קשר לעוף או לבקר שהגישו לאשתך במטוס, כשהיא כלל איננה אוכלת בקר. אבל האיש לא היה כלל במצב רוח של בדיחות, וגם הדיילת לא, אחרי ששמעה את איום המחץ, היא שוב יצאה דחופה ובמהרה הגיעה למושבנו דיילת בכירה ומבוגרת יותר שכתפיה מעוטרות בכותפות מוזהבות, כנראה מנהלת השירות, שניסתה לפייס את הבעל ובטון פייסני חזרה והסבירה לו שבעת הזמנת המושב בעתיד עליהם להזמין במיוחד עוף או מנה צמחונית או מה שירצו, ואז מתחייבת אלעל לספק להם את מבוקשם. מלאכת הפיוס לא עלתה יפה כנראה, כי אחרי הגברת בעלת הכותפות המוזהבות הגיע לשורת מושבינו גבר גבוה ושב שיער מעוטר כותפות מוזהבות עוד יותר, וניסה גם הוא לפייס את הבעל הקוצף וגועש, אבל מסיבה שאינני יודעת כבר התקשיתי לקלוט את דבריו, למרות שעל פי מחוותיו הסמכותיות והשלוות ערך אותם בשובה ונחת. אחר כך הלכתי לשירותים וכשחזרתי כבר נרגעה הסערה. כעת צפו בני הזוג בריכוז רב בסרט שהוקרן על המסכים שלפני מושביהם, והאזינו בדריכות לפס הקול באוזניות, ורק שמעתי שהבעל העיר על משהו שראו בסרט שזה בדיוק כמו ביבי, וחשבתי שהם בוודאי בוחרי שמאל, כנראה מר"ץ, והאשה כנראה עלתה מארצות-הברית, אבל לפני שנים, כי העברית שלה טובה, והבעל כנראה ישראלי, כזה שמתרגז על השירות באלעל אבל נוסע איתם תמיד ומאיים לא לנסוע איתם יותר בחיים. זמן מה הם צפו בסרט ברוב עניין ואני שקעתי בסיפור החתולה שהוא סיפור יפני מאד וגם אוניברסאלי מאד על זוג חשוך-ילדים שחתולת השכנים מאמצת אותם והופכת לבתם האהובה. כשסיימתי לקרוא את הספר נשאתי את מבטי וראיתי את שניהם נמים את שנתם בשלוה מול מסכי הסרט שעוד הוקרן, כפי שעשו בוודאי מדי ערב בסלון ביתם מול הטלויזיה, זה לצד זה.

טקשי היראידה, חתולה אורחת, הוצאת כתר, תירגמה מיפנית עינת קופר   

הבעל של שרה

שרה נתניהו נאשמת בהזמנת ארוחות שף באלפי ועשרות אלפי שקלים למעון ראש הממשלה על חשבון המדינה שלא כדין. בנימין נתניהו ועורכי דינו מסבירים שעובד הקבלן מני נפתלי הזמין את הארוחות וגם אכל אותן בעצמו, בתקוה שהציבור כל כך מטומטם שאיש לא יבין שעובד קבלן במעון ראש הממשלה לא יכול להזמין אפילו כיכר לחם ללא אישור הממונה עליו. מצד שני כבר היה בישראל ראש ממשלה שמזכירותיו הורשעו במירמה כי סידרו לנסיעותיו לחו"ל מימון כפול שרק הוא ומשפחתו נהנו ממנו, ואילו הוא זוכה מאשמה. נתניהו ופרקליטיו סומכים על כך ושוכחים שזה לא נמשך לנצח. שלימים גם האיש ההוא הגיע לכלא, אולי לתקופה קצרה מהמגיע לו, אבל בכל זאת הוא בא על עונשו, גם אם בדרך פתלתלה משהו. דוד ביטן איננו חדל לשאול מה עם לחקור את אולמרט. אם הוא רוצה לרמוז בכך שדין נתניהו כדין אולמרט, ולמקום שהגיע אולמרט בסופו של דבר צפוי להגיע גם נתניהו, אפשר בהחלט להסכים לכך. בינתיים הנאשמת היא שרה נתניהו. העיתונאים שואלים את עורכי הדין שאלות קשות, אבל איכשהו אף פעם לא את השאלות שצריך, ובמיוחד אינם שואלים את השאלה מה לגבי הבעל של שרה. האם הוא לא שם לב שמגיעות למעונו ארוחות יקרות משפים? סופסוף מדובר באדם שמסעדות יקרות ושפים מפורסמים מאד חביבים עליו, במיוחד כשמישהו אחר משלם את ההוצאות. מדוע רק שרה נתניהו נאשמת בהזמנת הארוחות? האם הזוג נתניהו איננו חי יחדיו ואוכל יחדיו? האם רק שרה אכלה את ארוחות הפאר? מדוע רק שרה אשמה, ובעלה פטור? משום שדאגה לאוכל ולבית היא עניינן של נשים? כפי שרק רעייתו של אהוד ברק הואשמה בהעסקת עובדת זרה שלא כדין? וכפי שרק רעייתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין הואשמה אף היא בהעסקת עובדת זרה שלא כדין? האם גברים אינם אחראים למתרחש בביתם הפרטי, או הרשמי? רק הנשים אחראיות לכך? והרי מעון ראש הממשלה איננו בית פרטי, אלא מעון רשמי שמתנהל כזרוע של משרד ראש הממשלה, וכיצד ראש הממשלה איננו אחראי כלל למתרחש בו, לא אישית ולא מיניסטריאלית?

