נדנדות

אחי אמר שעכשיו הוא עייף אבל שבבוקר הוא הצליח ללכת שני קילומטר, והוא הרגיש כל כך טוב. אמרתי לאחי שבאמת זה מה שנותן לי את הכוח, הטיול של הבוקר עם אושר, שאני לא יודעת אם הייתי עושה אותו אם לא היה לי כלב, ואחי אמר זה או כלב או סרטן, כי רק עכשיו שגילו לו סרטן הוא התחיל ללכת בבקרים. בהתחלה הוא הצליח ללכת רק מעט, עד העמוד, ואחר כך עד העמוד הבא, ואז הוא עשה לו תכנית לטיול בוקר דרך גני המשחקים של הילדים שיש בהן נדנדות, כי על הנדנדה הוא יכול לשכב ולנוח. חשבתי שבטח הוא מתכוון לנדנדה גדולה כמו זו שבחצר בית הספר אוולינה, שכמה ילדים יכולים להתנדנד עליה ביחד, וגם אחי שהוא איש גדול יכול לשכב עליה לנוח. מוקדם בשש בבוקר, לפני שהילדים באים לשחק, אחי הולך עד הנדנדה, ואז הוא שוכב על הנדנדה ומתנדנד ונח, ואז הוא ממשיך ללכת לנדנדה הבאה. אחי אמר שזה מזכיר לו את הנדנדות בגן יד לבנים בבנימינה. יש לנו הרבה זיכרונות מגן יד לבנים בבנימינה, ששם גרו סבא וסבתא שלנו מצד אבי והיינו נוסעים לבקר שם הרבה, במיוחד בתקופה שהתגוררנו בחדרה, כשאחי ואני עוד היינו ממש קטנים והלכנו לגן. אבל דוקא נדנדות אינני מצליחה לזכור מגן יד לבנים בבנימינה. אני זוכרת בעיקר את בריכת דגי הזהב שהייתי זורקת להם פירורי לחם. ויש זיכרון אחד שנחרת בי ממש חזק, ששיחקנו על הדשא ליד בריכת הדגים והיו שם ממטרות שהמטירו מים ונרטבנו לגמרי, ואחר כך אמי הפשיטה אותנו ותלתה את הבגדים ליבוש והמשכנו לרוץ שם עירומים עד שהבגדים התייבשו. אני חושבת שהייתי אז בת חמש, מה שאומר שאחי היה רק בן שנתיים וחצי, אבל אולי היינו קצת יותר גדולים. אולי בעצם קודם התלכלכנו בבוץ ואז התרחצנו בממטרות או שאמי הפשיטה אותנו מבגדינו ורחצה אותם בעצמה בממטרות ותלתה אותם לייבוש בשמש. היינו בגן לבדנו ולא היה שם איש מלבדנו, ובכל מקרה אמי אהבה להפשיט אותנו מבגדינו, את זה אני זוכרת היטב, אבל בפעם הזאת דוקא נורא צחקנו, אני זוכרת אותנו נרטבים מן הממטרות וצוחקים, אבל נדנדות אינני זוכרת. אחי אמר שאולי הוא לא זוכר נכון, אולי את הנדנדות הוא זוכר ממקום אחר, ואני נזכרתי בנדנדות שהיו בגן קטן בחיפה, קרוב לבית הספר הריאלי שלמדנו בו. בחיפה גרנו מאז שמלאו לי שש, אבל לבית הספר הריאלי הלכתי רק מכתה ה', ובדרך הביתה התנדנדתי תמיד הרבה על הנדנדות מאד מאד מהר. בטח, אמר אחי, זה גן הזיתים, גם את השם הזה, גן הזיתים, לא זכרתי, אבל את הגן עצמו אני זוכרת היטב. יום אחד ראיתי שם את ירדנה ארזי שעוד לא היתה מפורסמת וחשבתי שהיא הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיים. בדרך לבית הספר עברתי תמיד ליד מוכר הפרחים הזקן שמכר פרחים מתוך מזוודה, ולפעמים הוא נתן לי פרח במתנה. חשבתי אז שכשאהיה גדולה אהיה מוכרת פרחים בדיוק כמוהו.

