יום ראשון, 13 בינואר 2019

פעם הם היו ילדים טובים


כשהייתי ילדה, הילדים מבני עקיבא היו הילדים הטובים, אלה שלא עישנו ולא קיללו והכינו תמיד שיעורים והלכו בשבת בבוקר עם אבא לבית הכנסת. המנהיגים שלהם היו אנשים כמו יוסף בורג וזרח ורהפטיג שהיו השרים הכי מתונים בממשלה והתנגדו לפעולות צבאיות לא אחראיות שממשלת ישראל עשתה מפעם לפעם במוצהר או שלא במוצהר, והם היו השותפים הקבועים של מפא"י. כל זה נראה כמו משהו שלא ישתנה עד שהגיעה מלחמת ששת הימים והכל השתנה. מבני עקיבא יצא גוש אמונים ובלע את בני עקיבא והחינוך הדתי הפך לבית היוצר של מפעל ההתנחלות כפי שהם אוהבים לקרוא לו, והילדים מבני עקיבא התחילו ללבוש ג'ינס וסנדלים ולטפס על גבעות ביהודה ושומרון ולדבר על ארץ ישראל ועל אברהם אבינו ועל כל מיני דברים שקודם לא נראה היה שחסרים להם בכלל, קודם הם נראו די מרוצים ממדינת ישראל הקטנה בלי יהודה ושומרון שנראתה לרוב היהודים כמו נס גדול, ופתאם הם היו צריכים את כל הארץ מהים עד הירדן, כמו שקורה לפעמים לאנשים שחיים בדירת שני חדרים ומספיק להם ואז הם עוברים לדירת ארבעה חדרים ושום דבר כבר לא מספיק להם, פתאם למתנחלים שום דבר לא הספיק וכל הזמן הם רוצים עוד ועוד עד עצם היום הזה, והילדים הטובים של בני עקיבא מפעם נהפכו לפורעים על הגבעות ובכלל לא הרגישו איך זה קורה להם, שהם הפכו מאזרחים שומרי חוק שעוברים את הכביש רק באור ירוק לאנשים שכל חוק הוא רק המלצה בשבילם. הבגדים שלהם השתנו כל הזמן. מילדים טובים בחולצות לבנות ומכנסיים כחולים או שחורים ונערות בחולצות לבנות וגרביים לבנות וחצאיות קפלים כחולות, הם הפכו לצעירים במכנסי ג'ינס וחצאיות ג'ינס או שמלות ג'ינס, שזה קצת מצחיק, כי בדיוק כשהיינו בתיכון גם הנוער החילוני הפסיק ללבוש מכנסיים מחויטים וחצאיות קפלים והתחיל ללבוש מכנסי ג'ינס, וגם המתנחלים היו קצת היפים בג'ינס וסנדלים ואפילו גידלו לפעמים שיער ארוך, וחיו בקראוונים על הגבעות קצת כמו היפים, ואפילו שרו לפעמים שירים של הביטלס, אבל זה היה שלב ביניים, כי לאט לאט הנשים שלהן עטו שביסים ענקיים וילדו המון ילדים כי עם ישראל צריך לפרות ולרבות ולמלא את הארץ והם הלכו ונהיו יותר ויותר דתיים, והתחילו להפריד בין גברים ונשים ולדבר בלי סוף על צניעות, כמעט כמו החרדים. אבל כאילו ככל שהם נהיו דתיים יותר הם שכחו יותר ויותר את עשרת הדיברות. הם הקפידו יותר ויותר על הלבוש והתפילות והמצוות שתלויות בארץ, והם שכחו את לא תחמוד ולא תגנוב ועם הזמן הם אפילו שכחו את לא תרצח. וזה קרה להם כל כך לאט שהם לא שמו לב שזה מה שהם נהיים, גזלנים ורוצחים. בעיני עצמם הם ממש צדיקים והם חלוצים לפני המחנה והם גואלים את ארץ ישראל, והם כל כך מרוצים מעצמם ואולי הם גם מדברים רק עם עצמם ואין להם מושג איך הם נראים בעיני אחרים. עכשיו הילדים שלהם רצחו אשה פלשתינית, אמא להרבה ילדים, שנסעה עם בעלה במכונית הביתה. הם השליכו אבן גדולה שפגעה לה בראש והרגה אותה, ובמקום להזדעזע מעצמם שהם נהיו גזלנים ורוצחים, הם נסעו בשבת ללמד את הרוצחים איך להתגונן מחקירה והם בוכים ומתלוננים ומפגינים למה חוקרים את הילדים הרוצחים שלהם בקשיחות ואפילו בעינויים, שזה לא בסדר להשתמש בעינויים, אבל זאת חקירת רצח, כי המתנחלים הפכו לרוצחים, ובמקום להסתכל על עצמם בראי ולהזדעזע ממה שהם נהיו, גזלנים ורוצחים, הם כועסים למה מתנהגים אליהם כמו לרוצחים, ונדמה שלא רק שהם לא רואים שהם נהיו רוצחים, נדמה שהם כבר לא מסוגלים לראות שהם נהיו רוצחים, כי אולי כשאתה חי כל כך הרבה שנים על הגזל, אתה כבר לא רואה ולא מסוגל לראות שנהיית גזלן ורוצח, שאז אולי היית מסוגל להתחרט ולהשתנות, וזה סיפור מפחיד מאד ועצוב מאד, איך אנשים שפעם היו אנשים טובים הפכו לחברת גזלנים ורוצחים עד כדי כך שכבר אינם מסוגלים לראות שהם הפכו לחברת גזלנים ורוצחים, והם רצחו כבר ראש ממשלה ורצחו הורים ותינוק, ועכשיו רצחו אמא לתשעה ילדים, ומפחיד מה הם עוד יעשו, ועכשיו כבר אף אחד מביניהם לא קם וזועק די, לא קורא לחשבון נפש, לא נעצר להסתכל במראה ולהזדעזע ממה שנהיה מהם, שפעם היו ילדים טובים.  