כנראה שלא רק ראש הממשלה ועורכי דינו משוכנעים שהציבור מטומטם, גם היועץ המשפטי לממשלה חושב כך, כאשר הוא מוחק עבירות, כמו הזמנת עבודות פרטיות מחשמלאי בניגוד להוראות וגלגול ההוצאות על חשבון המדינה, ומתמקד בעבירות שהוא מגלגל על שרה נתניהו, וזו מצדה מגלגלת אותן על עובדים זוטרים שסמכויותיהם מוגבלות מאד ושהיא התעמרה בהם ללא הרף, התעמרות שכבר מזמן איננה רק חשד אלא קביעה מוסמכת ומנומקת של בית משפט. השיטה כבר נוסתה בהצלחה בתיק ליברמן: מוחקים ומוחקים עבירות ברורות ומותירים בתיק רק עבירות שאפשר יהיה להציג כהפרת נהלים בלבד, בתקוה שבית המשפט יסגור את התיק, ומרחיקים בשיטתיות את האשמה מראש הממשלה. ולא רק בתיקי ארוחות חינם נוהגים כך:  גם כאשר בן דודו ועורך דינו של ראש הממשלה, יחד עם שכנו מקיסריה, עמדו לגזור רווחי עתק מהעשרת התאגידים הנאצים תוך קיפוח פרנסתם של עובדי מספנות חיל הים ומספנות ישראל, כשהם פועלים לביטול מכרז בינלאומי לטובת התאגידים של תיסנקרופ שידיהם מגואלות בדמם של עשרות אלפי עובדי כפייה יהודים, ראש הממשלה לא רק שאיננו אשם, הוא אפילו איננו חשוד. הוא בכלל בין המאשימים. לו נגרם עוול, אותו רודפים, ואת אשתו, והוא, טוענים עורכי דינו וסניגוריו הרשמיים והפחות רשמיים, חייב להגן על עצמו ועל רעייתו.

אם כך, היכן היה בנימין נתניהו כאשר ההתעמרויות של שרה נתניהו בעובדי בית ראש הממשלה נדונו בבית הדין לעבודה? מדוע לא בא להעיד שם לטובת אשתו? מדוע לא הצטרף בעצמו כמשיב לתביעה? והיכן היו בניו שנכחו במעון כאשר שרה נתניהו משכה את המפה מעל השולחן והפילה את הכלים לרצפה? מדוע לא האב ולא הבנים לא הגיעו להעיד לטובתה בבית המשפט? ורק הלעיזו על תובעיה בתקשורת, ששם אינם צריכים לעמוד לחקירה נגדית ולהיענש על שקרים? לא קשה לנחש שבני הזוג חששו להצטרף כצד לתביעה, מחשש שההפסד בתיק והשלכותיו ייזקפו לזכותם ותהיה לכך משמעות כספית ניכרת, ואולי גם משמעות ציבורית.

ומדוע כאשר היועץ המשפטי לממשלה שוקל להגיש כתב אישום כנגד שרה נתניהו על הזמנת ארוחות שפים באלפי ועשרות אלפי שקלים שלא כדין, אין בנימין נתניהו נוהג כיצחק רבין, ואיננו לוקח אחריות על עצמו ומתפטר? העבירה שבה נאשמה לאה רבין בזמנו היתה קלה בהרבה מזו שבה נאשמת רעייתו, וחשבון הדולרים בארצות-הברית שבעטיו הואשמה, ושהיום כלל אינו מהוה עבירה, היה על שמה של לאה רבין בלבד, ורק היא משכה ממנו כספים, אבל יצחק רבין אמר שלא יניח לגלגל את האשמה על רעייתו בלבד והתפטר, ומנחם בגין נבחר לראשות הממשלה. אם נתניהו כל כך אציל נפש, מדוע איננו לוקח אחריות להזמנת ארוחות השפים למעון. האם מישהו מכריח אותו להטיל את כל האשמה על רעייתו בלבד? או שזה פשוט נוח לו, שיעמידו את אשתו לדין, והוא יתנער מכל אשמה, יעליל עלילות על עובדים זוטרים שהוא ורעייתו רמסו תחת נעלם, ויודיע לנו שהוא יישאר ראש ממשלה עוד לשנים רבות, פשוט כך. אפילו איננו טורח לומר שיישאר ראש ממשלה כל עוד ירצה בו העם. העם מבחינתו של נתניהו הוא עובד קבלן בשירותו.