לא סיפרתי לאחי שדוקא ביקרתי לפני מספר שנים בגן יד לבנים בבנימינה, וראיתי שיש שם עדיין בריכות דגי זהב, אולי אלה בריכות משופצות. נסעתי לשם עם בתי ניצן לראות את הבית הישן של סבא וסבתא שלא הייתי בו שנים רבות והקרובים רצו למכור אותו. זה היה בית משנות השלושים של המאה העשרים, בית עם מרצפות צבעוניות בדוגמאות גיאומטריות ולידו היתה המאפיה שסבא אפה בה לחם ולפני המאפיה עמד עץ תות שהיינו מטפסים עליו ואוכלים את התותים ומתלכלכים בכתמי תות שחורים. היו שבילי אבן בחצר וליד הבית גינת פרחים גדולה שתמיד פרחו בה פרחים ומאחורי הבית גינת ירק ועצי פרי. אבל כשבאנו לשם ראינו ששבילי האבן שקעו ובמקומם הניחו קרשים, וכל הפרחים והירקות והעצים נעלמו, החצר היתה שוממה ומוזנחת ללא פרח וללא עץ, רק חולות ועפר, וכל הבית היה מאד ישן ומוזנח, ופחדתי שרוצים להרוס הכל ולבנות בית מפואר וחדש, אבל לא יכולתי לעשות דבר. עכשיו ניסיתי לאמץ את זיכרוני ולהיזכר האם היתה בגן יד לבנים נדנדה גדולה, או אולי כמה נדנדות? בעצם לא רחוק מגן יד לבנים היה מגרש משחקים גדול שישבתי שם עם ניצן לנוח, אבל נדמה היה לי שזה מקום חדש יחסית, שעוד לא היה קיים כשאני ואחי עוד היינו ילדים. היה מאד מאד חם והתקשיתי לשאת את החום והלחות. נדמה היה לי ששום דבר לא השתנה בבנימינה, חוץ מזה שהבתים הצנועים של התושבים החקלאים הוחלפו בוילות מפוארות עם גינות נוי שמטפחים גננים של דשא ופרחים, ולא גינות של חקלאים עם הרבה ירקות ופירות, וכמובן שאין לולים של תרנגולות וברווזים וברבורים שפעם היו ברוב החצרות, וגם שובכים של יונים שפעם היו הרבה היום כבר אין. היה כל כך חם והייתי די עצובה וחשבתי שאולי לעולם לא אשוב עוד לבנימינה, כבר אין לי סיבה ואין לי את מי לבקר, והזיכרונות, יש להם חיים משלהם, זיכרונותיו של אחי שונים מזיכרונותי שלי וכעת אני מאמצת מאד את זיכרוני להיזכר באותו היום שבו טיילתי עם בתי ניצן בבנימינה והשתהיתי מאד ליד בריכת דגי הזהב בגן יד לבנים, אבל ככל שאני מאמצת את זיכרוני אינני מצליחה להיזכר בנדנדות.      

אלזה לסקר-שילר / רות ובעז

רוּת

וְאַתָּה מְחַפְּשֵׂנִי לִפְנֵי הַגָּדֵר,

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדֶיךָ נֶאֱנָחִים,

וְעֵינַי הֵן טִפּוֹת כְּבֵדוֹת אֲפֵלוֹת.

מַבָּטֶיךָ פּוֹרְחִים מְתוּקִים בְּנִשְׁמָתִי

וּמִתְמַלְאִים,

כְּשֶׁעֵינַי מִתְהַפְּכוֹת בִּשְּׁנָתָן.

עַל בְּאֵר מוֹלַדְתִּי

עוֹמֵד מַלְאָךְ,

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי,

הוּא שָׁר אֶת שִׁירָה שֶׁל רוּת.

בֹּעַז

רוּת מְחַפֶּשֶׂת בְּעִקָּר

פִּרְחֵי דָּגָן זְהֻבִּים

בִּשְׁמוּרוֹת שׁוֹמְרֵי הַלֶּחֶם –

נוֹשֵׂאת סוּפָה מְתוּקָה

וּמִשׂחָק נוֹצֵץ

עַל לִבּוֹ שֶׁל בֹּעַז.

הוּא גוֹאֶה מַעְלָה

בְּגַנֵּי הַדָּגָן שֶׁלוֹ

לַקּוֹצֶרֶת הַזָּרָה.

Ruth

Und du suchst mich vor den Hecken,

Ich hoere deine Schritte seufzen

Und meine Augen sind schwere dunkle Tropfen.

In meiner Seele bluehen suess deine Blicke

Und fuellen sich,

Wenn meine Augen in den Schlaf wandeln.

An Brunnen meiner Heimat

Steht ein Engel,

Der singt das Lied meiner Liebe

Der singt das Lied Ruths.

