אלנה פראנטה ושאלת זהות היוצר

הרשימה הזו איננה עוסקת ביצירה שמוצעת לקורא תחת השם אלנה פראנטה, שמעולם לא קראתי, ושלמרות זאת אני משוכנעת שנכתבה על ידי גבר, מפני שהשם "אלנה פראנטה" הוא בדיחה על חשבונה של הסופרת אלזה מוראנטה, ואינני מאמינה שסופרת אשה היתה לועגת כך לסופרת שקדמה לה, על ידי סירוס שמה, שזו צורה שפלה במיוחד ללעוג לאנשים. זה לא שאסור ללעוג לסופרים: מותר ללעוג למשל ליהירות של סופרים שמעמידים את עצמם בעמדת מטיף ונביא, או לבקר את דיעותיהם ואמונותיהם והשקפות עולמם המובעות ביצירתם או מחוצה לה, כפי שמותר לגבי כל אדם אחר, אבל לעג לסופר, או לכל אדם אחר, על ידי סירוס שמו, שהוא לרוב השם שנתנו לו הוריו, ובו שיקעו את אהבתם ותקוותם לבנם או לבתם, הוא דבר בלתי ראוי, ולכן ספר שנושא עליו כשם הסופר את סירוס שמו של סופר או של אדם מוכר אחר אינני מעוניינת לקרוא. כמובן שמותר לסופר להסוות את זהותו בשם בדוי, אבל לא כזה שיש בו משום עלבון לזולתו.

יש תדיר ויכוחים על הצורך או אי הצורך של יצירה אמנותית לעמוד באמות מידה מוסריות. זו איננה שאלה פשוטה ובסופו של דבר ההחלטה היא בידי הקורא או הצופה ביצירה זו. אין לי שום טענה לאנשים שקוראים בלהיטות את הספרים המתפרסמים תחת השם אלנה פראנטה וממליצים עליהם לאחרים. סופסוף העולם מלא יצירות של אנשים שעשו פשעים גרועים בהרבה מסירוס לעגני של שם. פרדיננד סלין לא רק תמך בנאצים, אלא כנראה גם הסגיר אנשים לידי הגסטאפו, שזו למעשה שותפות ברצח, ויש לו מעריצים רבים שנשבעים בשמו, וישנם כמובן גם רוצחים במו ידיהם שכתבו יצירות פופולאריות. לי הדברים האלה מפריעים מאד. לאחרים ממש לא וזו זכותם. גם לפילוסופיה של מרטין היידגר יש מעריצים רבים, למרות שלי עצמי אין זה מובן כלל כיצד הם מצליחים להפריד בין הפילוסופיה של היידגר, שמעוגנת כל כך בתפיסה הרומנטית של העבר ובשנאת המודרנה שעל רקען צמח הנאציזם, לבין התלהבותו מהמשטר הנאצי.