יום רביעי, 9 בינואר 2019

הצהרה דרמטית


 אני לא יודעת מה אתם ראיתם אתמול ב"הצהרה הדרמטית" של נתניהו, אבל אני ראיתי פושע שמאיים על עדי המדינה נגדו, זה מה שאני ראיתי. פושע גדול, סנדק שכזה, שמאיים לקרוע את הצורה לעדי המדינה נגדו, ולא אכפת לו להתעמת איתם לעיני הציבור, כי שם הוא יקרע להם את הצורה, שבזה הוא חזק, בלתקוף אנשים ולאיים עליהם. אפשר כמובן גם לראות בזה התפארות שוא, כי עכשיו כבר עומדים להחליט על כתבי אישום, וזה לא הזמן לעימותים, ואם יש לנתניהו משהו להגיד, יהיה לו יומו בבית המשפט, שהוא המקום להתעמת בו עם עדים, ולחקור אותם חקירה נגדית. אבל נתניהו בדבריו איים על עדי המדינה, וזאת גם כנראה הסיבה שלא איפשרו לו להתעמת איתם, כדי שלא יטיל עליהם אימה, כי איזה כוחות אלה, אנשים ששירתו תחת נתניהו וסרו למרותו ועשו כמצוותו, עם ראש ממשלה שאין לו בושה ואין לו מעצורים ובזה הוא טוב, בלקרוע אנשים לעיני המצלמות, או לפחות בהתרברבות ביכולת שלו לגבור על מתנגדיו בדיבורים, שזה ממש לא אומר שהוא אומר אמת, האיש מהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים, הוא ממש לא אדם שאומר אמת, הוא אדם שמאיים, הוא איים על המשטרה, והוא איים על הפרקליטות, והוא איים על היועץ המשפטי, ועכשיו הוא מאיים על עדי המדינה. והוא לא מתבייש להיתמם ולשאול: ממה יש להם לפחד? האיש שעלה לשלטון על גוויית יריבו שנגדו הסית, האיש שגזל את פרנסתו של אב הבית שהתלונן נגדו ושלא במקרה ככל הנראה נעצר והוכה ושברו את ידו, האיש שמפחדו ופחד חסידיו הגבירו את האבטחה על היועץ המשפטי שקבר אביו חולל, האיש שהכריז על בחירות כדי להקדים את הגשת כתב האישום נגדו, כי הוא יכול לדחות בחירות ולהקדים בחירות, ולאיים ולהסית ולפתוח את כל מהדורות החדשות כדי לאיים ולהסית, שואל: ממה יש להם לפחד? כאילו אפשר לא לפחד מהאיש הזה, שמערער את יסודות הדמוקרטיה בישראל ומתנהג כאילו נמשח בחסד עליון לשלטון נצחי שאין לערער עליו. תביאו לי את עדי המדינה האלה, זועק האיש הזה, אני הולך לקרוע אותם לחתיכות. וזה מפחיד, ובה בעת זה עלוב, כי האיש יודע שההאשמות נגדו מבוססות, האיש יודע שהוא עומד לעמוד לדין ולתת את הדין על מעשיו, ושהדין איננו נקבע בכיכר העיר בקרב גלדיאטורים מדמם אלא בבית המשפט, ששם החזק והחלש הם שווי מעמד, ושם אי אפשר להפקיע לעצמך את רשות הדיבור כי אתה חזק ומאיים, ושם יש לצדק ולאמת סיכוי שוה, ואין חלש מהחזק שניטל ממנו כוחו העודף, וזה מה שהיה כל כך מרתק אתמול בנאום המפחיד הזה, שהוא ייצג כוח שלטוני עצום, ולכן פתח את כל המהדורות, ועם זאת הוא ייצג חולשה מוסרית מצמיתה, של פושע שלא נותרו לו באמתחתו אלא איומים על החלשים ממנו, על משרתיו שהוא רומם והוא מבקש כעת לרמוס, אבל כבר אינם נמצאים ברשותו ואינם נתונים כבר לנחת זרועו. לא עוד.