Boas

Ruth sucht ueberall

Nach goldenen Kornblumen

An den Huetten der Brothuetter vorbei –

Bringt suessen Sturm

Und glitzernde Spielerei

Ueber Boas Herz;

Das wogt hoch

In seinen Korngaerten

Der fremden Schnitterin zu.

 ספר תרגומי קפקא שלי

שמונים שנה לשריפת הספרים

שגיא ברונשטיין, שביים את הסרט "הסיפור האחרון של קפקא", על המחלוקת על עזבונו של מכס ברוד, שלח לי לפני יותר משנתיים סרט קצר שהוסרט בדיוק היום לפני שמונים שנה, ב-10 במאי 1933, בכיכר האופרה בברלין, ובו נראו סטודנטים גרמנים עורמים ספרים לערימה ומציתים אותם, ויוזף גבלס נואם לפניהם. שגיא ביקש שאפענח את הנאמר בסרט. זה היה די קשה כי ההקלטה היתה גרועה. צפיתי בסרט פעמים רבות כדי לפענח את הדברים הנ"ל:

בברלין ובערי אוניברסיטה אחרות ברחבי גרמניה, אספו סטודנטים ספרים שאינם גרמנים ואינם ראויים ושרפו אותם.

השר הבכיר גבלס מדבר אל הנוער:

"בני עמי, גברים ונשים גרמנים, עידן האינטלקטואליזם היהודי המופרז הגיע לקצו

הגרמנים פרצו במהפכה הגרמנית, שעל פי הדרך הגרמנית בונה גדרות.

והנה בא האדם הגרמני, הוא איננו איש של ספרים, אלא איש של אופי!

זוהי משימתם של צעירים אלה

לצעירים יש האומץ – עד היסוד ומן היסוד שוב לזכות בהצלחה

בשעה גדולה זו לסלק את הרוח השלילית של העבר

זהו מעשה גדול וסימבולי, מעשה שכל העולם צריך לתעד

כאן מושלכת לעפר רוחה של רפובליקת נובמבר..."

רפובליקת נובמבר היא רפובליקת ויימאר, שקמה ב-9 בנובמבר 1918, והנאצים ביקשו למחות את עקבותיה. אבל הביטויים המעניינים בדברי גבלס הם ה"אינטלקטואליזם היהודי" ו"האדם הגרמני, הוא איננו איש של ספרים, אלא איש של אופי!"

לתפיסתו של גבלס שורשים נוצריים קתולים, שמקורם בדברי פאולוס באגרת אל הרומיים: 

