התעללות איננה רכילות

עכשיו שלחו את ראש מערך ההסברה לשעבר להתמודד עם המשבר. לא מסע תעמולה אנטישמי ארסי ולא חרם על ישראל: האיום שנדרש הפעם לכישוריו של ניר חפץ הוא תביעות הפיצויים של עובדי ניקיון ותחזוקה בבית ראש הממשלה, שכללו תיאורים כיצד אשת ראש הממשלה התעמרה בהם, והזעיקה אותם באישון לילה מביתם למעון ראש הממשלה כדי להחליף את שקית החלב או לחמם את המרק. קודם הסתפקו בעורכי-דין, אבל הם לא עמדו בפרץ ועכשיו הזעיקו מסבירן מוסמך. שהוא ללא ספק איש מקצוע למופת. מסביר שמדובר בתביעות כספיות אבל שלכך מוסיפים בכוונה תיאורים צבעוניים שמכפישים את אשת ראש הממשלה, והכל כדי לפגוע פוליטית בראש הממשלה. טענה קצת עקמומית: הרי לא חסרות סיבות למתוח ביקורת על ראש הממשלה, ולא חסרים מותחי ביקורת כאלה, שאף ראש הממשלה מודה בצדקתם: בעצמו הודה שמחירי הדיור בישראל ויוקר המחיה רק האמירו מאז נבחר לכהונתו האחרונה, ומוסכם על הכל שאלה הנושאים שמטרידים את הציבור יותר מכל, ומדוע ייטפלו דוקא לאשתו, אם ראש הממשלה הוא המטרה? והאם באמת פוגעים הפירסומים בנתניהו, או שמא הם מעוררים כלפיו דוקא חמלה? כפי שאמר איש חדשות ידוע לעוזרת התובעת ליליאן פרץ: "נשמע שאת ממש מרחמת על ראש הממשלה" והיא השיבה: "נכון". לא בדיוק חתרנית בלתי-נלאית כנגד נתניהו.

קשה לצפות באיש מקצוע מכובד שניהל מערכות מדיניות סבוכות מתגולל על עובדים שמרויחים את לחמם בעבודת כפיים כפויית טובה. קשה לראות גם ראש ממשלה שנלחם בעובדיו כאילו היו האויב. זה לא מיוחד כמובן לעובדים המשרתים אותו אישית. אחד מיסודות מדיניותו של נתניהו היא להציג את העובדים כסכנה למדינה ולשבור אותם, במטרה להרע את תנאי שכרם ועבודתם. מדיניותו של נתניהו היא בהחלט מדיניות שיוצרת ניכור ושנאה בין מעסיקים ועובדיהם: מדיניות של הפרטה ושבירת איגודים מקצועיים, לכן קשה לקבל בשיוויון נפש את ההתעמרות בביתו בעובדים. היא איננה עניין פרטי: התעללות בעובדים והטרדתם בשעות המנוחה היא בכל מקרה עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה אם לא גרוע מכך. אבל בנוסף לכך אי אפשר שלא לתהות האם האידיאולוגיה הפוליטית של שבירת עובדים ודיכוים המאפיינת את ראש הממשלה איננה חושפת כאן את פרצופה האמיתי במלוא זדונה ושפלותה, האם אין הדברים האלה מעידים חלילה על הדרך שבה רואה ראש הממשלה יחסי מעביד ועובדיו? האם זו הדגמה למה שאמר יו"ר ועד עובדי נמל חיפה לכתב חדשות ערוץ 10 אבי עמית, שראש הממשלה רוצה כאן מדינה של אדונים ומשרתים? יפה שלא אמר אדונים ועבדים, כי כך נשמעים חייהם של העובדים בבית ראש הממשלה. הרי לו היה מדובר רק באישיות בעייתית של אשת ראש הממשלה, אפשר היה, לאחר מקרים חוזרים ונשנים, למצוא איזשהו פיתרון, להעמיד לגברת נתניהו גבולות, לומר לה שהיא בשום אופן לא תצלצל באישון לילה לאב הבית כדי לדרוש ממנו חלב בקרטון כי כך אין מתנהגים, במקום ליטול את השפופרת ולומר לעובד שיקום ממיטתו בשלוש בלילה וייסע להביא חלב בקרטון, כדי שאשת ראש הממשלה תירגע. במקום לגייס את ראש מערך ההסברה של ישראל לשעבר ואת כישוריו המקצועיים כדי להתגולל על אנשים שהתפרנסו בעמל כפיהם וקיבלו יחס מחפיר ומבזה, שרמס את כבוד האדם שלהם, ראוי היה לראש הממשלה להסתפק בהודעה צנועה לתקשורת שהדברים יתבררו בבית המשפט, ולהבהיר לרעייתו בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים שאיננה יכולה להתייחס כך לעובדים, שההתנהגות הזו היא בלתי נסבלת וחייבת להיפסק מיד. במחשבה שנייה לא רק את היחס לשכירים מתוה נתניהו באופן שכזה, אלא כל פעילותו כראש ממשלה היא כזו: במקום הפסקת בנייתן של התנחלויות חדשות ונסיגה משטחי הרשות הפלשתינית, אנו עדים לאינסוף מאמץ תעמולתי כדי להטיל את האשמה על הפלשתינים – מבלי שהדבר משכנע איש מלבד המשוכנעים מראש - וניסיון להתנקם בהם בדרכים עקמומיות. להכפיש ולנקום ולרמוס את הזולת זו התנהגות שמעניקה סיפוק רב למתנקם, אבל לא שום תועלת מעבר לכך. במקום להשקיע אינסוף מאמצים בהדיפת ביקורת צודקת, עדיף להשקיע מעט מאמץ בהקשבה ובניסיון לתקן.