יום שישי, 4 בינואר 2019

פטמה איידמיר / אחת בשביל כולם


היום מלאו ששים שנה להולדת אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית, שכבר יותר מארבע שנים איננו בחיים, ואני מתרגמת כאן לזכרו את מאמרה של הסופרת הגרמניה-תורכיה פטמה איידמיר, המכנה את עצמה דור שלישי למהגרים מתורכיה לגרמניה, אם כי בעצם גם הוריה הם ילידי תורכיה שהיגרו לגרמניה כדי להצטרף לאביהם שכבר עבד שם שנים כעובד זר. המאמר התפרסם בכתב העת לנוער Fluter. הקהילה התורכית-גרמנית היתה קרובה מאד ללבו של אחי, שהחל לחקור אותה וללמוד את שפתה, בטרם שמה המחלה קץ לעבודתו.


אחת בשביל כולם

אל תתבלטי, הביאי ציונים טובים והתאימי את עצמך. אלה היו משאלותיהם של הורי, שהגיעו כילדים מתורכיה לגרמניה     

פטמה איידמיר, 2.1.2018

לפני יום לימודי הראשון בבית-הספר חיפשתי לי חרוט בית ספר (חרוט קרטון שבעיקר במזרח גרמניה ואוסטריה ממלאים ההורים במתנות וממתקים עבור הילד הצועד אל יומו הראשון בבית הספר). בקושי יכולתי לכבוש את שמחתי, ובחרתי חרוט בצבע לילך עם איור שחור-לבן של ילדה עם חרוט בית ספר. מוזר, לא? מסיבה כלשהי נעלם ממני, שלנו אין חרוטי בית ספר, בדיוק כמו שלא קישטנו עץ חג מולד, לא אכלנו נקניקיות וינאיות ולא נשארנו ללון אצל חברות. "אנחנו" היה מורכב לעתים רק ממני, ולעתים בנוסף לכך גם מהורי ואחי הצעיר. תמיד חיינו קצת אחרת משאר חמשת אלפי התושבים בכפר הדרום-גרמני שבו גדלתי. כלומר היינו המשפחה התורכית היחידה.

בשום אופן אסור היה לנו להתבלט

הורי מעולם לא הפגינו ברבים את היותנו שונים. באין רואים העלימו את הצלב שהכנתי בחג הפסחא בגן הילדים. בחשאי הם סיכמו עם המורים שלא אשתתף בשיעורי הדת. אך למעט בעניינים מעטים אלה, היינו אמורים להיות משפחה נורמלית לגמרי שאני בתה הלגמרי נורמלית. כלומר: אסור היה לנו בשום אופן להתבלט.
גדלתי בשנות התשעים, בזמן שבו ניאו-נאצים כבר הציתו בתים שהתגוררו בהם הרבה משפחות של זרים. המחתרת הנאציונלסוציאליסטית נוצרה באותו זמן, כדי לפעול בגרמניה באין מבחין במשך שנים, ומאז שנת 2000 לרצוח בדם קר מהגרים. זה שהורי לא רצו למשוך תשומת לב, היה איפוא אמצעי נחוץ להגנה עצמית. אבל זה הרחיק לכת מכך. הם רצו לאפשר לי דברים, שלהם עצמם לא היו: חינוך, חברים גרמנים, סיכוי לקריירה מוצלחת. הייתי הראשונה במשפחתי שנולדה בגרמניה. אני שייכת למה שמכונה "הדור השלישי". הסבים שלי הגיעו לגרמניה בראשית שנות השבעים כעובדים זרים. נשותיהם וילדיהם הגיעו רק עשור מאוחר יותר. הורי היו בגיל ההתבגרות כשהגיעו, וביקרו בבית הספר רק חודשים מעטים, אם בכלל. אבי החל מוקדם מאד לעבוד במשמרות במפעל, מתישהו הוא הכיר את אמי, הם התחתנו ואני באתי לעולם – והפכתי לפרוייקט האינטגרציה האישי של שניהם.
"את חייבת ללמוד כפול מהילדים האחרים!" המשפט הזה מוכר כנראה לרבים מבני דורי. הוא מבטא את הציפיות הגבוהות שהורינו תלו בנו, והוא מבטא את העובדה שהורינו ידעו היטב, שזה לא יהיה לנו קל. לאמי היה מובן מאליו שילדים גרמנים מקבלים ציונים טובים רק עבור שהותם בבית הספר. אבל אני הייתי צריכה להבריק בידע יוצא מן הכלל, בחיבורים מקוריים וגם בגרות בצרפתית.