13. כִּי לֹא שֹׁמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־עֹשֵׂי הַתּוֹרָה הֵם יִצְדָּקוּ׃ 14 כִּי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם תּוֹרָה בַּעֲשׂוֹתָם כְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מֵאֲלֵיהֶם גַּם־בְּאֵין תּוֹרָה הֵם תּוֹרָה לְנַפְשָׁם׃ 15 בְּהַרְאוֹתָם מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה כָּתוּב עַל־לִבָּם וְדַעְתָּם מְעִידָה בָהֶם וּמַחְשְׁבוֹתָם בְּקִרְבָּם מְחַיְּבוֹת זֹאת אֶת־זֹאת אוֹ מְזַכּוֹת׃ 16 בְּיוֹם אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־תַּעֲלֻמוֹת בְּנֵי הָאָדָם בְּיַד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ כְּפִי בְשׂוֹרָתִי׃ 17 הֵן אַתָּה נִקְרָא בְּשֵׁם יְהוּדִי וְנִשְׁעַנְתָּ עַל־הַתּוֹרָה וְתִתְהַלֵל בֵּאלֹהִים׃ 18 וְיָדַעְתָּ אֶת־רְצוֹנוֹ וְתָבִין בֵּין־טוֹב לָרַע בְּהַשְׂכִּילְךָ בַתּוֹרָה׃ 19 וּבָטַחְתָּ בְנַפְשְׁךָ לִהְיוֹת מוֹלִיךְ הַעִוְרִים וְאוֹר לַאֲשֶׁר בַּחשֶׁךְ׃ 20 אֹמֵן לְחַסְרֵי לֵב וּמוֹרֵה הַפְּתָאִים וְיֵשׁ לְךָ צוּרַת הַמַּדָּע וְהָאֱמֶת בַּתּוֹרָה׃ 21 וְאַתָּה הֲתוֹרֶה אֲחֵרִים וְנַפְשְׁךָ לֹא תוֹרֶה הֲתֹאמַר לֹא תִגְנֹב וְהִנְּךָ גֹנֵב׃ 22 הֲתֹאמַר לֹא תִנְאָף וְאַתָּה נֹאֵף תְּשַׁקֵּץ אֶת־הָאֱלִילִים וְאַתָּה גֹּזֵל אֶת־הַקֳּדָשִׁים׃ 23 תִּתְהַלֵּל בַּתּוֹרָה וַתְּנַבֵּל אֶת־הָאֱלֹהִים בְּעָבְרְךָ אֶת־הַתּוֹרָה׃ 24 כִּי בִגְלַלְכֶם שֵׁם הָאֱלֹהִים מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם כַּכָּתוּב׃ 25 הֵן הַמִּילָה תוֹעִיל אִם־תִּשְׁמֹר אֶת־הַתּוֹרָה אֲבָל אִם־עֹבֵר אַתָּה אֶת־הַתּוֹרָה מִילָתְךָ הָיְתָה־לְּךָ לְעָרְלָה׃ 26 וְאִם־יִשְׁמֹר הֶעָרֵל אֶת־מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הֲלֹא תֵחָשֶׁב־לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה׃ 27 וְהֶעָרֵל מִלֵּדָה הַמְקַיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה הוּא יִשְׁפֹּט אֹתְךָ אֲשֶׁר־לְךָ הַכְּתָב וְהַמִּילָה וְעָבַרְתָּ אֶת־הַתּוֹרָה׃ 28 כִּי לֹא־הַמְצֻיָּן לְמַרְאֵה עֵינַיִם הוּא הַיְּהוּדִי וְלֹא הָאוֹת הַנִּרְאָה בַבָּשָׂר הִיא הַמִּילָה׃ 29 כִּי אִם־תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא בַּלֵּב כְּפִי הָרוּחַ וְלֹא כְּפִי הַכְּתָב אֲשֶׁר־לֹא מִבְּנֵי אָדָם תְּהִלָּתוֹ כִּי אִם־מֵאֵת הָאֱלֹהִים׃

מילה לדברי פאולוס היא בלב כפי הרוח ולא כפי הכתב. הצורך להצדיק את סטייתה של הנצרות מהכתובים, שהפך לצורך להתנכר לתורת ישראל, הביא לזלזול בכתובים, להעדפת האמונה בישו על קיום המצוות. לכאורה נותרה הברית הישנה קדושה, אבל היא התפרשה מחדש ברוח הנצרות, ומה שלא התאים נדחק הצדה, התלמוד היהודי הפך למוקד של שנאה. שריפת ספרי התלמוד הפכה במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, יחד עם עלילות הדם, לביטוי המובהק של שנאת היהודים, והנאצים נטלו את שתיהן, את שריפת הספרים ואת עלילות הדם, כביטוי מובהק של רוח גרמנית אותנטית, והרחיבו את שריפת הספרים לכל מה שכתבו יהודים, ולכל מה שכתבו גרמנים שנראה יהודי בעיניי הנאצים.

לאחרונה נתקלתי שוב בדבריו אלה של גבלס בכתבתו של גיאורג דיץ (דר שפיגל 16/2013, 15.4.13) הנושאת את השם הנאה "אחרי האש הטמטום". שם הוא מספר שבין הצופים בשריפת הספרים עמד גם הסופר אריך קסטנר, שנכלל אף הוא ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" וספריו אף הם הועלו על המוקד, במיוחד הרומן שלו "פביאן" שהתפרסם בשנת 1931, על תיאורי המין שבו, בתי הזונות בברלין, הומוסקסואליות, נואפים, זכה לגינוי מיוחד בעיתון המפלגה הנאצית, ונשרף בערים רבות בגרמניה. בניגוד לסופרים נרדפים אחרים קסטנר לא נמלט מגרמניה, הוא ניסה לחזור ולהתקבל לארגון הסופרים של הרייך ולפרסם את "הכיתה המעופפת" שלו. לשוא. הוא כתב מחזות ותסריטים בשמות בדויים וקיוה שהסיוט הנאצי יחלוף במהרה, גם זה לשוא. היו מי שהאשימו אותו אחרי המלחמה בפחדנות. אינני שותפה להם. קסטנר שמר תמיד על עצמיותו. הוא לא פעל נגד הנאצים באופן גלוי, אבל כתיבתו תמיד כיוונה חצים מחודדים נגד הלאומיות הגרמנית ונגד כל התנכרות לאנושי. אני מביאה כאן תרגום לשירו "האפשרות האחרת", שדיץ מצטט ממנו במאמרו. כאן המקור. זהו בעיניי שיר גם מצחיק וגם מצמרר מאין כמוהו.