לי עצמי חשובה ידיעת זהותו של הסופר. זה בעיני חלק מהאמת הספרותית, שהיא שונה כמובן מהאמת במובנה הרגיל, משום שהאמת במובנה הרגיל היא מה שקרה באמת, ואילו הספרות עוסקת גם במה שקרה באמת, אבל מטרתה היא לעסוק גם במה שיכול היה לקרות, או יכול היה לקרות בדרך מסוימת, גם אם לא קרה באמת, או שהיינו רוצים שיקרה גם אם הדבר איננו אפשרי, או שאנו חרדים שיקרה. הסופר איננו חייב לספר רק דברים שקרו באמת, ואיננו חייב לספר דברים כפי שבאמת קרו, אבל כתיבתו חייבת לשקף מציאות אנושית כהוויתה, ולתת ביטוי כן לנפש האדם, אחרת אין לה ערך. אני עצמי מחבבת במיוחד סופרים שכתיבתם היא במידה רבה אוטוביוגרפית. לכן אני אוהבת במיוחד את נטליה גינצבורג ואליס מונרו, תומס ברנרד ותומס מאן, אנטון צ'כוב וגם פטריק מודיאנו שנתוודעתי אליו רק לאחרונה. גם מיצירותיהם של טולסטוי וגורקי אהבתי במיוחד את ספריהם האוטוביוגרפיים המכונים בפשטות "ילדות", ואת דמות סבתו של גורקי שמתנה בפני בורא עולם באריכות את צרותיה, וטוענת שבעלה האומר את תפילתו ביובש "משעמם את אלהים", אני מעלה במחשבתי מדי ליל, כשאני מטריחה את ריבונו של עולם בצרותי שלי. ותוהה אם אינני משעממת חלילה את אלהים. את סיפוריה של אליס מונרו קראתי ואהבתי עוד לפני שידעתי על חוות השועלים הכסופים של אביה בשוליה המרוחקים של עיירה נידחת באונטריו, ועל אמה שחלתה בטרשת נפוצה ומתה בטרם עת לאחר שנות חולי ויסורים. אבל הידיעה הזו בהחלט הוסיפה משהו לחוויית הקריאה שלי, איזו ריגשת לב שטוענת את חוויית הקריאה באיזה מטען נוסף. גם ש"י עגנון ופרנץ קפקא שנחשבים לא ממש בצדק לסופרים פנטסטיים, מעגנים את הפנטסיות המופלאות שלהם במציאות מאד קונקרטית ובחוויות חייהם המאד ממשיות. אנשים משועשעים לפעמים כשאני אומרת להם שלמי שמכיר את אופיה של אוסטרו-הונגריה, סיפוריו של קפקא הם הרבה פעמים יותר תיעוד מפנטסיה. כאלה הם גם סיפוריו המצחיקים עד דמעות של ירוסלב האשק: פנטסיות קומיות שמחוברות היטב למציאות האוסטרו-הונגרית שהוא מתאר, ולפיכך גם סיפוריו של קפקא וגם אלה של האשק היו בראש וראשונה סאטירה על החברה שבתוכה בגרו וחיו, וגם כעת, כמעט מאה שנה לאחר שזו נמחתה מעל פני הארץ, עדיין יכול כל אדם למצוא בהם משהו ממציאות חיינו השונה כל כך והפרועה לא פחות, שהרי בני האדם אינם משתנים במידה שבה משתנה העולם הסובב אותם.

הרבה שנים לא אהבתי לקרוא את קפקא ורק ההבנה שהיה מבוגר בשנים ספורות בלבד מסבי משה שטרסברג, ושפראג שבה נולד וגדל והיה קשור אליה בכל נימי נפשו היתה חלק בלתי נפרד מאותה קיסרות אוסטרו-הונגרית שבה נולד וגדל ושירת בצבא סבי האהוב שכה השפיע על עולמי הרוחני, פתחה לי שער לעולמו של קפקא, שכבר שנים רבות אני חווה אותו כחלק מחיי. אמנם אני נרתעת לא פעם מחטטנות בחיי קפקא שנועדה יותר לספק את מאווייו של החוקר מאשר להבין או ללמוד משהו על הנחקר, אבל הרבה מהעובדות שנודעו לי אודותיו תרמו הרבה לחוויית הקריאה שלי, ואת הגילגול אני קוראת כחווייתו של אדם חולה, שחש כי הפך לעול על משפחתו, וכי מחלתו הפכה אותו מעמוד התווך של משפחתו ליצור דוחה ומאוס עליה, שמותו רק יביא לה הקלה ויפיק ממנה רק אנחת רווחה. ההבנה הזו של תודעת החולה שבשורש הסיפורים, גרמה לי גם להבין את חשיבותם של סיפורים קטועים כמו "זיכרונות ממסילת קלדה", מעבר לעוצמתם האדירה של הטקסטים עצמם, שכן גם הם מתעדים בדרכם את חוויית המחלה.

לכן אין בלבי כלל על מי שרוצה להבין ולגלות את זהותו של סופר. כאשר אדם מדבר אל הציבור, מותר לציבור לבקש לדעת את זהותו ולראות את פניו. ניצה בן-ארי, שהיא חוקרת ספרות שאני מעריכה, אמרה לי שמאד חשוב לה לפגוש את הסופר ולראות את פניו. זה היה לי מוזר בתחילה, כי תמיד אני חוששת שמפגשים כאלה יביאו לתגובות לא ענייניות, אבל כשחשבתי על כך הבנתי שיש אמת בדבריה. היכרות עם הסופר בהחלט מלמדת אותך משהו על יצירתו.

ולכן כלל אינני מסכימה עם אלה שגינו את המבקשים לרדת לחקר זהותה או זהותו של הסופר המסתתר מאחורי השם "אלנה פראנטה", שהוא כפי שאמרתי סירוס לעגני של שמה של הסופרת אלזה מוראנטה. כאמור אני מניחה שמדובר בגבר שאיננו מכבד במיוחד נשים. לצערי זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על הסופר, וזה מבחינתי דבר אחד יותר מדי.