החיבור הראשון שלי היה על תורכיה ואבי חיבר אותו במלואו  

שאפתנותם של הורי כה הרחיקה לכת, שבכל עת שהיה להם הזמן והידע לכך, הם הכינו את שיעורי הבית שלי (מה שלא קרה לעתים קרובות, כי שניהם עבדו במשרה מלאה, ואף על פי כן). חיבורי הראשון עסק בתורכיה ואבי חיבר אותו במלואו. את מחציתו לא הבנתי, אך מורתי 
היתה כה גאה וסיפרה על כך למנהלת, ששיבחה אותי לפני כולם.
לאכזבת הורי לא הייתי תלמידה חרוצה במיוחד מטבעי. לעתים קרובות "שכחתי" את שיעורי הבית, בשיעורי מתמטיקה זייפתי כאבי ראש, כדי שירשו לי לצאת החוצה, ולעתים קרובות שקעתי בחלומות בהקיץ שבהם שיחקתי כדורעף עם הדמות המצוירת מילה סופרסטאר.
על השעות הגרועות בחיי נמנות שעות הערב שלאחר ימי הורים, כי אז יצאה לאור האמת: "עצלנית, חוצפנית, מסיחה את דעת הילדים האחרים", היו האמירות שהורי שמעו עלי לרוב מהמורים. הם שבו הביתה מושפלים. "את רוצה שיחשבו שתורכים הם עצלנים וטיפשים?" הם שאלו אותי. כל מה שעשיתי, ייצג קבוצת אוכלוסיה שלמה. כאחת מהתורכיות המעטות שהצליחו להגיע לגימנסיה, ייצגתי את כל אלה שלא הגיעו לשם. הוטל עלי מעצר בית ובמשך שבוע נאסר עלי כל מה שגורם הנאה.
כשמלאו לי 15, הלכו הורי שוב ושוב לימי הורים אלה. כעת השתנו חוות הדעת עלי ל"חסרת כבוד", "חסרת משמעת" ו"מעשנת בסתר בשירותים". לא רציתי יותר שלא להתבלט או להתאים את עצמי. שמי ומראי דאגו בכל מקרה לכך שקופחתי בבית הספר. כיצד יכולתי איפוא לשבת בפינה ולזעום? שיחקתי את הזרה האיומה וגיניתי את חברי שהם בטטות. כשהטחתי בפניה של מורה גזענית בגלוי שהינה גזענית, היא הזמינה את הורי. היא הבהירה להם שיש לי הפרעות התנהגות ושעדיף להעביר אותי לבית ספר מיוחד. אט אט נגמרו לאמי הרעיונות, מה עוד היא יכולה לאסור עלי, אז היא אסרה עלי לשחק בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מסופקת אם זה היה אמצעי פדגוגי רב ערך, אך הוא השפיע עלי קשה. גרוע מכך: היו אלה הורי שהבהירו לי, מהי גזענות ממוסדת, ובאופן אירוני היו אלה הורי, שהענישו אותי על כך, שניסיתי להתגונן מפניה.

ההבדל הגדול: אנו נולדנו בגרמניה  

היום אני מבינה אותם טוב יותר, כי אני יודעת יותר על הנסיבות שבהן הם הגיעו לגרמניה: שהם והוריהם נחשבו לכוחות עבודה זמניים בגרמניה, שימריצו את הכלכלה הגרמנית, ואחר כך יתעופפו משם. הם ראו את ההיתר להישאר לאורך זמן בגרמניה כפריוילגיה, לא כזכותם. וכנראה זה ההבדל הגדול בינם לבינינו, בני הדור השלישי: אנחנו נולדנו בגרמניה ורוצים שיתייחסו אלינו כאל אזרחיות ואזרחים שווי-זכויות, וכאשר זה לא קורה לנו, אנו מרימים את קולנו.

פטמה איידמיר, בת 31, כתבה את הרומן המדובר "מרפק", שעוסק בשלוש חברות בנות מהגרים שתסכולן מוביל אותן למעשה אלימות.