וכמו במקרה של אהוד אולמרט, זה לא יימשך לנצח.

     

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

האיום על הדמוקרטיה

ביום ששי שעבר קראתי בחלחלה עד שתיים בלילה את תיאורו של אלדד יניב כיצד התעללה המשטרה בו ובמני נפתלי, איך אחרי שסירבו להסכים מרצונם להרחקה מפתח-תקוה, הודיעו להם שהם עצורים, ואז לקחו אותם והורו להם להתפשט וחיטטו להם באברי המין כביכול כדי לחפש סמים, כביכול כיוון שזה חלק הכרחי מההליך, ואחר כך הכניסו להם לתא שהם היו בו לבדם מסומם במצב התקף, כדי שתהיה הצדקה שוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, ושוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, כאילו כדי לוודא שהמסומם לא נתן להם סמים – אולי בכלל רצו לתפור להם תיק על סמים, אבל קצת נרתעו מהתגובות הקשות ברשת למעצר, ואחר כך הביאו אותם לבית המשפט אזוקים בידיים וברגליים, שגם זה לא הליך שגרתי – ככה מביאים לבית המשפט רק אסירים מסוכנים, אנסים ורוצחים, ולא אנשים שחשודים ב"שידול להפגנה בלתי חוקית", ואז כשקצין המשטרה ראה את אנשי התקשורת הרבים באולם, הסירו מהם את האזיקים. בזמנו כתבתי כאן על פסק דין של בית המשפט העליון בארצות-הברית שהתיר חיפוש בעירום גם אצל עצירים שאינם חשודים בהברחת סמים, פסק-דין שמאד הדאיג אותי, כי כל דירדור בזכויות הפרט בארצות-הברית מיד מופיע בישראל כמו וירוס מדבק. לא שהשפלה בעלת אופי מיני של מתנגדים פוליטים היא המצאה חדשה: תחת משטר הקולונלים בארגנטינה נהגו לאנוס מפגינות ומתנגדות משטר בכלא כאמצעי שבירה שלהן, ובזמן ההתקוממות העממית במצרים נהגו הסוהרים לבצע באסירות "בדיקת בתולים", וכך נהגו גם בעיתונאית אמריקאית שחוותה את הבדיקה כאונס לכל דבר. השבוע דיווחה גם פעילה של נשות הכותל שגם אותן מפשיטים בהוראת רב הכותל, כביכול כדי לבדוק שאינן מבריחות ספר תורה. אנשים בעלי תודעה אידיאולוגית חזקה לא נשברים מההתעללות הזאת, אבל שוטרים שמתרגלים לבצע הליכים כאלה בשירות השלטון הופכים לשוטרים מזוהמים, כמו המפכ"ל שלהם שהורה לשוטריו וקציניו לנהוג כך, כמו שר המשטרה שאחראי לכך לפחות מיניסטריאלית, ודבריו שזו היתה טעות הם חוצפה. זאת לא היתה טעות. זה היה פשע של שלטון שהולך ומאבד את אופיו הדמוקרטי, כדי למנוע את העמדתם לדין של ראש הממשלה ורעייתו בעבירות שונות של קבלת שוחד ומירמה.