פרנץ קפקא / דאגתו של אב הבית

יש אומרים שהמלה אוֹדְרַדֶק מקורה בסלאבית, ועל יסוד זה הם מבקשים להוכיח את היווצרות המלה הזו. אחרים סוברים שמקורה בגרמנית, ושהיא רק מושפעת מן הסלאבית. אבל אי הוודאות של שתי המשמעויות מאפשר להסיק בצדק, שאף לא אחת נכונה, לפחות אף לא אחת מאפשרת למצוא את משמעות המלה.

כמובן איש לא היה עוסק במחקרים שכאלה, לולא היתה במציאות יֵשׁוּת שנקראת אוֹדְרַדֶק. הוא נראה בערך כמו סליל חוטים שטוח דמוי כוכב, ובעצם הוא גם נראה מְצֻפֶּה חוטים: אמנם רק קטעי חוטים קרועים, ישנים, סבוכים זה בזה אבל גם שזורים זה בזה, מסוגים וצבעים שונים. אבל זה לא רק סליל, אלא מאמצע הכוכב יוצא מקלון רוחבי ולמקלון זה מחובר בזוית ישרה עוד אחד. בעזרת מקלון שני זה מצד אחד, ואחת מקרני הכוכב מצד שני, יכול כל זה לעמוד זקוף כמו על שתי רגליים.

יכול אדם לנסות להאמין, שלדמות זו היתה קודם צורה מועילה כלשהי וכעת היא רק שבורה. אבל נראה שלא זה המקרה: לפחות אין שום סימן לכך: בשום מקום אין רואים התחלות או נקודות שבר, שיכלו לרמוז למשהו מעין זה. אמנם הכל נראה חסר טעם, אבל מושלם בסוגו. מלבד זאת אי אפשר לומר יותר מכך, כי אודרדק זריז באופן בלתי רגיל ואי אפשר לתפוס אותו.

הוא נמצא לסירוגין בקומת הגג, בחדר המדרגות, במסדרונות, בפרוזדור. לעתים אינו נראה לעין במשך חודשים, מאחר שהשתכן בוודאי בבתים אחרים. אבל אז הוא מוכרח לשוב לביתנו. לפעמים כשיוצאים מהדלת והוא בדיוק נשען על מעקה המדרגות, מתחשק לדבר איתו. כמובן אין מציגים לו שאלות קשות, אלא מתייחסים אליו – קומתו הזעירה מפתה לכך – כמו לילד. "אז איך קוראים לך?" שואלים אותו. "אודרדק", הוא אומר. "ואיפה אתה גר?" "אין מקום מגורים קבוע", הוא אומר וצוחק: אבל זה רק צחוק, שיכול להפיק מישהו חסר ריאות. הוא נשמע כמו רשרוש בעלים נושרים. בכך מגיעה השיחה לקצה. מלבד זאת לא תמיד אפשר לקבל אפילו את התשובות האלה: לעתים קרובות הוא אילם לזמן רב, כמו הקרש שנדמה שהינו.