יום חמישי, 3 בינואר 2019

לפונדקאיות אין מגן ומושיע


בלילה הכלב שלי אוהב לעבור ברחוב בלפור, ואז אנחנו עוברים על פני הבית המפואר של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וליד הגדר שסוגרת על בית ראש הממשלה אנחנו פונים שמאלה ללכת הביתה. זה מאד סמלי שנשיאת בית המשפט העליון וראש הממשלה גרים באותו רחוב ולשניהם יש מאבטחים שיושבים בצריפון, אם כי בית ראש הממשלה הוא מעון רשמי, והבית של אסתר חיות הוא בית דירות של אנשים פרטיים. לא כל השופטים מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, וכמובן תושבי רחביה לא תמיד מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, אבל אסתר חיות דוקא מתאימה לסטריאוטיפ של שופטים מרחביה. אני חושבת על זה הרבה והיום חשבתי על זה במיוחד, כי ראיתי שאסתר חיות אמרה שזה בלתי חוקתי בעליל לא לספק פונדקאיות להומוסקסואלים. זה פוגע בשיוויון, ואסור לפגוע בזכות השווה לנצל אמהות גרושות עניות בתור אינקובטור, שזאת זכות מאד חשובה שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה חשוכי הילדים ובעלי הממון. נשיאת בית המשפט העליון לא חשבה, וגם שום שופט אחר לא חשב, שזה בלתי חוקתי בעליל וגם בלתי אנושי בעליל וגם אכזרי ונפשע להשתמש באשה בתור אינקובטור כדי לפתור בעיות פוריות או בעיות חברתיות של אנשים אחרים, עם כל הכבוד לסבל שלהם. הרי גם אנשים שזקוקים להשתלות איברים הם מסכנים וסובלים הרבה יותר מהומוסקסואל שאין לו ילדים, אבל אף אחד לא מתיר להם לקנות איברים להשתלה בכסף מאנשים עניים שמוכנים למכור איברים בשביל כסף, שכולנו יודעים שיש אנשים כאלה, שמוכנים תמורת כסף למכור איברים. ואסתר חיות גם אמרה שהעולם רץ קדימה בנושא הפונדקאות, ואני לא יודעת למה היא התכוונה בכך שהעולם רץ קדימה. אני כן יודעת שבמערב אירופה שאנחנו רוצים להידמות אליה פונדקאות אסורה כי פונדקאות היא סחר בנשים וילדים ומדינות מתוקנות אינן מתירות סחר כזה, ובשנים האחרונות אפילו בהודו ובתאילנד החלו להגביל את הסחר בנשים לפונדקאות, אחרי שראו שאנשים עשירים מהמערב שמשלמים תמורת תינוק, לוקחים רק את התינוקות הבריאים והיפים, את הפגועים והחולים הם משאירים למדינות העניות שאת הנשים היותר עניות ומסכנות מביניהן הם מנצלים. למען האמת אני לא חושבת שאסתר חיות יודעת הרבה על פונדקאות. אולי היא מכירה מישהו שקנה תינוק, אבל אני מתקשה להאמין שהיא מכירה בחוג החברתי שלה מישהי שהרתה כדי למכור את התינוק לאחרים. עצוב לחשוב על זה ששופטים אכן מייצגים את העילית החברתית, שזאת גם העילית הכלכלית, ומקדמים אינטרסים של בעלי ממון, במקום להגן על החלשים, ואין מגזר עני וחלש יותר בישראל מאמהות גרושות, שבניגוד לכל ארגוני ההומוסקסואלים ורופאי הפיריון שמגלגלים מיליונים מניצול נשים עניות, לנשים המנוצלות אין מי שיגן עליהן, אפילו לא כדי להבטיח להן פיצוי נאות במקרה שאין הריון או שיש פגיעה בגופן ובבריאותן, שאפילו לדאוג למעט הזה לא נמצא גואל, ומדוע ארגונים כמו נעמת או שדולת הנשים אינן לוקחות על עצמן להתגייס ולסלק מספר החוקים הישראלי את החוק המביש לניצול נשים כאינקובטור, שהוא אפילו מביש יותר מחוק הלאום, כי חוק הלאום מתייחס לערבים כמו לאזרחים סוג ב', אבל החוק לנשיאת עוברים כפי שקוראים לחוק ניצול הנשים המחפיר הזה מתייחס לנשים כאילו הן חפץ ובכלל לא בנות אדם, ובמקום למחוק אותו מספר החוקים, כל הזמן מרחיבים אותו ומאפשרים יותר ויותר ניצול של נשים בתור אינקובטור, ועומדים ומתווכחים אם זה שיוויוני וחוקתי לאפשר רק לזוגות נשואים לנצל נשים בתור אינקובטור, או שצריך לאפשר גם לרווקות ורווקים והומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור, ואף אחד לא זועק לשמיים שנשים הן לא סחורה ולא חפץ, ועל הניצול המזעזע הזה של נשים מתנוסס דגל שחור לא רק של אי חוקיות, אלא של פשע נגד נשים כבני אדם.   