נתניהו שנהנה מסיקור תקשורתי לכל דברי הבלע שלו, ניצל כנס שנערך כביכול להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה, ולמעשה נערך לכבוד ההחלטה הממשמשת ובאה של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדת רעייתו לדין באשמת גילגול הוצאות פרטיות על המדינה שלא כדין ואשמות נוספות, כדי להכפיש באשמות שוא את מני נפתלי, שאמור להעיד כנגד רעייתו בבית המשפט. עורך-דינו של נפתלי הגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על שיבוש הליכי חקירה, אבל לדעתי זו עבירה חמורה יותר של איום על עד, שאזרח רגיל שהיה נוהג כך היה נעצר על עבירה כזאת, ולדעתי זה גם איום על רשויות החוק והשופטים. גם הפסל וההפגנה נגד מרים נאור של הפעילים נגד האפריקאים בדרום תל-אביב חשודים בעיני כיוזמה של נתניהו, שמיד אחרי פסק-הדין הגיב נגד החלטת בית-המשפט וגם ביקר ביקור מתוקשר בדרום תל-אביב יחד עם שרת התרבות מירי רגב שמזוהה עם אמירתה שהמסתננים הם סרטן בגוף המדינה – כאשר הממשלה מצדה לא עשתה דבר כדי לעזור לתושבי דרום תל-אביב, מקומיים וזרים כאחת, מלבד לשסותם כדרכה אלה באלה - גם ההפגנות האלה נגד נאור חשודות בעיני כקשורות לדברי נתניהו בעת ביקורו בדרום תל-אביב, ונושאות לעניות דעתי אופי של איום על בית המשפט העליון, שדן בימים אלה בקיום ההפגנות בפתח-תקוה, מאחר שיש בהן משום איום עקיף כלפי נשיאת בית המשפט העליון, שאם תתיר את המשך ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, יהיה מי שיארגן הפגנות נגדה ליד ביתה. אני משוכנעת שמרים נאור לא תירתע עקב האיום המרומז הזה מלהגן על זכות ההפגנה וחופש הביטוי בישראל, שראש הממשלה מנסה לערער כדי להגן על המשך שלטונו, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת התנהגותם של ראש הממשלה ועושי דברו. לתחושה הקשה מוסיפים דברי שרת המשפטים איילת שקד על פסק-הדין בעניין מבקשי המקלט, שאף הם מהווים התקפה פרועה על בית המשפט העליון ועל זכויות הפרט בכללן, תוך קביעה מרומזת שכיבוד זכויות הפרט סותר את הציונות, דבר שהוא הפוך מהאמת: הזרמים העיקריים בציונות תמיד ראו בתנועה הציונית תנועה דמוקרטית שמכבדת את זכויות הפרט, שכן סיבת קיומה היא רדיפת היהודים על לא עוול בכפם, ולכן הציונות ראתה בעשיית צדק את אחד מיסודותיה, ומי שסוטה מן התפיסה הציונית לטובת לאומנות דורסנית הם אנשי הבית היהודי, ולא שופטי בית המשפט העליון.

השבוע שאלתי את עצמי ברצינות האם ישראל תחת שלטון נתניהו, ארדן, רגב ושקד, מאבדת את אופיה הדמוקרטי. אינני מאלה שמקדמים את הסיפור על ישראל דמוקרטית להפליא שהפכה ללא דמוקרטית בעקבות כיבושי 1967. אני זקנה מדי לכך. הדמוקרטיה הישראלית תמיד היתה בעייתית מאד: מאז 1948 ועד 1966 חיו ערביי ישראל תחת מימשל צבאי, נתונים להתעמרות שירות הביטחון והצבא, וגם למעשי טבח ממש. עולים חדשים, בני עדות המזרח וגם ניצולי שואה מאירופה, נשלחו בכפייה למעברות ולעיירות פיתוח נידחות בגבולות, והוחזקו שם לא פעם בתנאים שדומים למאסר, ותינוקות נחטפו מהוריהם בשיטתיות והועברו לאימוץ. דוקא אחרי 1967, בגלל תהליכים חברתיים וגם בגלל ההתעשרות וההתחזקות של בעלי ההון והבורגנות והתקשורת החופשית בישראל, החל תהליך של דמוקרטיזציה מואצת, והוא נמשך לסירוגין, לצד המשך הדיכוי וגזל האדמות של ערביי ישראל והפלשתינים בגדה המערבית שנמשכים עד היום. אבל תחת שלטון נתניהו יש תחושה חזקה שכיבוד זכויות הפרט הולך ונשחק במהירות, ושהממשלה פועלת בשיטתיות לצמצומן ושלילתן של הזכויות האלה: דברי השרה שקד תואמים את מעצרם של יניב ונפתלי לא פחות משהם תואמים את היחס למבקשי המקלט: דבריה מהווים מתן לגיטימציה גורפת להפרת זכויות האדם במדינת ישראל, שהיא מעצם תפקידה אמורה להגן עליהן יותר מכל אדם אחר במדינה.

מה שעודד אותי מעט הוא ששי שטרן הזמין את מני נפתלי לתכניתו, שאיננה מסתפקת ברכילות והצחקה, והניח לו להתבטא בלי "איזון" שתמיד מעניק עדיפות לראש הממשלה, וההפגנה הגדולה הערב בפתח-תקוה, שבאדיבות נתניהו והמשטרה הפכה מהפגנה נגד שחיתות להפגנה למען הדמוקרטיה בישראל. אני מצטערת בכל מוצאי-שבת שאינני יכולה להגיע לשם מירושלים, והייתי רוצה מאד שהמפגינים יעלו פעם לירושלים, ויפגינו מול בית ראש הממשלה, כדי שאוכל להצטרף אליהם, וגם מפני שבסופו של דבר, זה המקום שבו תושבי מדינת ישראל שחרדים לאופי מדינתם צריכים עכשיו להפגין ולהפגין ללא הפסקה.