לשוא אני שואל את עצמי, מה יקרה איתו. האם הוא יכול למות? לכל דבר שמת, יש קודם לכן סוג של תכלית, סוג של פעילות, ולכן הוא נשחק. זה לא נכון לגבי אודרדק. האם הוא יסתחרר במורד המדרגות עם פקעת חוטים מושחזים לפני רגלי בניי ובני בניי? כמובן שאיננו מזיק לאיש, אבל המחשבה שהוא עוד ישרוד אחריי היא כמעט מצערת עבורי.

הסיפור הופיע לראשונה בקובץ "רופא כפרי" בשנת 1920.

לאודרדק אין ריאות ולכן הוא לא יחלה בשחפת ולא ימות. עצוב לחשוב על הדברים שיישארו אחריך, אלה שצחוקם נשמע כמו רשרוש בעלים נושרים.

ספר תרגומי קפקא שלי

על "האם" מאת גרציה דלדה

רק מעטים מאוצרותיה הבלתי נדלים של הספרות האיטלקית תורגמו לעברית, וכל תרגום חדש מן הספרות האיטלקית הוא שמחה גדולה. שירלי פינצי-לב נמנית על המתרגמים המעטים שמזכים אותנו בתרגומים מיצירות הספרות האיטלקית שכבר הפכו לקלאסיקה, אבל בישראל אינן מוכרות כלל, וכעת התפרסם תרגומה לנובלה של גרציה דלדה "האם" במהדורה דיגיטלית בהוצאת אינדיבוק. את הפרק הראשון אפשר לקרוא בבלוג של שירלי כאן.

את "האם" אפשר לקרוא כדרמה משפחתית או כסיפור אהבה טראגי,  אבל "האם" הוא גם תמונת דיוקנה של חברה אנושית, של כפר זעיר ונידח שהוא עולם ומלואו. דלדה מתארת בחיוך דק את הכפר שטוף האמונות הטפלות, שהשטן והשדים הם דמויות לגמרי מוחשיות בו, והכומר נדרש בו בעיקר למלא את תפקיד מכשף הכפר ולהגן על תושביו מן השדים והשטן האורבים להם תמיד, ובכך, ולא בהליכותיו המוסריות, נמדד ערכו. הסיפור משחק בין שני מושגים שונים של קדושה שמשתמשים באותו מונח עצמו באופן שונה לחלוטין: הכומר ואמו, שעיקר עניינם הוא הטיפוס בסולם החברתי, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לשוות לעצמם תדמית של קדושה שהם מפרשים כחיי פרישות ומוסר, ואילו אנשי הכפר מבקשים אצל הכומר קדושה מסוג זה שנודע למים קדושים ולצלב, קדושה מאגית שבכוחה לגייס את האל כדי להניס את השטן, רוחות הרפאים והשדים שרוחשים סביבם, ואין להם איפוא עניין רב במוסריותו של הכומר. הם רואים בו קדוש משום שבכוחו להניס שדים, וביקוריו הליליים אצל עשירת הכפר, שככל הנראה הכל מודעים להם, אינם מפריעים להם כלל, למרות שפחדה של האם מגילוים ומהחרפה שגילוי כזה עלול להמיט על הכומר ואמו הם ציר העלילה של הסיפור והרובד הגלוי שלו.

להגחכת מושג הקדוש על ידי החלפת מאפייניו המוסריים באמונת שוטים תמימה יש מסורת ארוכה בספרות האיטלקית, מאז הפך בוקאצ'יו בפתח הדקאמרון שלו את הנוכל המתחסד דון צ'אפלטו לקדוש נערץ, והמסורת הזו מהדהדת היטב גם בסיפור הזה, החל מקבלת הפנים לכמר בכפר שבה עלתה צעקה מתוך קהל מקבלי פניו: "הוא נראה כמו קדוש!" והנשים פרצו בבכי שהאם האמינה שהוא "ביטוי של אהבה, של תקוה, של תשוקה לטוב השמימי", ועד לרגע המכונן שבו עורך הכומר טקס גירוש שדים מגופה של ילדה קטנה, בעוד שהוא עצמו כלל איננו מאמין בקיומם של שדים, ובכך הוא הופך באחת בעיני הכפריים לאיש קדוש ובעל-נס. הרגע שבו החליט הכומר להתעלם מאמונתו האמיתית ולערוך את טקס הגירוש הוא הרגע שבו הבין למה קהילתו באמת מצפה ממנו, והוא הרגע שבו הוא קונה את לב קהילתו. אבל אמו של הכומר איננה מודעת כלל לחשיבות הרגע הזה: היא מודאגת מדי כיצד יגיבו הכפריים למפגשי הכומר עם אהובתו.