יום שבת, 29 בדצמבר 2018

איומים על מנדלבליט


אינני מסוגלת לצערי להאמין לבנימין נתניהו ושרי הליכוד שלא הוא ולא אנשי ליכוד אחרים השמיעו איומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כפי שנכתב בעיתון המקורב "ישראל היום" בשתי גירסאות שונות: הראשונה ייחסה את האיום לנתניהו עצמו והשנייה לאנשי ליכוד בלתי מזוהים. מה גם שכל השרים שהתגייסו לפטור את נתניהו מאשמת האיום על מנדלבליט, טענו בעצמם שאין זה ראוי שיפרסם את המלצותיו לפני הבחירות, ויו"ר הקואליציה דוד אמסלם השמיע גם הוא בהזדמנויות שונות איומים עקיפים על מנדלבליט ועל רשויות החוק בכלל, שלא לדבר על ההתקפות של נתניהו עצמו על המשטרה שהמליצה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, ודרישה מפי שרים וחברי כנסת שמנדלבליט יימנע מפירסום החלטה להעמיד את נתניהו לדין היא בפני עצמה אמצעי לחץ ואיום. והאיומים העקיפים, המוסווים והמוכחשים כלפי מנדלבליט, וגם הכחשת האיומים שאינה אלא ניסיון התחמקות עלוב של המאיימים מאחריות לאיומיהם, מעוררים חלחלה עוד יותר כשהם מצטרפים לחילול קבר אביו של מנדלבליט, כמנהגם של פורעים נאצים ומכחישי השואה שנתניהו כה מזדהה עמם, שהרי לדבריו היטלר לא רצה להרוג יהודים, ונאצים הם חברים, ורק השמאל, מלה שהוא מבטא בתיעוב אינסופי, בניגוד לשם "היטלר" שדוקא מעורר אצלו סימפטיה, כי היטלר לא רצה לדבריו להרוג יהודים, ורק קיבל את הרעיון מהמופתי של ירושלים, שהיה ערבי, ו"ערבים" כמו "שמאל" בניגוד ל"היטלר" ו"נאצים" שכלפיהם נתניהו חש סימפטיה, "ערבים" ו"שמאל" מעוררים בו מיאוס שאין לו גבול, מה שלא מפריע לו ולתומכיו להתלונן שה"שמאל", זה שלטענתו גרוע מן הנאצים, איננו אוהב אותו, וגם לנוכח הרוצח הנאצי מפיטסבורג וערימת הגופות של מתפללים יהודים קשישים ונכים שהותיר אחריו, הקפיד נתניהו לגנות כמובן את "השמאל" שהוא הכי גרוע ליהודים לדבריו, בניגוד לנאצים וערימות גופות היהודים שהם משאירים אחריהם, שהם דוקא חברים של נתניהו, והוא לעולם איננו מדבר עליהם באותם שנאה לוהטת ומיאוס שניתזים מפיו יחד עם המלה "שמאל".
והרי גם את ההסתה המחרידה נגד רבין הוא מכחיש בטענה שהנה, הוא אפילו אמר שרבין איננו בוגד, וזה הרי מזכה אותו מכל הדברים האחרים שאמר וכל האווירה שיצר ושכעת הוא יוצר כנגד אביחי מנדלבליט, ואינני יכולה שלא לחרוד: האם חייו של מנדלבליט בסכנה? בהיסטוריה שלנו חילול קברים הוא רק הקדמה, רק הצהרת כוונות, ואיומים הם רק סימני דרך. מה עוד עלול לבוא? שהרי תמיד הקפיד הימין גם להתלונן על כך שמאשימים אותו ברצח רבין, ובה בעת לנפנף בחדווה ברצח הזה למול פרצופו של השמאל: אם מישהו יחזיר אפילו אבן קטנה זעקה דניאלה וייס למול פניו של העיתונאי מואב ורדי וניפנפה בחלוק חצץ שהרימה מן הקרקע, אפילו אבן קטנה, אחרי שדיברה באהדה לא מוסתרת על יגאל עמיר שאת מעשהו פטרה כפזיזות שמקורה בחוסר הבנה, לא חלילה כפשע נורא שמקורו בהסתה זדונית ונפשעת. שהרי מה הם כל דיבורי השנאה על השמאל אם לא התרת דם וסחיטה באיומים כמו זו שנעשית כעת כלפי מנדלבליט, בתירוץ שהשמאל הוא המאיים על מנדלבליט – השמאל מעולם לא איים עליו, רק דרש ממנו להעמיד לדין את נתניהו, אבל כשנתניהו ואוהדיו מאשימים את השמאל ברדיפה והסתה הם נוהגים כמעשה הפוסל במומו, את ערוותם שלהם הם חושפים כאן, ואת ניסיונם העלוב לחמוק מאחריות לאימה שהם מטילים, להסתה שהם מלבים, לתוקפנות וחוסר הבושה שהם נוהגים, ואין די לומר למנדלבליט כפי שעשה הפרופסור מרדכי קרמניצר "אל תירא", כי למול האיומים מותר למנדלבליט לפחד, ועל פחדו הגדול מעידה העובדה שביקש שלא לפרסם את דבר חילול קבר אביו, שתיקה שאפשר לפרש רק כביטוי לפחד מפני מי שלחשדו חילל את הקבר או שלח אחרים לחללו או הניעם לכך, ולא מנדלבליט עצמו אלא המדינה היא האחראית להגן עליו ועל חייו מפני ראש הממשלה שאיננו רק חשוד בעבירות שוחד חמורות, אלא גם תוקף ומכפיש ומאיים ומטיל את חיתתו ואימתו על אנשי החוק, ודבק בכסאו שיש לסלקו ממנו מיד, כדי שלא ינצל את כוחו לרעה ויאיים על אנשי החוק העושים את מלאכתם נאמנה, וחלילה יתיר את דמם. שהרי רצח רבין השתלם לימין ובפרט לנתניהו בלי גבול: הוא לא רק העלה את הימין לשלטון ואיפשר לו שלטון רב-שנים, אלא גם ריסק את השמאל ללא תקנה, והותיר את נתניהו ללא מתחרים. ומי שהרוויח כה הרבה מרצח רבין, ולא שילם על ההסתה שקדמה לו שום מחיר, לא יירתע מהתרת דם נוספת, שהאחריות לה תוטל כמובן על השמאל, שלא למד עדיין שראשות הממשלה והמדינה כולה הם רכושו הבלעדי של הימין ושל בנימין נתניהו אישית, ושאבוי למערערים על כך.       