אֶרִיךְ קֶסְטְנֵר / הָאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת

לוּ נִצָּחוֹן פֹּה נַחֲלָה

בִּשְּׁאוֹן סַעַר וְרֶגֶשׁ גּוֹאִים

לֹא הָיְתָה לְגֶרְמַנְיָה הַצָּלָה

מִלַהֲפֹךְ לְבֵית מְשֻׁגָּעִים.

אָז הָיוּ מְאַלְפִים אוֹתָנוּ בִּכְלָל

כְּמוֹ גֶּזַע פִּרְאִי לַהֲלִיכָה

הָיִינוּ קוֹפְצִים לְמַרְאֶה רַב-סַמָּל

וְעוֹמְדִים דּוֹם עַל הַמִּדְרָכָה.

לוּ נִצַּחְנוּ בְּמִלְחַמְתֵּנוּ

הָיִינוּ גֵּאִים עַד הַשָּׁמַיִם

הָיִינוּ שׁוֹכְבִים בְּמִטּוֹתֵינוּ

בְּיָדַיִם צְמוּדוֹת לַמִּכְנָסַיִם.

הַנָּשִׁים הָיוּ יוֹלְדוֹת – בְּאִיּוּם שֶׁל מַאֲסָר -

יֶלֶד כָּל שָׁנָה לִשְּׂדוֹת-הַקּטֶל

הַמְּדִינָה הָיְתָה אוֹכֶלֶת אֶת בָּנֶיהָ כְּמוֹ בָּשָׂר

וְהַדָּם הָיָה טָעִים לָה כְּמוֹ מִיץ פֶּטֶל.

לוּ בַּמִּלְחָמָה נִצַּחְנוּ

הָיָה הַרָקִיעַ לְאוּמָנִי

אֲזַי לַכְּמָרִים כּוֹתָפוֹת כִּתַּפְנוּ

וְאֱלֹהִים הָיָה גֶּנֶרַל גֶּרְמָנִי.

הַגְּבוּל הָיָה חָפִיר שֶׁנֶּחְפָּר

הַיָּרֵח – כַּפְתּוֹר טוּרָאִי מִפְּלָדָה

בְּרֹאשֵׁנוּ הָיָה עוֹמֵד קֵיסָר

וּבִמְּקוֹם רֹאש הָיְתָה לָנוּ קַסְדָּה.

לוּ בַּמִּלְחָמָה הָיִינוּ מְנַצְּחִים

כָּל אִישׁ הָיָה אָז גִּבּוֹר-חַיִל.

הָיִינוּ עַם שֶׁל תּוֹתָחִים

מֻקָּפִים בְּגֶדֶר תַּיִל.

הָיוּ נוֹלָדִים אָז בִּפְקוּדָה

כִּי אֲנָשִׁים יוֹתֵר זוֹלִים מִפְּלָדָה

וְכִי רַק עִם קְנֵי הַתּוֹתָחִים

בַּמִּלְחָמָה לֹא מְנַצְּחִים.

הַחָכְמָה הָיְתָה בִּכְבָלִים אֲסוּרָה

וְעוֹמֶדֶת לְמִשְׁפָּט

וְהָיוּ מִלְחָמוֹת כְּמוֹ עַרְבֵי שִׁירָה

לוּ בַּמִּלְחָמָה נִצַּחְנוּ כִּמְּעַט

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל זֶה לֹֹא קָרָה.

פרנץ קפקא / הזוג

מצב העסקים הכללי כה גרוע, שלפעמים, כשיש לי זמן פנוי במשרד, אני לוקח בעצמי את תיק הדוגמאות כדי לבקר אישית אצל הלקוחות. בין השאר תיכננתי כבר זמן רב ללכת פעם לנ. שעמו הייתי קודם לכן בקשרי עסקים יציבים, שמסיבות שאינן ידועות לי כמעט נותקו בשנה האחרונה. להפרעות כאלה לא חייבות להיות סיבות מיוחדות, בתנאים המעורערים של ימינו מכריע כאן לעתים קרובות דבר של מה-בכך, מצב-רוח, ובה במידה יכול דבר של מה-בכך, מלה אחת, להשיב הכל על מקומו. אבל קצת מסובך להגיע לנ.: הוא איש זקן, בזמן האחרון מאד חולני, וגם אם הוא עדיין אוחז בידיו את ענייני העסקים, הוא בקושי מגיע לעסק בעצמו: אם רוצים לדבר עמו, צריך ללכת לדירתו, והתנהלות עסקית מסוג זה מעדיפים לדחות.