דלדה פורשת בפנינו את יסורי האם המתענה מאהבהביו של בנה, שבהם, שאיננה יודעת שאינם הראשונים, היא מודעת לראשונה לכך שהיא חולקת את בנה עם אשה אחרת. מלחמתה על צניעותו היא מלחמתה על הבלעדיות להחזיק בבנה. זו מלחמתה על מעמדה שלה, בחיי בנה ובחיי הכפר, ולדידה זו הפעם הראשונה שבה הוא מסכן את שאיפותיה, ומעמיד בסכנה את כל מפעל חייה לרומם את בנה ממעמד המשרתים שאליו נולדה ובו גדלה, ובכך לרומם אף את מעמדה שלה ובעיקר להחזיק את בנה ברשותה לכל ימי חייה. מצד שני, הרומן הזה בין בנה לבין בתו של אדון הכפר מעלה בראשה מחשבות על דרך אחרת שבה יכול היה בנה לזכות במעמד, דרך הנישואים, ולרגע היא מתקוממת כנגד חובת הפרישות, שמונעת ממנה נכדים. אבל האם באמת עשוי היה בנה לזכות באהבת עשירת הכפר לולא היה כומר? עוזרו של הכומר מזכיר לה את שבריריות מעמדם כשהוא מעלה את הסברה שרק עלובת הכפר היתה חפצה להינשא לבנה. ברור לאם הכומר שאם חפץ בנה לשמור על מעמדו, אין הוא יכול להימלט מנישואיו לכנסיה.

האירוניה וגם הטראגיות בסיפור היא בכך שהאם איננה מבינה את שפע המסרים שהיא מקבלת לכך שאנשי הכפר אינם מעוניינים כלל בכומר מוסרי, ושהם עצמם דוחפים את הכומר שלהם לזרועות עשירת הכפר. כמו נבואה על עתידו של בנה מופיע סיפורו של כומר הכפר הקודם שהיה בצעירותו איש מוסר אבל בזקנתו הפך להולל. רוחו מופיע בחלומותיה כדי לומר לה שאהבהבי בנה אינם דבר כה גרוע, שיש גרוע מכומר הכרוך אחר אשה. אבל האם איננה מסוגלת להבין את המסר.

ולא רק סיפורו של הכומר הקודם מרחף מעל ראש יורשו - דלדה איננה חוסכת מהקורא מידע על אורחותיהם וטבעם של אנשי הכפר, שהיא מציירת כסדום בזעיר-אנפין: הפונדקית העשירה מלוה בריבית קצוצה ומקוה שגם הכומר ילוה ממנה ובכך ינקה את מצפונה, וקרוביו של ניקודמו הזקן מצפים למותו כדי לרשת את כספו, והסיפור אף רומז לאפשרות שהנכד שכבר שם את ידו על ממון הסב זירז את מותו שלא כדרך הטבע, ושהכומר בהסכמתו ללכת לדרכו בטרם מת הזקן, למרות שידע בלבו שעליו להישאר בלילה ליד הגוסס עד צאת נשמתו, הניח לו לנהוג כך. רגע מזעזע בסיפור שמסופר לגמרי בחטף, כאילו רק דרך אגב, הוא הרגע שבו שואלת נכדתו של ניקודמו, היחידה שאהבה את סבה באמת, האם מצבו של סבה הוטב, והכומר עונה לה ללא היסוס: "סבא שלך כבר מת". התשובה שמזעזעת את נכדת ניקודמו אמורה לזעזע גם את הקורא, שיודע מה שאין הנכדה יודעת: שהכומר נטש את סבה עם נכדו המשתוקק לכספו בעודו חי עדיין, גם אם גוסס. מדוע עונה הכומר לנכדה בביטחון כזה שסבא שלה כבר מת? כיצד יכול היה לדעת זאת בוודאות? האם השיחה בינו לבין הנכד, שבה מוודא הנכד שהכומר מסכים לכך שכספו של הסב יפול לידיו, האם בשיחה הזו הוחלפו בעצם מסרים שלא נאמרו במפורש, מסרים כבדי משקל יותר מאלה שנאמרו? שעה ארוכה התלבט הכומר אם להישאר כל הלילה עם הגוסס ובכך להימנע ממפגש עם אהובתו ולהציל את נפשו. אבל הוא בחר במודע בגיהנום על פני הצלת נשמתו, והגיהנום הזה לדידה של דלדה נמצא עלי אדמות. כאשר הכומר שב אל הכפר, חגגו התושבים את גירוש השדים שערך בניגוד לאמונתו. בני קהילתו העלוהו על נס ביום שבו איבד את שארית יושרתו. הסיפור כולו מתרחש במהלך יום זה, כמו מחזה קלאסי השומר על אחדות העלילה, המקום והזמן, והיום האחד הזה מקיף את כל החיים.