יום רביעי, 26 בדצמבר 2018

בחירות משמחות


לכאורה אין סיבה לשמוח שיש בחירות, כי לפי כל הסקרים וההערכות הליכוד שוב ינצח ונתניהו שוב יהיה ראש הממשלה ויעביר חוק שאסור להעמיד אותו לדין ויתעלל בנו עוד ארבע שנים או עד שנמות, ובכל זאת אני שמחה שהכנסת הזאת מתפזרת והממשלה מתפרקת ויהיו בחירות, כי בכל זאת בחירות נותנות הזדמנות לשינוי, וההזדמנות הזאת משמחת, כי תמיד יש תקוה שמשהו ישתנה, אפילו אם זה יהיה רק דבר אחד שהוא לא גורלי לכאורה, ובעצם הוא כן גורלי להרבה אנשים, כי הממשלה היא כל כך חזקה ומשפיעה על חיים של אנשים. למשל אם מירי רגב לא תהיה יותר שרת התרבות, זה יהיה כל כך משמח לאנשי התיאטרון והקולנוע, שהם אלה שהכי זקוקים למשרד התרבות, כי בניגוד לאנשים שכותבים, למשל כמוני, שיכולים לכתוב על חשבונם ולפרסם באינטרנט בחינם, כדי ליצור תיאטרון וקולנוע צריך הרבה מאד כסף, ואם יהיה שר אחר במקום מירי רגב, שר שאוהב אמנות ותרבות ורוצה לעודד את האמנים ולעזור להם ולהגן עליהם, זה יכול לשנות את החיים של הרבה אמנים, וגם של הציבור שצופה בהם, ואולי מקומות כמו גלריה ברבור ותיאטרון אל-מידאן ייפתחו מחדש ויוכלו לפעול. ואם יהיה שר משפטים אחר במקום איילת שקד, שר שמכבד את החוק והצדק ומגן על השופטים במקום לתקוף אותם ולפגוע בהם, זה יכול לשנות את כל האווירה במדינה, ולהפסיק את התחושה שחונקת כל הזמן שחבורת ביריונים השתלטה עלינו והורסת כל מה שאפשר. ואם יהיה שר חינוך אחר במקום נפתלי בנט, שר חינוך שמאמין באדם ולא שר חינוך שרוצה לשפוך דם, כל האווירה במערכת החינוך יכולה להשתנות. לפעמים אדם אחד טוב יכול לעשות שינוי כל כך גדול. שלא לדבר אם ניפטר מנתניהו, ולא נשמע יותר דיבורים מגעילים על ערבים, כאילו אם ערבים מממשים את זכויות האזרח שלהם זה סכנה למדינה, שזה בעצם הישג למדינה אם מיעוט לאומי משתלב בחיי המדינה ומרגיש שגם אם אתה בן למיעוט אתה אזרח שוה-זכויות ואתה חלק מהמדינה. רוב הפרשנים מאד פסימים ואומרים שמערכת הבחירות הזאת תהיה מגעילה ומלוכלכת ונתניהו יתנהג בתוקפנות כי הוא נלחם על חייו, לא רק על חייו הפוליטיים, הוא נלחם לא להיכנס לכלא על העבירות שכבר גם המשטרה וגם הפרקליטות המליצו להעמיד אותו לדין ואם היתה לו בושה הוא היה מתפטר, ואני דוקא לא מרגישה רצון מיוחד להכניס אותו לכלא, אני אשמח אם הוא יתפטר וילך הביתה, ולא אכפת לי שיבטלו לו את כתבי האישום, רק שייצא מהחיים שלנו ויפסיק לזהם את האוויר בגזענות וברשעות שלו, שייתן לנו סופסוף לנשום אוויר אחר, שלא מזוהם בהסתה של נתניהו נגד ערבים ונגד שמאלנים ונגד רשויות החוק ונגד כל מי שלא נוח לו, כולל חברי ליכוד שרוצים להחליף אותו, כאילו אסור להחליף את השלטון ובמיוחד אסור להחליף את נתניהו שראשות הממשלה היא הנכס הפרטי שלו שאסור לקחת ממנו. והסירוב שלו לענות לעיתונאים ישראלים שזאת חוצפה, כי בתור ראש ממשלה הוא חייב לענות על שאלות של הציבור גם אם זה לא נעים לו, והוא חייב לקבל ביקורת, וההתבכיינות הקבועה שלו על התקשורת שלא מסקרת את מפעלותיו האדירים ולא מתפעלת מהחברויות שלו עם כל גזען ופשיסט ונאצי, כל המנהיגים המחליאים כמו דונלד טראמפ וויקטור אורבן ומתיאו סלוויני וז'איר בולסונרו שהוא נוסע עכשיו להשבעה שלו ורוצה שנתפעל מזה שהוא מתחבר עם עוד פשיסט כאילו מדובר באיזה חסיד אומות העולם, ונאומי הבכיינות האלה על כמה שלא מעריכים אותו ולא מדווחים על מעשיו הנפלאים והישגיו הגדולים ולא מעריצים אותו ורוצים, שומו שמיים, שאחרי יותר מתריסר שנים בראשות הממשלה הוא יפרוש כבר ויעביר את השרביט למישהו אחר, כאילו לרצות להחליף ממשלה זה איזה פשע נורא, ולא דבר מובן מאליו בדמוקרטיה, שבשנה האחרונה אני שואלת את עצמי הרבה פעמים אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה, או שלאט לאט גלשנו תחת שלטונו האוטוריטרי של נתניהו והשותפים הביריונים שלו בבית היהודי לסוג משטר אחר, ואיבדנו את הדמוקרטיה שלנו ואת זכויותינו הדמוקרטיות. אבל עכשיו יהיו בחירות, ולמרות הכל יש לנו הזדמנות לשנות לפחות משהו, וצריך לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ולקוות לטוב ולהתפלל שלמרות כל מה שצפוי ונתון בכל זאת נופתע לטובה ומשהו טוב יקרה.