אבל אתמול בערב בשעה שש יצאתי בכל זאת לדרך: בוודאי כבר לא היה זה זמן לביקורים, אבל לא צריך היה לראות בזה עניין חברתי אלא עניין מסחרי. מזלי שיחק. נ. היה בביתו. כפי שאמרו לי בכניסה, הוא בדיוק שב עם אשתו מטיול וכעת נמצא בחדר בנו שהיה חולה ושכב במיטה. נתבקשתי להיכנס לשם גם: תחילה התמהמהתי, אבל אז הכריעה כמיהתי לסיים את הביקור המעיק מהר ככל האפשר, והנחתי להובילני כפי שהייתי, במעיל, כובע ותיק הדוגמאות בידי, דרך חדר אפלולי אל חדר מואר באור עמום, שבו נאספה חבורה קטנה.

אינסטינקטיבית נפל מבטי תחילה על סוכן מוכר לי טוב מדי, שחלקית הוא מתחרה שלי. ובכן כך הוא התגנב לשם עוד לפני. הוא נצמד למיטת החולה כאילו היה הרופא: במעילו הנאה, הפתוח, התפוח, הוא ישב שם במלוא-הדרו, חוצפתו עוברת כל גבול: דבר מה בדומה לכך חשב כנראה גם החולה, ששכב שם כשלחייו קצת סמוקות מחום ולפעמים הביט בו. בנוסף לכך כבר איננו צעיר, הבן, אדם בגילי עם זקן מלא קצר, מעט פרוע מחמת חוליו. נ. הזקן, איש גדול, רחב-כתפיים, שעקב סבלו החשאי מאד רזה לתמהוני, הפך כפוף וחסר-ביטחון, עמד עדיין, כאילו זה עתה הגיע, בפרוותו, ומילמל דבר מה לעבר בנו. רעייתו, קטנה ושברירית אך מלאת-חיים, ולו גם רק בכל מה שנוגע לבעלה – אותנו האחרים היא בקושי ראתה – היתה עסוקה בהפשטת הפרווה מבעלה, מה שעקב ההבדל הגדול בין השניים עורר כמה קשיים, אבל לבסוף הצליח. אולי הקושי היה נעוץ בין היתר בכך שנ. היה מאד קצר-רוח ושוב ושוב גישש בידיו חסר-מנוח אחר הכורסה, שגם אותה, לאחר שפשטה ממנו את פרוותו, מיהרה אשתו לדחוף לעברו. היא עצמה נטלה את הפרווה, שתחתיה היא כמעט נעלמה, ונשאה אותה החוצה.