זרם האמת האיטלקי, ששירלי פינצי-לב מתמחה בו, מתנגד להנגדה הרומנטית, ששורשיה עוד בספרות הקלאסית, בין העיר המושחתת, "בבל הזונה", שתושביה ערמומיים, אכולי-תאווה ותאבי-בצע, לבין הכפר האידילי, שתושביו דלים, תמימים ושוחרי-טוב. הסופרים המשתייכים לזרם זה מתארים לנו כפריים נבערים ומוכי אמונות טפלות, שאף הם ערמומיים, מושחתים, מוכי-תאוה ותאבי-בצע, ואף הם שואפים לעושר וכבוד וכמובן לאהבה, ומתקשים להשיג את כולם יחדיו. לכן אין חשיבות לזמנם ולמקומם – לא קשה להזדהות עמהם, כי ככל האדם הם. מאבקם איננו בין ההנאות הארציות לצו האל ולמצפון, אלא בין האהבה והתאוה וסיפוקן לבין הכבוד והמעמד שכרוכים בויתור על סיפוק היצר, ודילמה זו היא דילמה אנושית אוניברסלית. לכן הסיפור איננו מוגבל לזמנו ולמקומו.  

הפער בין תודעתה של האם לזו של הכפריים הוא מקור האירוניה בסיפור: לכאורה רק הכפריים הבורים אינם מבינים, לא את דרשות הכומר ולא את הצביעות והציניות של הכומר ואמו, שבראש מעייניהם עומד מעמדם החברתי, אבל בעצם האם היא הלוקה בחוסר הבנה טראגי של ציפיות הכפריים מהכומר שלהם, ובערמומיותם של הכפריים האלה, שדוחפים את הכומר בדרכם לזרועותיה של עשירת הכפר, מבלי להיות מוטרדים מכך יתר על המידה. גם מקור הטראגיות בסיפור הוא בפער הציפיות הזה,  

קסמו של הסיפור הלכאורה פשוט ובעצם מאד מתוחכם הזה, שבו הכל מנסים לשער מה חושב ומתכוון זולתם אבל טועים בכך טעות גמורה, הוא בכך שהוא מתעתע בקורא כשם שהוא מתעתע באם הכומר, לכאורה מספר לו הכל אבל מניח לו לתעות באפלה, ולכן הסיפור נקרא כסיפור מתח: הקורא תוהה כל העת מה עתיד לקרות, עד הסוף שקשה מאד לומר בדיעבד אם הוא צפוי או בעצם הפתעה גמורה, והוא איננו חדל לתהות גם לאחר שסיים את הסיפור מה בדיוק קרה כאן: אם במחשבה ראשונה נדמה שהמיסתורין נפתר, הרי במחשבה שנייה, המיסתורין נותר בעינו.

הבית הפתוח כנאשם

במצעד הגאוה שהתקיים בירושלים בשנת 2005 נדקר אדם רוסו ונפצע פצעים בינוניים. כעת הוא תובע פיצויים מעיריית ירושלים וממשטרת ישראל. גם העירייה וגם המשטרה שלחו בתגובה הודעת צד ג' לבית הפתוח בירושלים. כך כותבת מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי בעידכון ששלחה למכותבי הבית הפתוח:

"בימים אלו תובע חברנו האהוב, אדם רוסו, אשר נדקר במצעד הגאווה 2005 בידי ישי שליסל, את העירייה ואת המשטרה. אדם כמובן אינו תובע את הבית הפתוח. מי שהכניס את הבית הפתוח לתוך המאבק המשפטי והתעקש לגרור אותנו שוב לבית המשפט הם העירייה והמשטרה אשר הוציאו, כל אחת בתורה, הודעות לצד ג' לבית הפתוח. 