             

יום שישי, 21 בדצמבר 2018

ז'אק פּרֶוֶור / סיפור משפחתי


במלחמת השחרור החלה אמי לטפל בחיילים שנפצעו קשה, ונשלחה לפריס ללמוד עבודה סוציאלית, שם התאהבה בתרבות הצרפתית שפרחה אחרי המלחמה, באדית פיאף והקומפניון דה לה שנסון, באיו מונטאן וסימון סניורה, ובשיריו של ז'אק פרוור. את השיר eFamilial מתוך ספר שיריו הראשון של פרוור "מלים", שהתפרסם בשנת 1946, אהבה במיוחד והקריאה לי לפני שנים רבות בשעה של חסד. הקראתי אותו היום באזכרה במלאת שלושים למותה, ואני מעלה אותו כאן בלוויית תרגומי למלות השיר.

Familiale
La mère fait du tricot
Le fils fait la guerre
Elle trouve ça tout naturel la mère
Et le père qu'est-ce qu'il fait le père ?
Il fait des affaires
Sa femme fait du tricot
Son fils la guerre
Lui des affaires
Il trouve ça tout naturel le père
Et le fils et le fils
Qu'est-ce qu'il trouve le fils ?
Il ne trouve rien absolument rien le fils
Le fils sa mère fait du tricot son père fait des affaires lui la guerre
Quand il aura fini la guerre
Il fera des affaires avec son père
La guerre continue la mère continue elle tricote
Le père continue il fait des affaires
Le fils est tué il ne continue plus
Le père et la mère vont au cimetière
Ils trouvent ça naturel le père et la mère
La vie continue la vie avec le tricot la guerre les affaires
Les affaires la guerre le tricot la guerre
Les affaires les affaires et les affaires
La vie avec le cimetière.

Jacques Prévert, Paroles 

ז'אק פרוור / סיפור משפחתי
סורגת האם
והבן יילחם
זה נראה לה לגמרי טבעי, לאם
והאב, מה עושה האב?
מנהל את עסקיו.
סורגת האם
והבן יילחם
והאב – מנהל את עסקיו,
זה נראה לו לגמרי טבעי, לאב.
והבן, והבן, מה נראה לבן?
כלום לא נראה לו בכלל לבן.
הבן – אמו סורגת, אביו מנהל עסקים והוא יילחם
כשהבן יסיים להילחם
ינהל עסקים עם אביו, הבן.
עוד הומה מלחמה, עוד סורגת האם
עוד האב מנהל את עסקיו.
הבן נהרג, לא עוד יילחם
אל בית העלמין הולכים אב ואם
זה נראה להם טבעי לאב ולאם
החיים נמשכים עם הסריגה, המלחמה, העסקים
העסקים המלחמה הסריגה המלחמה
העסקים העסקים והעסקים
החיים עם בית העלמין.

(מתוך ספר שיריו של ז'אק פְּרֶוֶור "מלים")