כעת נראה לי שהגיעה סופסוף שעתי, או ליתר דיוק, היא לא הגיעה וגם לא היתה מגיעה לעולם: אם עוד רציתי בכלל לנסות משהו, זה היה צריך לקרות מיד, כי על פי תחושתי התנאים לשיחת עסקים יכלו רק להידרדר: אבל להתמקם כאן לתמיד, כפי שהסוכן התכוון בגלוי לעשות, זה לא היה הסגנון שלי. בנוסף לכך לא רציתי להתחשב בו כהוא זה. אז התחלתי להרצות את ענייני בקיצור, למרות ששמתי אל לבי שנ. בדיוק חפץ לשוחח מעט עם בנו. לצערי יש לי הרגל, שאם דיברתי מעט בהתרגשות – וזה קורה די מיד ובחדר-החולים הזה זה קרה עוד יותר מוקדם מהרגיל – לקום ותוך כדי דיבור להתרומם ולגחון. אמצעי טוב במשרדי הפרטי, אבל בבית זר קצת מעיק. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, במיוחד שחסרה לי שם הסיגריה שאני מורגל בה. ובכן, לכל אחד יש ההרגלים המגונים שלו, את שלי אני משבח עדיין בהשוואה לאלה של הסוכן. מה צריך למשל לומר על כך שאת כובעו, שאותו החזיק על ברכו ושם הניע אותו באיטיות אנה ואנה, לפעמים הוא חבש פתאם בלי שום התראה. אמנם הוא מיד הסיר אותו שוב, כאילו קרתה טעות, אבל בכל זאת במשך רגע ארוך חבש אותו על ראשו, וחזר על כך שוב ושוב מעת לעת. התנהגות כזאת היא באמת הס מלהזכיר. לי זה לא מפריע, אני מתרומם וגוחן, שקוע לגמרי בענייני ומתעלם ממנו, אבל יכולים להיות אנשים שתעלול הכובע הזה מוציא אותם לגמרי מדעתם. אמנם בלהט דבריי אני מתעלם לא רק מהפרעה שכזאת, אלא בכלל מכולם, אמנם אני רואה מה קורה, אבל כל עוד לא סיימתי את דבריי או שמעתי התנגדויות, הדברים במידה מסוימת אינם מגיעים להכרתי. כך למשל הבחנתי היטב שנ. בקושי מסוגל לקלוט: ידיו על משענות הכורסה, הוא נע באי-נוחות אנה ואנה, לא הביט בי, אלא בהה בקהות-חושים בחלל, ופניו נראו כה אדישים, כאילו אף לא צליל מדבריי, אפילו לא תחושת נוכחותי, חדרו אליו. את כל ההתנהגות החולנית הזאת, שלא העניקה לי הרבה תקוה, ראיתי אמנם, אך למרות זאת המשכתי לדבר, כאילו עוד היה לי סיכוי להשיב הכל סופסוף על מקומו באמצעות מילותיי, באמצעות הצעותיי המיטיבות – התמקדתי בוויתורים שעשיתי, ויתורים שאיש לא דרש ממני. לסיפוק מסוים זכיתי מכך שהסוכן, כפי שהבחנתי בחטף, עזב סופסוף את כובעו במנוחה ושילב את זרועותיו על החזה: נראה שדבריי, שכוונו בחלקם אליו, נעצו סיכה דקיקה בתכניותיו. ובתחושה הטובה ששאבתי מכך הייתי אולי ממשיך לדבר עוד זמן רב, לולא הבן, שבתור האדם הכי טפל לענייני הזנחתי עד כה, התרומם למחצה פתאם במיטה והשתיק אותי באיום אגרוף. הוא רצה בוודאי לומר עוד משהו, להראות משהו, אך לא היה לו מספיק כוח. תחילה ראיתי בכל זה שיגיון קדחת, אבל כאשר מיד אחר כך הבטתי שלא מרצוני בנ. הזקן, היטבתי להבין זאת.

נ. ישב שם בעיניים פקוחות, מזוגגות, מיוסרות, רק לרגע מתפקדות עדיין, נוטה לפנים ברעד, כאילו מישהו אחז או היכה בעורפו. שפתו התחתונה, הלסת התחתונה עצמה עם החך החשוף תלתה בלתי נשלטת, כל הפרצוף התהפך: הוא עדיין נשם, אם כי בכבדות, אבל אז כאילו השתחרר הוא צנח אחורה כנגד המשענת, עצם את עיניו, הבעה של מאמץ גדול עוד חלפה על פניו ואז נמוגה. במהרה זינקתי אליו, תפסתי את היד המצמררת, הקרה, התלויה חסרת-חיים: לא היה בה עוד דופק. ובכן, זה היה ברור, איש זקן. ולוואי ומותנו לא יהיה קשה יותר. אבל כה הרבה יש לעשות עכשיו! אבל במה להתחיל? נשאתי עיניי לעזרה, אבל הבן משך את השמיכה מעל ראשו, שמעו את התייפחותו האינסופית: הסוכן, קר כצפרדע, ישב זקוף בכורסתו, שני צעדים למול נ., והיה נחוש בבירור שלא לעשות דבר, מלבד להמתין שהזמן יחלוף. ואני, רק אני נותרתי לעשות דבר מה, ובדיוק כעת הדבר הקשה מכל: כלומר להודיע לרעיה בדרך נסבלת כלשהי, כלומר דרך שאיננה קיימת, את הבשורה. וכבר שמעתי את הצעדים הנלהבים, הגומאים, מן החדר הסמוך.