משמעות ההודעות לצד ג' היא בדיוק כמו תביעה של תאונה ברכב: אם עשיתי תאונה והתנגשתי ברכבי עם מישהו, ואני טוענת שהסיבה היתה כיוון שצד שלישי כלשהו הוא זה שבפזיזותו וברשלנותו גרם לי לאותה תאונה- אני יכולה לגלגל את האחריות ואת התשלום על הנזק אל אותו צד שלישי. זו בדיוק הטענה של העירייה ושל המשטרה- שתיהן טוענות שהבית הפתוח ברשלנותו ובהתעקשותו לקיים את המצעד באותה שנה הוא זה שגרם לנזק והוא זה שצריך לשאת בעלות הפיצוי הכספי לאדם. 

משטרת ישראל מיוצגת באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב, ועיריית ירושלים מיוצגת על ידי משרד עורכי דין מטעם חברת הביטוח שביטחה אותה באותה שנה. אותו משרד עורכי דין הגדיל לטעון כי הנזק הנפשי ממנו סובל אדם אינו נובע מן הטראומה שבניסיון הרצח שהיה קורבן לו אלא נובע מנטייתו המינית. כן הם טוענים כי הבית הפתוח לא עשה מספיק כדי להרגיע את הרוחות שנשבו נגד המצעד ובמיוחד - לא היה צריך לפנות לבג"צ באותה שנה על מנת להכריח את העירייה לקיים את המצעד, וכי עצם הפניה שלנו היא רשלנות המצדיקה את גלגול האחריות אלינו. חשוב להבהיר - לא העירייה ולא המשטרה טוענות כי הבית הפתוח התרשל בתפקידו בכך שכשל בלמלא אחר ההוראות שניתנו לו, זלזל בהנחיות, לא הציב מספיק סדרנים, לא גידר מספיק גדרות או לא קנה מספיק אמצעי בטחון כפי שנתבקש. להפך. הטענה היחידה שנטענת היא שעצם קיום המצעד היה רשלני ועצם הפניה שלנו לבג"צ לא היתה צריכה להתקיים. כלומר, הבית הפתוח חטא בעצם פעילותו."

בינתיים התבשרנו שלגבי הודעת צד ג' של העיריה הגיע הבית הפתוח להסדר עמה וההודעה תבוטל. לא כך לגבי הודעת משטרת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב שמייצגת אותה. פרקליטות מחוז תל-אביב הינה חלק ממערכת האכיפה של מדינת ישראל, ולטענות שלה במקרה זה יש השלכות מרחיקות לכת, גם אם קשה להאמין ששופט כלשהו יקבל אותן.

הניסיון להפחית אחריות, שמשמעותה כמובן כספית, לגבי מצבו הנפשי של קורבן ניסיון רצח, בטענה שמצבו הנפשי נגרם מעצם היותו הומוסקסואל ולא מניסיון הרצח, פירושה לתת פרס למי שפוגע בהומוסקסואלים או בכל קבוצה שמצבה הרגשי פגיע, ופירושו שדוקא מי שפגיע יותר זוכה לפחות הגנה משפטית. לעניות דעתי אם קבוצה מסוימת באוכלוסיה היא רגישה ופגיעה יותר מבחינה נפשית, וייתכן שכך הדבר לגבי הומוסקסואלים, יש להטיל אחריות כבדה יותר על מי שפוגע בה ועל מי שאמור להגן עליה ולא אחריות מופחתת, כפי שמטילים אחריות כבדה יותר על מי שפוגע בחסרי-ישע. ככל שהקורבן שייך לקבוצה פגיעה יותר, יש להגדיל את האחריות להגן עליו ולא לפגוע בו ולא להפחית אותה.

לטענת הרשלנות מצד הבית הפתוח בשל עצם קיום המצעד והפנייה לבג"ץ כדי שיורה לאפשר את קיומו למרות התנגדות העירייה יש השלכות כבדות משקל על הזכות להפגין והזכות לפנות לערכאות, השיקולים שצריכות הרשויות והמשטרה להפעיל במתן רישיון הפגנה הם שמירת חופש הביטוי וחופש ההפגנה, שהם מיסודות המשטר הדמוקרטי, ולא הקושי להגן על ביטחון המפגינים שהוא מחובתה של המשטרה גם אם הדבר איננו קל. זכותה של המשטרה, כפי שהיא עושה מדי שנה, לדרוש מן הבית הפתוח להעמיד את מספר הסדרנים הנדרש, לשמור על הצעידה במסלול המוסכם מראש ולמלא אחר כל הדרישות וההוראות. כמי שמשתתפת במצעדי הגאוה מדי שנה אני יכולה להעיד שבשום הפגנה או אירוע של גוף אחר לא נתקלתי בהוראות ביטחון ובמגבלות חמורות כל כך כמו אלה שאני חווה מדי שנה במצעד הגאוה, שמתכנס במתחם שהמשטרה סוגרת מראש, בודקת את כל באיו ומסמנת אותם לאחר הבדיקה בסרט דביק שאפשר להוריד רק בעזרת מספריים, לרוב סרט ורוד או סגול, מה שמעלה אסוציאציות מאד בלתי נעימות – מעולם לא נתקלתי בכך בשום הפגנה אחרת, והשתתפתי בחיי בכמה וכמה הפגנות ואירועים ציבוריים. אין למשטרה ולא לעיריה זכות למנוע את עצם קיום המצעד או להתנער מאחריות לביטחון הצועדים. בוודאי שחיי המשטרה היו קלים יותר לולא התקיימו הפגנות, אבל זכות ההפגנה והמחאה היא מנשמת אפה של הדמוקרטיה – אנשים פרטיים וגופים ציבוריים רשאים לקיים אירועים ציבוריים והפגנות שאינם רצויים לרשויות ואין זה מפחית כלל מחובת הרשויות לשמור על ביטחונם. דומה הדבר לטענה שיש לגלגל את אחריות המשטרה ושירותי הביטחון לרצח רבין על רבין עצמו או על מארגני העצרת, מפני שהמארגנים התעקשו לקיים את העצרת ורבין התעקש לנאום בה. לעובדה שהעיריה והמשטרה, עקב דעות קדומות נפוצות, התנגדו לפעילות הבית הפתוח ולמצעדי הגאוה, אין שום קשר לחובתן לאפשר פעילות זו ולהגן על הצועדים. משטר דמוקרטי מבוסס על כך שהרשויות מחויבות להגן על זכותו של האזרח לחופש ביטוי ומחאה גם כאשר אין הדבר נוח להן ואפילו אם הוא מכוון נגדן.

לי אישית קשה היה במיוחד לראות שהמשטרה מיוצגת באופן כה פוגעני כלפי הקהילה ההומוסקסואלית על ידי פרקליטות מחוז תל-אביב. שני הגופים אחראים בעיניי לתפירת תיק לא רק לחגי פליסיאן שהואשם עקב ראיות בדויות במעשה הטבח במועדון הבר-נוער - למרות שהמעט שיכלו לספר הקורבנות על מראהו של רעול-הפנים היורה הוא שעיניו בהירות, ירוקות או כחולות, מה שאיננו תואם כלל את עיניו הכהות וגון פניו הכהה של פליסיאן, והיה צריך להדליק מיד נורה אדומה אצל החוקרים – אלא תפרה תיק בראש וראשונה למנהל הבר-נוער שהואשם ברבים באחריות לרצח, שלדברי המשטרה לא היה פשע שנאה אלא נקמה. קשה להימנע מהמחשבה המדכאת שלמרות שמצבם של ההומוסקסואלים בישראל נחשב לטוב יחסית, גופים מרכזיים של אכיפת החוק במדינה לוקים בדעות קדומות זדוניות כנגד הומוסקסואלים, ובמקום להגן עליהם גם מתירים את דמם וגם מגלגלים עליהם את האשמה.

הבית הפתוח מבקש לשתף בדברים ולסייע במה שאפשר ואף אני מבקשת זאת מקוראיי כאם שחרדה מאד מן האלימות וההסתה ההומופובית שהם לצערי חלק בלתי נפרד מחיינו. וזיכרו בבקשה שרוצח הצעירים במועדון הבר-נוער טרם נתפס.