היא הביאה – עודנה בבגדי הרחוב, לא היה לה עוד זמן להחליף בגדים – כתונת לילה שחוממה על התנור, שהיא רצתה כעת להלביש בה את בעלה. "הוא נרדם", היא אמרה בחיוך ובניד ראש, כשמצאה אותנו כה שקטים. ובאמון האינסופי של החפים מחטא היא נטלה את אותה היד שבאי-רצון וברתיעה החזקתי בידי, נשקה לה כמו במשחק נישואים קטן – כפי שיכולנו אנו, שלושת האחרים, לראות, נ. התנועע, פיהק בקול רם, הניח להלבישו בכתונת, סבל בפנים כעוסות-אירוניות את דברי הגנאי העדינים של אשתו על מאמץ היתר בטיול הארוך מדי ואמר לעומתה באופן ראוי לציון, כדי להסביר לנו אחרת את הירדמותו, משהו על שיעמום. אז הוא נשכב, כדי שלא להתקרר בדרכו לחדר אחר, במיטה לצד בנו. ליד רגלי הבן הונח ראשו על שני כרים שהובאו במהרה על ידי אשתו. לאור ההתרחשויות הנ"ל לא מצאתי שם עוד שום עניין מיוחד. כעת הוא ביקש את עיתון הערב, לקח אותו מבלי להתחשב באורחים, אבל לא קרא עוד דבר, רק הביט פה ושם בדף ותוך כדי כך אמר לנו בחריפות עסקית מפתיעה משהו באמת לא נעים על הצעותינו, בעוד הוא מחוה בידו הפנויה כל העת תנועות סילוק, ובמצמוצי לשון רומז בפיו לטעם הרע, שהתנהגותנו העסקית גרמה לו. הסוכן לא יכול היה להימנע מלהעיר כמה הערות בלתי הולמות, הוא חש היטב, אפילו בחושיו הגסים, שלאחר מה שקרה היה צריך להיות כאן איזה פיצוי, מבחינתו היה מדובר כמובן לכל הפחות בכך. אני נפרדתי כעת מהר, כמעט הייתי אסיר-תודה לסוכן: ללא נוכחותו לא היה לי כוח-ההחלטה להמשיך ללכת.

בכניסה פגשתי את גברת נ. למראה פניה האומללים אמרתי לה שהיא מזכירה לי קצת את אמי. ומכיוון שחיכתה עדיין, המשכתי הלאה: "מה אפשר לומר עליה, היא יכלה לחולל נסים. מה שאנחנו קלקלנו, היא תיקנה. איבדתי אותה עוד בילדותי." בכוונה דיברתי באיטיות ובהדגשה מוגזמות, כי שיערתי שהגברת הזקנה היתה קשת-שמיעה. אבל היא היתה חירשת לגמרי, כי היא שאלה בלי קשר: "ואיך נראה בעלי?" בנוסף לכך הבחנתי מכמה מלות פרידה, שהיא מחליפה ביני ובין הסוכן: רציתי להאמין שהיא רוחשת לי יותר אמון.

אז ירדתי בגרם המדרגות למטה. הירידה היתה קשה מן העלייה קודם לכן, וגם העלייה לא היתה קלה בשום אופן. אח, אלו דרכי מסחר כושלות יש, וחייבים לשאת בעול הלאה.            

הערות: קפקא כתב את הסיפור בסוף שנת 1922, כשנתיים לפני מותו, אך נמנע מלפרסם אותו, והסיפור פורסם רק לאחר מותו, לדעתי משום שהסיפור מבוסס, מן הסתם בהגזמה סאטירית, על דמויות הוריו ועל מנהגו של אביו, הסוחר בעל החנות הגדולה, בסוכנים שהטרידו אותו. בשונה מרוב סיפוריו זהו סיפור קומי. הבן החולה המוטל במיטה וצופה במחזה הוא לדעתי קפקא עצמו, ולמרות שאיננו המספר, הסיפור מסופר במידה רבה מנקודת מבטו. המספר הוא בן גילו, מעין השתקפות שלו. בסיפור "הגלגול" גרגור סמסא המתעמת עם אביו בדמות חרק הוא במקור סוכן נוסע, ושם מזדהה קפקא לגמרי עם דמות הסוכן הנוסע המתעמת עם אביו. גם מסיבה זו הסיפור "הזוג" מעניין, באופן שהוא פורש את המאבק שאינו בוחל באמצעים בין הסוחר לבין הסוכנים, ופורש את הסיפור מפיו של אחד הסוכנים, תוך שהוא מלגלג על שני הסוכנים, שהרעיה איננה מצליחה להבחין ביניהם, למרות שהמספר משוכנע שהוא אדם שונה לחלוטין באופיו מיריבו הסוכן. מוטיב דומה מופיע בסיפור "החפרפרת הענקית", שם משוכנע המספר שחיבורו שונה לחלוטין בטיבו מזה של המורה, אבל הקוראים אינם מבחינים בין שני החיבורים.

ספר תרגומי קפקא שלי